כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Fart Baby Fart

    ארכיון

    המופלצים - רשימה שישית

    21 תגובות   יום שני, 15/4/13, 08:51

    שלום לקוראי המופלצים. בעקבות הרשימה האחרונה, קיבלתי במייל הפלצות מרובות בנושאים מגוונים ועל כך תודות. המשיכו במלאכה ושילחו אלי הפלצות סרות טעם לרוב.

    הטובות בהפלצות יועלו ברשימות הבאות בעילום שם השולחים כמובן.

     

    הפעם, בחרתי להתמקד בנושא כאוב מאוד. זרם גובר של נפיחות. מעיין סרוח של כתיבה על כאבים של אחרים והכל בשם אנשים שהכותבים לא הכירו בימי חייהם, לצד כאבים קולקטיביים סוחטי כוכבים ותגובות אוהדות. להלן מעט דוגמאות:

     

     

    השואה

     

    מה לא יעשו כותבים על מנת לקבל אהדה ואם אפשר גם מעט לקוחות מרוצים באותה עת של יגון ומצוקה.

     


     

    אוצרה ברזילי - סדנאות חיים ואושר:

     

     

    לזכור ולא לשכוח - יום השואה והגבורה 

     

    בערב יום השואה נרכין ראשינו לזכר שישה מליון יהודים שהובלו לטבח,

    אנשים תמימים שלא היו מודעים לאן מועדות פניהם.

    בראשי עדיין מתלבטות ומתחבטות המחשבות, השאלות והספקות כיצד יתכן הדבר?

    כיצד יתכן שקבוצת אנשים תשלוט, תשתלט ותוליך שולל מספר כה רב של אנשים,

    ותוביל למעשה כה נפשע של רצח אדם המוני וכמותי במידה בלתי נתפסת.

    הסיבות והתשובות למעשה יכולות להיות רבות- רצון לשליטה, רצון לכוח,

    רצון לכבוד, רצון לגאווה, תאווה,של הוגי ומתכנני השואה ההמונית,

    דרך עשיית מעשה קיצוני , לא שגרתי - חולני , נתעב ובלתי נתפס מבחינתנו.

    את גלגל הזמן לא ניתן להשיב ואת ההיסטוריה לא ניתן להחזיר.

    כל שביכולתנו לעשות הוא לנתח, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים ותובנות.

    כיצד מונעים אסונות? כיצד יפסקו המלחמות?

    כיצד נשפר את המצב המתוח השורר בעולם?

    כיצד יגיע השלום המיוחל?

    "שלום כללי מתחיל בשלום אישי ופנימי"

    אנו חיים בעולם מתקדם , בעולם מודרני השואף קדימה , המייצר המצאות, חידושים והתקדמויות

    התחומים רבים ושונים : טכנולוגיה, חשמל, אלקטרוניקה, תעשייה ועוד.

    המודרניזציה גורמת לשינויים באיכות החיים, באורח החיים ובדרך החיים.

    האנשים נכנסים למרוץ הזמן, כיצד להתמודד עם כל השינויים, כיצד להצליח להשיג את מה שהם רוצים?

    כיצד ללמוד את החידושים? כיצד להתמודד עם השינויים הכלכליים? החברתיים? המשפחתיים?

    תוחלת החיים עלתה, רמת החיים עלתה , ורמת ההוצאות עלתה גם היא.

    אנשים נמצאים בהתמודדות מתמדת - והתמודדות גורמת ללחצים ומתחים.

    מתחים ולחצים פוגמים במסגרות החברתיות הקיימות

    במסגרת האני מול עצמו, האני מול החברה והמשפחה.

    הקשיים מכניסית את האנשים למעגלי הישרדות, ואנשים שורדים עומדים בפני שתי אפשרויות:

    להשלים עם מצב קיים , או להלחם כדי להתמודד ולשנות מצב קיים.

    בידינו הכוח להמשיך, הכוח לשנות והכוח להצליח.

    שני צדדים יש לכוח - כוח חומרי וכוח רוחני.

    שני צדדים נוספים הינם : כוח חיובי וכוח שלילי.

    במקרה השואה קבוצת אנשים השתלטה על קבוצה אחרת באמצעות הכוח השלילי, האימתני, ההורס , התוקף , האלים.

    יש לעשות למען למגר את הכוחות השלילים מחיינו.

    כל אדם צריך להתחיל במעגל האישי ולמגר מחייו את כל הדפוסים השליליים, שמפריעים לו לחיות בשלום, לחיות בהרמוניה , באהבה ובאמנוה .

    יש לזהות את הגורמים המפריעים, המלחיצים והמעכבים ולשחרר ולמגר אותם מחיינו על ידי זיהוי ושחרור

    ולהכניס אמונות , עקרונות וערכים חיוביים, חדשים , מפרים , מבריאים ונכונים אל חיינו.

    אדם שמתחזק מעגל האמונה האישי שלו , מחזק את רמת המודעות, הבטחון והדימוי העצמי שלו ,ומחזק את יכולת ההתמודדות החיובית שלו בחברה, מעלה את רמת התפקוד בתקשורת הבינאישית, במשפחה , בחרה , בעבודה ובמשפחה.

    תפקוד נכון מלא  אמונה , בטחון עצמי, עשייה חיובית ונתינה משפרות את ההרגשה, התחושה והסיפוק של היחיד בחברה.

    שפור ברמת התפקוד של יחידים בחברה, יגרום לשפור קולקטיבי של רמת ההתנהלות של האנשים שהינם חלק ממעגלים וממסגרות שונות.

    תפקוד נכון , עשייה נכונה וחיובית מביאים עימה אוירה חיובית, הרמוניה הדדית, אמונה, תקווה ושלווה.

    הרמוניה , אמונה הדדית , כבוד הדדי, אווירה טובה מביאים לשלווה אחווה ורעות.

    שלווה, אחדות ורעות הינם הבסיס הנכון לשלום.

    שלום כללי יגיע כאשר כל אדם ידאג לשפור האוירה שסביבו.

    טיפה ועוד טיפה הופכים לנחל, לנהר, לים ואוקיינוס.

    יש להתמיד בחשיבה נכונה, בגישה נכונה לחיים, בעשייה חיובית , בוודאות אישית ובהגשמת השלום,

    וכל עשייה קטנה הינה צעד נוסף למיגור הרוע והרשע, השליטה והקנאיות מן העולם,

    בדרך לעולם הגון יותר, צודק יותר, ובריא יותר.

    "הדרך להגשמה רצופה בקשיים ומכשולים - אך רצון טוב ואמונה את הקשיים ממגרים"

    "אמונה ורצון - הם כלים נאמנים להגשמת חזון"

    "עושה שלום במרומיו - הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל - ואמרו אמן"

    שבוע של בשורות טובות

    אוצרה ברזלי "חיים ואושרwww.ozara.co

     

    http://cafe.themarker.com/post/2886855/

     

     

     

     

    מסתבר שלא צריך לעבור את השואה, לא צריך שההורים יעברו את השואה, לא צריך. מספיק שלראות סרט אחד שישפיע חזק ביותר ויחזק את הרצון הנחוש להעביר לדור הבא.

     

     

    נועה אל יגון:

     

    כולנו ניצולי שואה 

     

     

    באחד ביולי בשנה מסוימת נולדתי לתוך מדינה ספוגת דם ומלחמות, מדינה החיה על חרבה ונלחמת על קיומה,

    ערב רב של קהילות, קיבוץ גלויות, הנלחמות על מקומן בעולם.

    נולדתי למשפחה נורמטיבית, רגילה, אבי שהיה אז סטודנט ואמא אחות, הורים שאינם דור שני למה שעבר על אבותינו באירופה של מלחה"ע השנייה.

    אך משום מה ספגתי וספגתי מגיל צעיר מאוד שואה.

    וזה נכנס לי לחלומות הבלהה בלילות, עת פעם בשנה ביום השואה צעדו קלגסי ה SS תחת חלוני באופן קבוע ויכולתי לשמוע היטב את צעדיהם בעלים שנשרו מעץ התפוז, ואני באמצע הלילה הייתי רצה יחפה בפיג'מת החתולים שלי ומתגנבת למיטת הורי שישמרו עלי.

    בטח דיברו על השואה בגן ובבית הספר ובלי סלקציה מה מותר ואיך מדברים על נושא כל כך "כבד" עם ילדים רכים בשנים.

    ואני זוכרת שתמיד חיפשתי מספר חקוק על אמת ידם של הזקנים, והפחד הנורא שהיה לי תמיד מכלבים מסוג דוברמן, והרי אני מאוד אוהבת בעלי חיים וכלבים במיוחד ולא מפחדת בכלל, אז איך זה שמכלב דוברמן אני נורא מפחדת?!

    והאובססיה שפיתחתי עם השנים ויכולת הקריאה לספרים העוסקים בנושא, וכולם יודעים שביום השואה אסור להפריע לי לצפות בטלויזיה, כי יש סרטים ותוכניות, ואולי אלמד עוד משהו שאינני יודעת.

    אני זוכרת שבגיל 18 לערך הייתי בקולנוע בסרט "בחירתה של סופי"

    לעולם לא אשכח איך הרגשתי כשיצאתי מהקולנוע, ואיך שהסרט הזה השפיע עליי, עד היום סצנה אחת לא יוצאת לי מהראש, בעצם שתיים, ואני לא מאחלת זאת לאף אמא בעולם.

    וכל קשיש המותקף ע"י בני בליעל, כל ארוע כזה מעורר בי מחשבות, על איך שכלום לא משתנה, והמחשבות האלה גורמות לי לעוד מחשבות שאולי בעצם

    כולנו באיזשהו אופן,

    ניצולי שואה!

    ואם כתבתי כאן קצת מבולבל ולא מסודר

    זה בגלל שכזה הוא הרגש וזה יוצא מהלב,

    ולא תמיד הכל בחיים עם מחשבה מושכלת,

    אבל כשזה נוגע באלימות כאן בישראל במיוחד

    צריך לחשוב פעמיים,

    לזכור, לא לשכוח, ולא לתת לזה להיות!!!

     

     

    הפוסט כתוב באותיות גדולות למען לקויי ראייה

    כל הזכויות שמורות לכותבת ©

     

    http://cafe.themarker.com/post/2885051/

     

    חשוב לזכור כשיגיע תאריך יום ההולדת של הכותבת, לא לשכוח לשלוח לה זר פרחים ובירכת מזל טוב, ליום הולדתה.

     

     

    את השיר הבא, אני לא הבנתי, האם לא כל אם פולניה גידלה כך את ביתה? לצערי נשלח אלי רק ילדי השילומים 2 ולכן לא יכולתי להתעמק בילדי השילומים 1, אולי בחלק הראשון ניתנה התשובה.

     

    טלי פרי:

     

    ילדי השילומים 2 

     

    ילדי השילומים

    אנחנו ילדי השילומים
    לאימהות שלנו,
    שלא הסכימו לקבל אותם מגרמניה,
    אבל קיבלו אותם מאיתנו
    במשך כל חיינו

    גדלנו ללא סבים וסבתות,
    שירפדו בפינוקם את ילדותנו,
    ... מבלי לדעת מהי קבלה ללא תנאים
    ואהבה עד אין קץ

    ידענו כבר בגיל צעיר,
    שצריך לגמור את כל האוכל מהצלחת,
    כי בגיטו היהודי או ביער עם הפרטיזנים
    רעבו אימותינו ללחם

    היה ברור לנו גם כשהיינו חולים מאד,
    שמחלות מכחישים,
    ובזמן מחלה עובדים כרגיל,
    כי במחנה ההשמדה ירו בחולים

    אמותינו שתקו ולא סיפרו דבר
    על אותה תקופה איומה בחייהן
    או לחילופין לא דיברו על שום דבר אחר
    מלבד אותה תקופה בה נקטעה ילדותן

    והתחילה התבגרותן בטרם זמנה
    כשנאלצו יתומות לחלץ את עצמן
    מצפורני הצורר ומאש התופת
    תמיד חשבנו שאם

    נהיה ילדים טובים
    ולא נפריע את מנוחתן
    של אמותינו הנוירוטיות
    ונענה על כל ציפיותיהן

    אולי תבוא גאולה לנשמותיהן המיוסרות
    ויוכלו להנות ממה שהחיים כאן
    בארץ המבטחים העניקו להן
    ובעיקר מאיתנו

    אבל כשבגרנו הסתבר לנו שהצלקות
    שנצרבו בבשרן יחד
    עם המספרים במחנות ההשמדה
    עמוקות מלהרפא במשך שישים שנה

    והן מעולם לא היו
    סבתות רגילות לילדינו
    תמיד נשארו רדופות בחרדות בימים
    ומוצפות בסיוטים בלילות על משכבן

    וכך היינו גם אנחנו
    בני הדור השני לשואה ולתקומה
    חרדים מדי לילדינו
    ומגוננים עליהם יותר מדי כמו אמותינו

    מעבירים להם מסרים סמויים מדור לדור,
    שצריך להלחם עד טיפת הדם האחרונה
    על מולדתנו,
    כי בכל מקום אחר בעולם ירדפונו ויענונו

    אנחנו ילדי הפיצויים
    לאימהות שלנו,
    שלא הסכימו לקבל אותם מגרמניה,
    אבל מקבלות אותם עכשיו מילדינו,
    שרק בדמם נקנה את קיומן כאן ואת קיומנו.

     

    כל הזכויות שמורות@טליה פרידמן

     

     

    http://cafe.themarker.com/post/2886602/

     

    מי שחפצה נפשו למצוא שידוך הולם, כדאי שיקשיב לשדכנית קפה דה מרקר, גם לה יש מה לכתוב בנוגע ליום השואה. היא אומנם מערבבת את הניסיון לכלות את העם ולמצוא כלה ראויה, להשמיד אתיופים וטוניסאים ולהכיל אהבה. ועדיין "לא נשכח ולא נסלח" וכדאי להקשיב לה בתוכנית בה היא נותנת עיצות למציאת שידוך הולם.

     

    הלנה ישי - שדכנית

     

    בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו 

     

    חברים יקרים

    מחר כולנו עוצרים את מהלך חיינו הרגיל,

    לא יוצאים למסעדות ובילויים,

    מפסיקים את הנסיעה

    ועומדים דום לשתי דקות.

    לזכור את אותם אלו שמתו על עצם היותם יהודים

    לזכור את אשר עבר העם שלנו בגולה,

    לזכור מעשה בלתי אנושי וקשה לתפיסה,

    רצח של מיליוני יהודים,

    על עצם היותם יהודים.

    בתכנית אשת חיל דיברנו על הנושא

    אתם מוזמנים לצפות בתקציר.

    http://www.youtube.com/watch?v=lphpOgA1YnU&list=UUHP6MBq_9KTCau-hfgviioQ&index=42

    יום השואה - יום של חשבון נפש!

    כולם יודעים לכתוב, לומר ובעיקר להרגיש עמוק בנפש את המשפט: "לא נשכח ולא נסלח". ואני שואלת, האמנם? האם אנחנו באמת לא שוכחים?

    לצערי, ואני מדברת בעיקר על עצמי, אני שוכח! אנו שוכחים את הנקודה העיקרית, שעליה נרצחו אבות אבותנו - עצם היותנו עם יהודי, אחד, יחיד ומאוחד.

    הנאצים, רצו להשמיד את כולם. אתיופים, קווקזים, רוסים וטוניסאים, ספרדים ואשכנזים, ימניים ושמאלנים, זקנים וילדים ...נשים וטף, חרדים חילוניים ודתיים. לא היה הבדל. כל עוד אתה יהודי - אתה מספיק ראוי להשפלה, עינוי, רדיפה ורצח!

    והנה הגענו לארץ ישראל, אחרי 2000 שנות גלות. האם לא שכחנו? כנראה שכן.
    שוב, אדבר על עצמי, אבל אני ממש לא לבד.

    לצערי, ברוב השנה אנו עסוקים בסכסוכים פנימיים בתוכנו. חוסר סובלנות ויכולת לקבלת האחר. אלה שונאים את אלה, שמסוכסכים עם אלה, שבדיוק סיימו ללכלך על אלה. יפה מאוד לומר שלא נשכח את אותם 6 מיליון קורבנות, אך האם אנו באמת נוהגים ככה?

    הלוואי שלפחות בעצמי אצליח לתקן את הנקודה הזאת. לאהוב קצת יותר, לקבל ולהכיל את השונה בתוך העם שלי. אז אז אוכל לומר: "לא שכחתי!"

     

     

    http://cafe.themarker.com/post/2887106/

     

     

     

     

    יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

     

     

     

    טוב למות בעד ארצינו אמר טרומפלדור. מאז מתו ומתים. אבל למה אנשים מרגישים צורך להפליץ אני שואלת. ואנשים הנה מה שהם עושים. כותבים על אנשים שהם לא הכירו. סוחטים דמעות ותגובות כי זה מה שהם יכולים לעשות.

     

    ~בועז 22 ~

     

    ארבע שניות...

     

     

    ארבע שניות, ארבע שניות..., שהדי שבמרומים, הרי ברגעים מסויימים אין אדם מייחס לארבע שניות משמעות כול-שהיא.

    בסך הכול..., ארבע שניות...

    וכי מהן, ארבע שניות מתוך סך חייו של אדם?, כלום ולא-כלום.

     

    נכון, ברגע מסויים, כזה המתקיים בזמן הווה, אדם יכול להרהר על בחירה שעשה בעברו, בחירה שנכללה מן הסתם בפרק זמן מאוד מוגדר, כזה אשר לבטח נופל במסגרת של "ארבע שניות"...

     

    אולם, "ארבע שניות" הופך להיות פרק זמן מאוד מוגדר כאשר ביודעין, זה כול הזמן ש..., נותר.

     

    בחורף של שנת 1954, ב-11 לחודש פברואר עסקו שני חיילים טירונים בפירוק של רימונים אשר היו בחגוריהם של חיילים ששבו מפעילות בטחון שוטפת בלילה הקודם.

    אחד משני החיילים היה נתן אלבז.

     

    נתן עלה בגפו ממרוקו. רק בחודש שעבר, התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת גבעתי.

     

    השניים ישבו באוהל, בשעת לפני צהריים והחלו במלאכת פירוק המרעום מתוך הרימון, כאשר לפתע..., נשמעה נקישה.

    הנקישה העידה כי הרימון, חי. ויותר מהכול, החלה הספירה לאחור של ארבע שניות אשר בסיומן, יתפוצץ הרימון...

     

    ארבע השניות האחרונות בחייו של נתן אלבז, החלו.

     

    השנייה ה-1 –

    אני משער שעם תחילתה של השנייה הראשונה קפא נתן אלבז על מקום יושבו, תוך שההבנה את המצב אליו נקלע, חלחלה בו היטב.

    בתום השנייה הראשונה הבין נתן שהאפשרות הראשונה, האינסטינקטיבית, יורדת מן הפרק.

    לא, הוא לא ישמיט את הרימון במקום ישיבתו ויחפז לצאת מהאוהל. שהרי בעשותו כך, יחרץ גורלו של חברו ואולי גם גורלם של חיילים נוספים הנמצאים בקירבת האוהל ואשר לבטח ייפגעו מרסיסי הרימון ומתגובת השרשרת בה יתפוצצו גם שאר הרימונים האחרים שנמצאים באוהל...

     

    השנייה ה-2 –

    ר-י-מ-ו-ן !!!, צעק נתן. מחוץ לאוהל נשמעה צעקתו והחיילים הסמוכים אליו נשכבו על האדמה, מסוככים בידיהם על עורפם וראשם.

    האפשרות של יציאה מבעד לפתח האוהל, ירדה מעל הפרק. נתן הבין שרבים החיילים הנמצאים מחוץ לאוהל ובקירבתו, עסוקים בפעילות שגרתית.

    תחת זאת הוא אחז בידו האחת ברימון החי ובידו השנייה הרים את כנף האוהל האחורית, עבר תחתיה ויצא לעברה של הגדר שהקיפה את המחנה הצבאי, תוך שהוא מתכנן להטיל את הרימון אל מקום בו פיצוצו לא יגרום לנזק ולא יקטול חיים.

     

    השנייה ה-3 –

    כשידו האחת מקרבת ומצמידה את הרימון החי אל חזהו, פרץ נתן בריצה ושעט לעבר הגדר.

    אך גם אפשרות זאת, ירדה מן הפרק..., מפני שלחרדתו, הבחין נתן בחיילים נוספים הנמצאים שם, ליד הגדר.

    הוא שינה איפה את כיוון ריצתו והתרחק מהם...

     

    השנייה ה-4 –

    תוך שהוא משנה את כיוון ריצתו הבחין נתן במחפורת, תעלת הגנה איזורית, אשר נמצאה לא הרחק מגדר המחנה. אליה הוא התכוון להגיע. אולם..., בשוליה של המחפורת הוא הבחין בשני חיילים שעסקו בתחזוקתה...

    השנייה הרביעית עמדה לחלוף ונתן הבין שלא נותרה בידו אלא ברירה אחת ויחידה.

    על סיפה של המחפורת, הוא נשכב על האדמה, פניו וגופו לחוצים אל האדמה כאשר ידו ממשיכה לקרב את הרימון אל חזהו...

     

    ארבע השניות חלפו. הרימון התפוצץ.

     

    חיים צעירים..., ועוד..., ארבע שניות..., קופדו.

     

    נתן אלבז עשה יותר מאשר לשים את נפשו בכפו כדי להציל חיים של אחרים. כדי להציל חיים של אחרים, מסר נתן את חייו שלו.

     

    סיפורו של נתן אלבז סופר ומסופר מאז ועד היום, וגם הלאה, בכול יחידות צה"ל.

    שנים רבות אחריו ימסור את חייו, כמעט באותה הדרך, רס"ן רועי קליין ז"ל.

     

    במלחמת לבנון השנייה היה רועי סגן מפקד-גדוד בחטיבת גולני.

    במהלך קרב קשה, שהתנהל בכפר בינת-ג'באל, נזרק רימון לתוך חדר, בבית שבו מצאו מחסה לרגע, רועי ומספר מחייליו.

    ארבע שניות..., שבמהלכן, או ביתרת נקיפותיהן ההולכות ומתחסרות, קפץ רועי לעבר הרימון.

    עוד לפני שהרימון התפוצץ הספיק רועי להורות לאנשיו לדווח בקשר, שהוא נפגע...

    ארבע השניות האחרונות בחייו של רועי, תמו. הרימון התפוצץ, רועי נהרג בו במקום תוך שהוא מציל את חייליו ממוות.

     

     

     

    ובנימה יותר אישית –

     

    לפני שנה השתתפתי בטקס "יזכור", בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

    באותו הערב הקראתי קטע פרוזה קצר (שכתב אהוד מנור, אם אני זוכר נכון...) ולקחתי חלק בהקראתם של עוד כמה שירים.

    זמן מה לאחר מכן, נעניתי (באיחור-מה, אני מודה...) לקישורית אל בלוג של חברה מכאן, מהקפה.

    נורית צדרבוים, ציירת מוכשרת, שכלה את בעלה האהוב, צבי (בונדי) יעקבס ז"ל, במלחמת יום הכיפורים.

    צבי נהרג בקרבות בגדה המערבית של תעלת סואץ בהיותו סגן מפקד פלוגה בסיירת שריון.

    בן 27 היה במותו.

     

    במלואת 60 להקמת המדינה, הוזמנה נורית לאירוע שנערך בקיבוץ בארות-יצחק, בו נולד צבי ז"ל.

    באותו אירוע הקריאה נורית שיר שכתבה.

     

    רבים הם השירים אשר נכתבו לזיכרם של חללי מערכות ישראל.

    בניגוד לשירים הללו, שנכתבו בדם ליבם של כותביהם, שירה זה של נורית,  שונה:

    בעוד שרוב השירים הללו נכתבו בגוף שני (תוך שימוש בהטייה, "אתה"...), או בגוף שלישי (בהטייה, "הוא"...), הרי ששירה של נורית נכתב בגוף ראשון כאשר היא משמשת לפה לצבי ז"ל, בעוד הוא במילותיה, "הַנֶּעֱדָר הַנּוֹכֵחַ"...

     

     

    כפי שציינתי, הגעתי אל השיר המצמרר הזה באיחור-מה. לו הייתי מגיע אליו לפני אותו טקס שבו השתתפתי, הייתי מקריא אותו שם. אך, הדבר התחמק ממני...

    לעצמי הבטחתי, שבטקס שייערך בשנה הבאה, לבטח אעשה זאת.

    ברם, גם זאת, נבצר ממני...

    תחת זאת, ובאישורה של נורית, אני מעלה את שירה, כאן, היום – לקראת ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

     

     

    עזבתי / מאת: נורית צדרבוים

     

    עָזַבְתִּי אֶת הַקִּבּוּץ, הָאֲדָמָה ,הָעוֹלָם.

    הָלַכְתִּי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֵינוּ מַבִּיט מִשָּׁם.

    בְּצוֹק יְמֵי דִּין וְחֶשְׁכַת מִלְחָמָה

    יָצָאתִי לַקְּרָב נַצֻּר דָּרוּךְ לַהֲגַנָּה

    שִׁלַמְתִי בְּדָּמִים צּוֹעֲקִים מֵעָפָר

    מֵאָז אֲנִי עַל הַמִּשְׁמָר עַל כָּל הַנּוֹתָר יָקָר.

    כֵּעַז, רוּחַ נִשְׁמַת אַפִּי מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי כָּל הַיָּמִים

    מַבִּיטָה תּוֹהָה בּוֹהָה וּפָנֶיהָ לֹא מֵלִיטָה

    רוֹאָה עֲדֵי שָמָי, שׁוֹמַעַת  הֵדֵי קוֹלוֹת כָּל יְלָדָי

    שׂוחֶקֶת עִמָכֶם בְּרִגְעֵי שִׂמְחָה, וּבַצַּעַר מוֹחָה בּוֹכָה

    צָפָה בְּהוֹד מָרוֹם עָפָה כַּרוּחַ וְכַחַלוֹם

    עוֹמֶדֶת לַנֶּצַח בְּדֹם בְּלִי נוֹחַ, לִהְיוֹת לָכֶם עָנָן מָגֵן וַכֹח.

    הִשְׁאַרְתִּי בָּנִים בָּנוֹת מַזְכֶּרֶת דּוֹרוֹת

    עִקְבוֹת שֶׁל חֵן דַּעַת עֹז וְחָכְמָה שְׁזוּרִים

    מַעֲשֶׂה רוֹקֵם,  בְּחוּטי הַלֵּב, מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב.

    עַתָּה בְּעֵת רָצוֹן תּוֹבַעַת נִשְׁמַתִי אֶתְכֶם מִדַעַת,

    לְסַפֵּר גַּם שֶׁאֲנִי הוּא הַנֶּעֱדָר הַנּוֹכֵחַ שֶׁלָּכֶם תָּמִיד כָּאן

    מַשְׁאִיר אֶתְכֶם זוֹכְרִים, מוֹתִיר לָכֶם חוֹתָם.

     

     

    בליבנו ננצור לעד,

    את זיכרם של כול הנופלים כולם !

     

    http://cafe.themarker.com/post/2890223/

     

     

    אני מכבדת אנשים שכותבים על מתיהם, אני מכבדת אנשים שמכבדים את עצמם, אני מפליצה על אנשים שלוקחים אתוס ועוטפים אותו בכאב של אחרים. אני מפליצה על מיתוסים. מי שמת לא יכול לספר מה הוא הרגיש. מי שיצא חי ממלחמה ראה אותם מראות הריח אותם ריחות ועשה אותם דברים בשביל מדינה. ופלאטו שרון לא חבר שלי, אם הוא היה כותב כך הייתי מפליצה עליו גם.

     

     

    כמעט לפני סיום, מה עושים שירי יום הזיכרון וכיצד הם משפיעים נערות שמפליצות ועוד כמה הם מ פ ל י צ ו ת.

     

     

    קול קוראת

     

    בסימן מוות I יום זיכרון בלתי נשכח 

     

     

     

    תוצאות יום בחינות מפרך בחטיבת הביניים הובילו אותי לחוג מצויינות שהתקיים פעמיים בשבוע אחה"צ, אליו התקבלו מעטים, והיא ביניהם. נלי (השם בדוי מן הסתם) ואני הרגשנו שאנחנו שם במקרה או בטעות, אאוטסיידריות באיזה אופן, בייחוד לעומת הגאונים שם, ברובם המכריע בנים, ועל רקע התחושה הסובייקטיבית של רגשי הנחיתות המשותפים שלנו למול המבריקים ההם - לאט לאט נרקמה בינינו חברות אמיצה, מתוך מה שצמח עקב שותפות גורל של חוסר הביטחון שלנו בעצמנו.  בתחילת השבוע זה היה שיעור עברית עם דגש על מיומנויות בשפה, הבעה ולשון ובסוף השבוע חידות הגיון ופתרון בעיות מתמטיות בדרכים לא שגרתיות, סוג של פיתוח חשיבה מחוץ לקופסה. הבנים הצטיינו בסוף השבוע ואנחנו בתחילתו.

     

    נהגתי לבוא אל נלי להכין יחדיו את המטלות לקראת החוג, שוברות את הראש בתרגילים המאתגרים, ואגב כך משוחחות הרבה, ומה שהיה מוזר הוא שעיקר שיחותינו נסובו על הפנטזיה המורבידית המשותפת שלנו על מוות. תהרגו אותי, אבל באמת שאני אפילו לא זוכרת למה בדיוק באותה תקופה היינו אומללות ורצינו  למות, כל אחת מסיבותיה שלה, אני רק זוכרת איך תמיד זה היה מגיע לזה בסוף והיינו מוצאות את עצמנו מדברות על המוות באובססיביות   ומתכננות בהתלהבות איך נתאבד ביחד. תאמינו לי שאני לא יודעת מה לעזזל היה לנו רע בגיל   12-13 שסבלנו, באמת שאין לי מושג מה היה נורא כל כך  - אבל עובדה. היה רע לתפארת. היום אני יודעת שבגיל ההתבגרות מרגישים בעוצמה פי מיליון יותר חזקה והכל נראה טרגי וסוף העולם ונורא יותר ממה שהוא באמת , אין ממש פרופורציות לשום דבר, וההקלה היחידה האפשרית הנראית באופק היא פשוט ולגמור עניין ולעשות לזה סוף, אז אני לא שופטת את עצמי.

     

    מהון להון, החלטנו לכרות ברית שאם מישהי מרגישה בודדה ועומדת להתאבד היא לעולם לא עושה זאת לבדה אלא  מיד מתקשרת לשנייה וקוראת לה כדי שנבצע את העניין יחד. פסיכי, נכון ? אבל כך היה. לאמא שלה היו כאבי גב והיא נטלה משככי כאבים לתקופה ממושכת, ונלי שיתפה אותי שהיא גונבת מהחפיסות שלה כל פעם קצת ואוספת בשבילנו.

     

     בערב יום הזיכרון היא מתקשרת אלי אחרי שחזרנו מבית הספר ואומרת לי - חן, יש לי מספיק, בואי . היום זה היום. השבעתי אותה שתחכה לי ושלא תתחיל בלעדיי, כי ככה הבטחנו זו לזו וזה ההסכם. והיא אמרה לי – אני מחכה לך, אבל בואי מהר, אני לא רוצה להתחרט.  חציתי את הגינה בריצה (היא גרה יחסית קרוב אלי,  חמש דקות ממני), וכל הדרך רק התפללתי שלא יהיה מאוחר מדי, וידעתי בבירור שאני לא רוצה למות, לא באמת. נדרתי בלב שאני מפסיקה עם השטויות האלה מיד כאן ועכשיו ונוטשת את רעיון ההתאבדות, ושכעת אני חייבת לשמור עליה מכל הטירוף הזה שאחז בשתינו. הגעתי כולי מתנשפת  ורועדת מפחד שמא היא נקטה בצעדים בלתי הפיכים חלילה, כי ראיתי מבחוץ שכל התריסים אצלה מוגפים, וזו היתה שעת צהריים ואור השמש היה בשיאו בחוץ. 

     

    כשנכנסתי ראיתי אותה יושבת על הספה בסלון בחושך, לאורו של נר יחיד ודק של שבת (אלה ששמים בתוך פמוטים) שהאיר את עיניה הכבויות והנפוחות מבכי. הכדורים היו פזורים ומוכנים על השולחן, לצידם קנקן זכוכית מלא במים ושתי כוסות ריקות קטנות. המעבר הניגודי הזה היה מפחיד, בעיקר כי נכנסתי מאור יום מלא שבחוץ אל הקונטרס הזה של חושך מוחלט ותריסים מוגפים. ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לעשות, אז הערתי לה בפיזור נפש שבד"כ מדליקים שני נרות שבת והיא הדליקה רק אחד, תקוע בתוך פמוט בודד. נדמה היה לי שהיא לא שמעה את דבריי או שסתם התעלמה כי הרימה אלי עיניים כואבות, ואמרה בחדות ישירה כמו היתה משדלת אותי בלחש, חן, הגיע רגע האמת. תיכף הכל יגמר וייפתר, וחייכה לעברי חיוך קטן בהתרסה.

     

    התקרבתי אליה והתיישבתי לצידה על הספה , הדמעות החלו לזלוג מעיני, ותוך כדי אמרתי לה שאין לי אומץ ושאני רוצה לחיות ומה כ"כ רע לנו בעצם, כל החיים לפנינו והכל ישתנה, אני מאמינה שבסוף יהיה טוב. והיא היתה מיואשת וצרחה עלי - אז לכי מפה, תסתלקי, תעופי מכאן פחדנית, ידעתי שלא תהיי מסוגלת. אני הולכת על זה עד הסוף איתך או בלעדייך.  ועניתי לה, נלי, אבא שלך אוהב אותך, הוא יהיה שבור. (תמיד קינאתי ביחסים הקרובים ביניהם.) והיא השיבה, אבא שלי בכלל תמיד חלם על בן בכור שיוכל לשחק איתו כדורגל והוא התאכזב שנולדה לו בת בכורה (אבא שלה היה מאמן כדורגל במקצועו). והשבתי לה, נלי, בואי נדחה את זה ונחשוב על זה בהיגיון, לא כשאת נסערת ככה. זה לא מתאים להתאבד היום, בערב יום הזיכרון.  והיא ענתה במרירות, אין יום מתאים למוות. וחשבתי בליבי שאולי בכלל היא תכננה את זה מלכתחילה בכוונה ושאולי מה שהיא חשבה ולא אמרה בקול רם היה שאין יום מתאים יותר למות בו מאשר דווקא היום, בערב יום הזיכרון.

     

    ואז קמתי והתחלתי לפתוח את התריסים שלב שלב, את כולם, עד שכל הבית היה מואר, וכיביתי את הנר, אספתי מהשולחן את הכדורים אל כפות ידי,  וכל אותה העת היא לא זזה, רק עקבה אחר מעשיי במבטה וסיננה בארס : את הבטחת. היתה לנו ברית ואת הפרת אותה. כן, נכון, את צודקת.  התרתי את הברית, אישרתי תוך כדי שאני צועדת לכיוון המטבח (עם הכדורים בידי) להכין לנו תה.

     

    איכשהו עברנו את המשך היום הנוראי הזה יחד, בוכות ים של דמעות. אחה"צ האזנו לשירי מוות עצובים של יום הזיכרון שמנוגנים בקביעות ברדיו, ובערב הלכנו לטקס המסורתי בכיכר רבין, בתקופה ההיא עדיין לא רצחו שם אף אחד, בטח שלא ראש ממשלה, וקראו לה כיכר מלכי ישראל.

     

    במהלך הטקס ייבבנו על החללים וקצת על עצמנו, דמעות מעורבבות כאלה, של כאב לאומי ואישי,  ובשלב כלשהו נלי אמרה באפיסת כוחות שזה היה יום קשה, והיא לא מסוגלת לעמוד יותר על הרגליים, אז התיישבתי על הארץ ברגליים משוכלות ומשכתי אותה אחרי למטה והיא נעתרה לי ונשכבה פרקדן כשהיא מניחה את ראשה על אחת מירכיי. ולא דיברנו כמעט, רק ליטפתי לה את הראש מידי פעם, פנינו נשואות לבמה ואל האנשים מסביב לסירוגין, ובסוף אמרתי לה -  נבוא לפה גם מחר, להופעות ולזיקוקים של יום העצמאות. והיא עצמה את שמורות עיניה והשיבה לי - חן, אנחנו נהיה חברות כל החיים, לתמיד. ועניתי לה - ברור, נלי, לעולמי עד. לנצח.

     

    http://cafe.themarker.com/post/2892100/

     

     

    ולמי שחשב שהצפירה תעבור עליו ברעש, להלן המלצה של דר' שוש צימרמן, יש לקרוא ארבע פעמים וליישם בדיוק מירבי.

     

    מעולמה הרוחני של דר' שוש צימרמן


    מדיטציה לצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל 

     

    מטרת המדיטציה היא לאפשר לעשרות רבות, ואולי למאות רבות של אנשים, לסנכרן הדמיה יוצרת ברגע משמעותי אחד, ובכך לאפשר ולעצב, בכוחות משותפים, טיהור ועילוי של רישומי הכאב והתסכול על חללי העימות העברי-ערבי, כפי שנותרו ונמצאים במדינתנו.

    התובנה המעניקה בסיס עיוני לעשייה מדיטטיבית זו מלמדת כי מדינה בריאה יותר היא מדינה המכבדת את זכר חלליה ותרומתם לחוסנה, מצד אחד, אך מצד שני מאפשרת לעצמה לשכך במרחביה אנרגיות הפרדה של אבל-שכול, צער-יתמות וכאב כבד ורב
     
    בביצוע מוקפד של ההדמיה היוצרת הזאת, המבוצעת מתוך בחירה אישית ועצמאית ונעשית מתוך אהבה וכבוד להולכים ולנותרים - מופחתת אנרגיה קשה של פחד, עוינות ואויבות מרה, המנציחה את הסכסוך, ומתווספת אנרגיה של חמלה, מחילה, ונכונות לקרבה ולחיבור, מתוך הכרת ה"אחד" בכל.  

       
         המדיטציה  
        
     
    עם תחילת הצפירה ניתן לדמיין קרן אור סלילית, עוצמתית מאוד, היורדת ומתפתלת ממקום גבוה לאין שיעור, כספירלה אדירת מימדים היוצרת צינור אור, ספיראלה של חסד ואור, אל מעל לכותל המערבי בירושלים.

    עם כינונה של מנהרת האור הסלילית הענקית הזאת, ניתן לדמיין חלקיקי אור, מעומעמים וכהים מעט ביחס לאור הספירלה, המייצגים כאב-שכול ואימת מלחמה, הזורמים ישירות לעברה מכל קצוות הארץ, כמתמגנטים אליה, נבלעים בפיתחה ונשאבים מעלה-מעלה בכוח אורה.

    הדמיה זו, המלווה ביחס של כבוד ואהבה, אהדה ורצון טוב, נערכת כך שהיא מציעה כביכול תמיכה ועילוי לרגשות הקשים שהותירו אחריהם ההולכים - באוהביהם, במוקיריהם וביודעי עלילותיהם.

    אפשר לסיים את ההתרחשות המדומיינת הזאת, עם שוך צפירת הדומיה, ביצירת מעגלים מתפשטים והולכים של אור ואהבה, היוצאים מחוגת ספירלת האור, כשהם הולכים ומשתרעים, בייחול ובתקווה, על כל שטחה של מדינת ישראל, ומגיעים גם, כמחווה של רצון טוב וברכת שלום, לכל הארצות השכנות.

    וניתן לבסוף לחתום ולומר בקול הפנימי:

     

     

    וכך הוא!

    אנא העבירו את דבר המדיטציה הזאת לכל מי שנראה לכם שיבצע אותה באמונה ובאהבה.

     

    תודה.

     

     

    http://cafe.themarker.com/post/2890855/

     

     

    יום עצמאות שמח. תאכלו. תפליצו! רק לא לכיוון שלי.

    מו פלצת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/7/13 17:20:
      מעניין!
        3/5/13 11:56:

      כל מילה בסלע.

      אכן ראויה הפלצנות לפרסום הנוסף כאן, כדי שריחה לא יפוג מהר, וישוב וינשוב בחזרה אל פני ה"יוצר", ואולי יבין ויפנים מה היה ריחה. ויצא נשכר. אולי. כי אם לא יפנים - יישאר "על הפנים". 

      ודי בכך, בלי לציין את שמו. הרי אני בטוח ש"המופלצים" אינם מבקשים לפגוע בנפשות רכות ומעודנות, אלא לסייע להן לראות את האור. לא כן?

      ועדיין אני דבק בעמדתי כי זכות הפלצן להפליץ. כי זה אולי מסריח - אבל כשר. אולי המפליץ חש שזכות זו היא גם חובתו, אחרת יחוש את כאב ולחץ הנפיחות בגופו. לא  ראוי שישתחרר? לא חראם עליו? והרי אינטרנט בכלל והקפה דה מרקר בפרט נועד גם לכך. המרחב הפתוח לא אמור להיות מצונזר ומצנזר. כי ממילא הוא לא בדיוק מרכז התרבות העליונה ומורשתה. הוא נועד לשמש במה גם בעבור מי ששום במה רצינית ביקורתית לא תפרסמם (מצדי תקראו לזה "צנזורה"). לא שיש יותר מדי במות רציניות בתחום הכתיבה. זה כולל את מדור הספרות של "הארץ" של אחד בשם ציפר שאיבד את שאריות כבודו.

      וכשם שאני עומד על זכות כל אחד לפרסם את הגיגיו, פליציו, ולחשוף ברבים את "כשרונו" (=כשלונו) ו/או בורותו, ומגוחכותו, כך גם זכות המופלצים להביע את דעתם על מי שמוכן לשים נפשו בכפו ולהיחשף.

      כי זאת יש לומר - המדור הזה שלהם אולי מסריח  - אבל גם הוא כשר.

      ואף יכול לזכך ולטהר. 

       

      צטט: צביקה פרל 2013-04-23 11:32:09

      ביקורת היא לגיטימית ולעתים נחוצה,

      ביקורת ארסית היא משעשעת

      ולעתים גם היא נחוצה.


      השאלה הגדולה היא

      איך אתם קוראים לעצמכם

      המופלצים ושות' או הפלצנים ושות'?

       

      מפריעה לי רק עובדה אחת בעבודה שלכם.

      זה שאתם מתייחסים לפלצן או לפלצנית ולא לנפיחה עצמה.

       

      הייתי שמח לראות ששמתם על הקיר,

      קבל עם ועדה,

      הפלצות מופלצות,

      בלי שמו או שמה של הפלצנית.

      זה בסדר לשים קישור,

      וכל מי שרוצה

      יוכל ללכת בעקבות הקישור

      ולרקוד על הדם ועל הריח.

       

      אבל ההתייחסות הישירה לנופח היא קשה.

       

      אנשים כותבים בדם לבם,

      או לעתים כמו ששמתם לב,

      בדם רצונם לשווק את עצמם.

       

      מספיק שתראו לנו את הנפיחות,

      אנחנו נשתעשע מהבורות, או מהיומרנות,

      מחוסר הכישרון, או מאי ידיעת השפה העברית,

      מהחריזה המאולצת או מהחריזה המופלצת.

       

      זבו את הפלצנים במנוחה,

      התייחסו לנפיחות.

       

      יכול מאד להיות שמילים אלה,

      משייכות אותי ישר לרשימת הפלצנים,

      מה לעשות, אני אוהב בצל וגם כרובית.

       

      המשיכו להיות רעים,

      גלו קצת חמלה.

      אוקסימורון.

        23/4/13 11:32:

      ביקורת היא לגיטימית ולעתים נחוצה,

      ביקורת ארסית היא משעשעת

      ולעתים גם היא נחוצה.


      השאלה הגדולה היא

      איך אתם קוראים לעצמכם

      המופלצים ושות' או הפלצנים ושות'?

       

      מפריעה לי רק עובדה אחת בעבודה שלכם.

      זה שאתם מתייחסים לפלצן או לפלצנית ולא לנפיחה עצמה.

       

      הייתי שמח לראות ששמתם על הקיר,

      קבל עם ועדה,

      הפלצות מופלצות,

      בלי שמו או שמה של הפלצנית.

      זה בסדר לשים קישור,

      וכל מי שרוצה

      יוכל ללכת בעקבות הקישור

      ולרקוד על הדם ועל הריח.

       

      אבל ההתייחסות הישירה לנופח היא קשה.

       

      אנשים כותבים בדם לבם,

      או לעתים כמו ששמתם לב,

      בדם רצונם לשווק את עצמם.

       

      מספיק שתראו לנו את הנפיחות,

      אנחנו נשתעשע מהבורות, או מהיומרנות,

      מחוסר הכישרון, או מאי ידיעת השפה העברית,

      מהחריזה המאולצת או מהחריזה המופלצת.

       

      זבו את הפלצנים במנוחה,

      התייחסו לנפיחות.

       

      יכול מאד להיות שמילים אלה,

      משייכות אותי ישר לרשימת הפלצנים,

      מה לעשות, אני אוהב בצל וגם כרובית.

       

      המשיכו להיות רעים,

      גלו קצת חמלה.

      אוקסימורון.

        23/4/13 11:28:
      ביקורת היא לגיטימית ולעתים נחוצה, ביקורת ארסית היא משעשעת ולעתים גם היא נחוצה. השאלה הגדולה היא איך אתם קוראים לעצמכם המופלצים ושות' או הפלצנים ושות' מפריעה לי רק עובדה אחת בעבודה שלכם. זה שאתם מתייחסים לפלצן או לפלצנית ולא לנפיחה עצמה. הייתי שמח לראות ששמתם על הקיר, קבל עם ועדה, הפלצות מופלצות, בלי שמו או שמה של הפלצנית. זה בסדר לשים קישור, וכל מי שרוצה יוכל ללכת בעקבות הקישור ולרקוד על הדם ועל הריח. אבל ההתייחסות הישירה לנופח היא קשה. אנשים כותבים בדם לבם, או לעתים כמו ששמתם לב, בדם רצונם לשווק את עצמם. מספיק שתראו לנו את הנפיחות, אנחנו נשתעשע מהבורות, או מהיומרנות, מחוסר הכישרון, או מאי ידיעת השפה העברית, מהחריזה המאולצת או מהחריזה המופלצת. עזבו את הפלצנים במנוחה, התייחסו לנפיחות. יכול מאד להיות שמילים אלה, משייכות אותי ישר לרשימת הפלצנים, מה לעשות, אני אוהב בצל וגם כרובית. המשיכו להיות רעים, גלו קצת חמלה. אוקסימורון.
        23/4/13 10:25:
      אוהב אותך
        17/4/13 16:39:

      צטט: רחלי45 2013-04-16 15:15:13

      מופלצת יקרה,נהנתי מאוד מהרשומה. קראתי הכל.אבל - מסרבת להצעת החברות שלך.נו באמת, אני לא רוצה להיות הבאה בתור.... רחלי, כמוני כמוך (כמעט), על אף חששי להיות בין המופלצים, אישרתי חברות.

       

        17/4/13 12:20:

      בדיוק הרגע (הצטרפות מקרים?) הגבתי לפוסט יפה! ! ! על פרגון. אבל אני יכולה להבין גם את הצד השני. עכשיו בכלל יש לי רעיון לא רע. אז אולי הרווחתי ותודה על ההזמנה צעקה

        16/4/13 21:56:
      מראה שחורה.
        16/4/13 17:35:

      ניסיתי אבל לא הצלחתי לקרוא הכל. ארוך לי וגם מייגע ובאיזה שהוא שלב התחלתי אפילו טיפה להתעצבן כשהגעתי לאיזה משפט על העם היהודי המאוחד והמצוין ועוד כמה סופרליטיבים מהסוג הנ"ל.

      המסר הועבר! תודה וברכות. מה שכן, אני קצת עייפתי מהשבועיים האחרונים ומסכימה עם פנינה. ולא בא לי להוסיף יותר כלום עכשיו...

        16/4/13 16:59:
      לפעמים,הנשמות הטובות האלה גורמות לי רגשי נחיתות. אבל במחשבה שניה...את צודקת...
        16/4/13 15:15:
      מופלצת יקרה,נהנתי מאוד מהרשומה. קראתי הכל.אבל - מסרבת להצעת החברות שלך.נו באמת, אני לא רוצה להיות הבאה בתור....
        16/4/13 13:12:

      טיב השיר אינו נקבע על פי שם הגוף בו הוא נכתב.
      לטעמי, השיר הכי פאתטי כאן שאינו מסוגל להתחבר לרגשות
      ומושך בלשון הפאתוס את השורות הוא דווקא של נורית.

      אבל זאת רק אני.

        16/4/13 08:47:

      מאחר וזה לא שיעורי בית הרשתי לעצמי לרפרף, הפואנטה הובנה . היה קל לי יותר לו תמצתת בוכה

      חג שמח.

        16/4/13 08:27:
      קצר ולעניין...וואהו...א ה ב ת י !!!! מתי הרשומה הבאה? אמיר
        16/4/13 00:28:

      ניסית קרבוסילן?הסנני

        15/4/13 21:30:
      ואפחד/ת לא כתב/ה שבמותם ציוו לנו את החיים? (או שכן, למי יש כח לקרוא את הכל?)
        15/4/13 17:39:
      חזרתי וקראתי לאט, את כל הכתבות, חומר מעניין ומלמד, מעורר מחשבה. הקורא מנסה להגיב תוך כדי קריאה. המדיטציה - קטע חשוב שיכול לסייע למי שהיא דרושה. סיפור הנערות הצעירות, תלמידות כיתת מחוננים- פרק נפרד וחשוב להורים שילדיהם בגיל הזה. באשר לשואה - אומר משהו כללי. ההורים שלנו היו מאד עסוקים בפרנסה וכמעט לא דברו עם ילדיהם. אנחנו יודעים מעט מאד על חייהם בגולה וגם בארץ לפני הופעתנו. וכאמור, לא מדובר על ניצולי שואה, שרובם לא דברו, לפעמים החלו לספר בזיקנתם דווקא לנכדים. היום - השיחה עם ילדים היא אחרת. גלוייה ומפורטת יותר. תודה על הכל! חג עצמאות שמח!
        15/4/13 16:02:

      נמאס מהקיטש והמוות. מכל האמירות הפבלוביות הנאמרות מדי שנה כל חג, יום שואה, עצמאות וכ"ו.


      אני רוצה לטהר את האוויר עם דויד גרוסמן

      קצר פה כ"כ האביב / דוד גרוסמן

      הסופר דוד גרוסמן כתב את שירו זה לאחר נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה.
      אורי היה חייל בשירות סדיר בחיל השריון ונפל יומיים בלבד לאחר שאביו, יחד עם הסופרים א.ב. יהושע ועמוס עוז, דרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון.
      הלחימה נמשכה, הרע מכל קרה ואורי גרוסמן ז"ל קיבל צל"ש אלוף על תפקודו בשעת מלחמה.



      יש רגע קצר בין אדר לניסן
      שהטבע צוהל בכול פה
      הוא שופע חיים
      שיכור ומבושם –
      איך שיופי יכול לרפא !

      נסער ומשולהב ומתיז
      ניצוצות –
      אך עוד רגע ייבול ויצהיב
      כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
      קצר פה כל כך האביב.


      קצר וחטוף ושובר את הלב
      לחשוב שהוא תכף ידעך
      מבטו רק נפקח
      אך התחיל ללבלב –
      רק ניתן לי ותכף נלקח.

      אביב עול-ימים וסוער
      וסופו –
      כבר כתוב בעלי ניצניו
      אבל הוא מסתחרר
      כפרפר במעופו
      וכמוהו – נצחי בעיניו.


      קצר וחטוף ושובר את הלב
      לחשוב שהוא תכף ידעך
      מבטו רק נפקח
      אך התחיל ללבלב –
      רק ניתן לי ותכף נלקח.

      ואת ואני היודעים
      ונורא הדבר שרק הוא לא –
      עד כמה קצרים החיים,
      החיים הקצרים שנתנו לו.

      נדיב ונסער ומכאיב
      קצר פה כל כך
      האביב.

      דוד גרוסמן גם אחרי אובדן בנו נשאר חייל של שלום.
        15/4/13 14:13:
      היי נכנסתי לקפה לאחר כמה שנים.ואת או כל מי שקורה כאן ומעונין לכתוב כתבה בעיתון שיצור איתי קשר ישיר 052-8438008 ולא להשאיר לי הודעה בהודעות באתר כאן כי לא בטוח שאראה זאת.תודה וחג שמח!
        15/4/13 12:18:
      חג העצמאות שמח, ותודה
        15/4/13 10:50:
      קראתי בקצב הדפדוף. אחזור לקריאה רצינית. תודה בינתיים, ויוםעצמאות שמח!

      פרופיל

      המופלצים ושות'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות