כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    שיחה שנערכה עם הסופר מאיר שלו במלאת ארבעים שנה למלחמת ששת הימים

    6 תגובות   יום שני, 15/4/13, 10:04



    "יש
    סמליות מסוימת בלהיוולד עם המדינה ואחר כך להילחם באותה מלחמה שאני רואה בה את
    נקודת השבר של מדינת ישראל: מלחמת ששת הימים". קטעים משיחה עם הסופר מאיר שלו



    ב2007 לקראת מלאת ארבעים שנה למלחמת
    ששת הימים , וקצת אחרי מלחמת לבנון השניה, נגדה מחה ובה נפל בנו של חברו הטוב דוד
    גרוסמן, נפגשתי עם הסופר מאיר שלו לשיחה על חוויותיו כחייל ולוחם שנפצא במלחמת ששת
    הימים.



     

    ש.  נדבר על הפציעה שלך ב67, אתה נולדת בבית חולים העמק, ושם גם שכבת אחרי הפציעה שלך. ואתה מתאר את השירות הצבאי שלך כשירות בתקופה שבה צה"ל חצה את קו השבר, התגייסת ב66 לישראל אחת והשתחררת לישראל אחרת שאחרי ששת הימים.

     
    ש. התגייסתי ב66, השתתפתי במלחמת ששת הימים, נלחמתי בקרב בתל פאחר, אחד הקרבות הידועים ביותר ברמת הגולן, כמה חודשים אחר כך נפצעתי בפעילות מבצעית אבל מאש כוחותינו, ושכבתי כמה חודשים בבית חולים והשתחררתי מהצבא.

     

    ש. בעצם למי שבא מבית של אב רוויזיוניסט וגדל חלק מהזמן בנהלל, סביר להניח שדווקא גדלתי לתוך עמדות ימניות ככל שנוגע לחלוקת הארץ.

     ת. שמאל וימין של אותה תקופה אינם נושאים את אותה משמעות שיש היום בימנו. לא דובר בכלל על להחזיק שטחים, אבא שלי עד מלחמת ששת הימים היה משורר שכתב הרבה שירים על שחרור ירושלים, קבר רחל, הר הצופים ומקומות שגיבורי התנ"כ היו בהם, והיה לוקח אותנו כל שבת לסיור לראות את העיר, היינו עולים למנזר אפלבאום לראות את הר הבית וצופים מאבו טור לכיוון הכותל, והוא היה נותן לנו שיעורים "זה שלנו ויום אחד אנחנו נכבוש את זה".

     
    ש. באיזו שכונה אתה גדלת?

     
    ת. בקרית משה שזו השכונה הכי פחות ירושלמית בירושלים שאת יכולה להעלות על הדעת, שיכון שהוצב בכניסה לעיר. תיארתי את השכונה הזאת בספר "בביתו במדבר" בעיקר הקרבה לבית חינוך עברי, בית המשוגעים ובית העיתונאים. אבא שלי גדל בכרם אברהם, ברחביה,  בשכונות ירושלמיות של ממש, אני גדלתי בשיכון הזה, ואמרתי לאבא שלי שבאמת ירושלים שלו היא ירושלים שקוראים עליה בספרים ומפנימים אותה בלב, אבל איפה שגדלתי זה שיכון, ומבחינתי ירושלים הייתה משוגעים ועיתונאים, זאת אומרת השיגעון, והעיוורון, והיתמות הם התכונות שבאופן סימבולי אני רואה בה עד היום.

     

    ש. ועדין, אתה אוהב את ירושלים?

     
    ת. תראי, העיר היא חלק משמעותי בהיסטוריה שלי, אבל מאוד אהבתי את השיכון שגרנו בו, זה היה נורמאלי, מקום לא
    קדוש.. אבל בתחרות בין הבית ספר של נהלל והבית ספר של ירושלים, הבית ספר של נהלל ניצח עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, גם שיטת החינוך הייתה יותר טובה, למשפחה של נהלל בירושלים לא היה לה בכלל מענה, השדה, בעלי החים, הטבע, המשק כל הדברים האלה... המשכתי לבוא לשם ככל קיץ, והשיבה לירושלים מנהלל כשהייתי בן 12 הייתה היום השחור של ילדותי.

     
    ש. איך זה שלא התגוררתם בשכוננות כמו רחביה או טלביה והתגוררתם בשיכון?

    ת. מסיבה נורא פשוטה, מורים לא חיים ברחביה, אני חושב שההורים שלי גמרו לשלם את המשכנתא שלהם על דירת השיכון הקטנה סמוך למותם ולא לפני כן. אבל תדעי לך שהשיכון היה שיכון של אנשים עובדים, קראו לזה גם שיכון עובדים....

     
    ש. במובן מסוים זו המקבילה הירושלמית של שיכוני העובדים שעליהם כתב יעקב שבתאי בת"א?

     ת. לא, המקבילה התל אביבית ליעקב שבתאי זה מעונות עובדים ברחביה, שם סבתא שלי גרה. אבל הבלוק שגרנו בו, קראו לו בלוק המורים, וחיו שם אנשים מאוד ידועים בתקופתי, פרופסור מיכאל זיו שכתב את ספרי ההיסטוריה שמהם למדנו, זבולון טוכמן שהיה מנהל הגימנסיה העברית וכתב את ספרי המתמטיקה שהדור שלי למד מהם, אבא שלי, שהיה מורה מאוד ידוע בעיר, וגולת הכתר: שר החינוך פרופסור בן ציון דינור שאני זוכר את האוטו שלו מגיע והייתה לו שם דירה, ששכרתי שנים אחרי זה מהצאצאים שלו, דירת שיכון קטנה וצנועה, שם גר שר החינוך.

     
    ש. כשהתגייסת ב66..

     ת. היינו "ארץ קטנה מוקפת אויבים" ירושלים עוד הייתה מחולקת, בצבא לא הייתה חרדה, החרדה הייתה
    באוכלוסיה האזרחית, כל הזמן הייתי באימונים וניווטים של הסיירת.

     
    ש. למה התגייסת לגולני?

     
    ת. כי רציתי להתגייס לסיירת גולני. רציתי להיות קרבי. הייתי טוב בניווט, דבר שאני טוב בו עד היום, עוד לא קניתי את הGPS דבר שרוב חברי כבר קנו, אני אוהב לעבוד עם מפה ומצפן.

     

    ש. ממה נובע כושר ניווט טוב?

     

    ת. שהייתי מטייל הרבה עם אבא שלי, יש אלמנט של חוש מסוים, אבל אני חושב שאצלי זה יותר מתודי.  יש כמה עקרונות פשוטים בניווט, הדבר הראשון שאת צריכה למצוא את עצמך על המפה, ברגע שמיקמת את עצמך על המפה באופן מדויק את צריכה לכוון את הצפון שלך לצפון בשטח, מכאן והלאה את צריכה לדעת לתרגם את הציור הדו ממדי
    של המפה הטופוגרפית לתלת ממדיות של שטח, מפה טופוגרפית מייצגת כאילו עבר מכבש ענק על השטח ומעך אותו אבל הטרסות נותרו משורטטות, ומכאן את צריכה לדעת לתרגם את זה והעיקרון הכי חשוב הוא אף פעם לא לאנוס את המציאות כך שתתאים למפה. אלא שהמפה תתאים למציאות. כולם עוברים הדרכה בניווט, היה לנו מח"ט אגדי בשם אברהם רימון שנהרג, שהיה טוב בניווט, אני בצוות שלי הייתי טוב וקיבלתי בשלב מסוים  עבודות ניווט.

     

    ש. אתה נולדת ממש לתוך מלחמת העצמאות, מה שקוראים "ילדי 48".

     
    ת. כן, אמא שלי הייתה בהריון איתי בירושלים, ואחיה, שאיבד את העין, היה מלווה שיירות של חטיבת הראל, וכשהייתה בחודש שמיני לקח אותה באמצע הלילה והוריד אותה בדרך בורמה והוציא אותה מהעיר, הביא אותה לשפלה ומשם לנהלל, ושם נולדתי.

     

    ש. אתה מרגיש שבנקודת הזמן הזאת , כשהדור שלך כבר הגיע למיצוי שלו, אתה חושב שאתה יכול לאפיין את הדור שלך?

     
    ת. אני חושב שעל ילידי שנות החמישים אפשר לדבר באופן כללי, אלה שלחמו בששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. יש סמליות מסוימת בלהיוולד עם המדינה ואחר כך להילחם באותה מלחמה שאני רואה בה את נקודת השבר של מדינת ישראל: מלחמת ששת הימים. ואני אומר את זה בצער אבל בגאווה, שחודש או חודשים אחרי מלחמת ששת הימים כשקיבלנו חופשה הביתה והגעתי לירושלים, והאופוריה של אבא שלי הייתה גבוהה מאוד, כי כולם התייחסו אליו כנביא שנבואתו התגשמה, כמו "עד מנזר נוטרדם לי היה כנבו, לקודש אראה ואליו לא אבוא"  מאוד הערכתי את האהבה שלו, אבל לא כל כך חלקתי אותה, כי ראשית זה היה חלק מנוף ילדותו, מה שלא היה לגבי, והדבר האחר ראיתי שיש גם
    אנשים במקום הזה, וזה לא "כיכר השוק ריקה". אמרתי לו כבר ב67 שלקחנו ביס וניחנק ממנו, והוא כל כך כעס עלי, שאני מאוד שמחתי לחזור לצבא למחרת. ואחר כך החלטנו שלא נתווכח יותר על פוליטיקה אלא רק על ספרות.

     

    ש. שמעתי סיפור מחייל מצטיין שנשלח כהוקרה לבית בן גוריון לאחר המלחמה, ושם אמר לו בן גוריון, כמה ימים לאחר המלחמה, שהחזקת השטחים תביא לקיצה של המדינה, ואז הוא אמר הם התייחסו אליו כאילו הוא
    סנילי.

     ת. יפה, בן גוריון הקים את מדינת ישראל, ולו הוא היה בשלטון באותה תקופה הוא גם היה מציל את מדינת ישראל. עכשיו, תביני, לו חסידי ארץ ישראל באותה תקופה היו באותה עמדת כוח במלחמת 48 הם לא היו  מקבלים את תכנית החלוקה, והיו עושים את אותה טעות נוראה שהפלסטינים עשו ב47 והם היו מפסידים את מדינת ישראל, אצל בן גוריון השילוב בן חזון למעשיות הוא שהתווה את דרכו. היום יש לך מנהיגים שאין להם כל חזון שהוא, ולא מתייחסים בכלל למה שיקרה, ואיך היו רוצים שהמדינה תיראה בעוד חמישים שנה, וחושבים על פתרון לקסאם הבא, או פתרון לבעיה הכלכלית הבאה.

     
    ש. בישיבת ממשלה כמה ימים לאחר תום המלחמה אשכול דחף להחזיר את השטחים.

    ת. זה היה זלמן ארן, אבל אני לא אתפלא אם גם לוי אשכול, הם היו אנשים מעשיים ובגלל זה הם הקימו את המדינה ולא כל הבגינים והז'בוטינסקים.

    ש. איך אבל הבנת שהחזקת השטחים היא אסון מבחינתנו כבר בשלב כל כך מוקדם, מיד אחרי המלחמה?

    ת. לקחו אותנו לפעולה בחרמון, ממש על הגבול עם סוריה, ואחר כך קיבלנו מתנה, טיול בשכם, ביריחו. שם ראיתי המון אנשים, ראיתי שני דברים ששכנעו אותי שיש פה מקח טעות, ראיתי שיש שם המון אנשים והבנתי שלא יתכן ששניים שלושה מיליון אנשים יצליחו להחזיק תחת חסותם מליון וחצי אנשים. זה לא עובד. ואכן קרה מה שקרה, שמאז המלחמה ישראל כל זמנה וכוחותיה, תעצומות הנפש שלה הכל הולך לשם. הדבר השני שראיתי כשהגענו ליריחו בא ערבי עם אופניים עם ארגז של אורנג'אדה ורסיסי קרח, קפץ עליו חייל מילואים שהיה במשטרת יריחו, נתן לו סטירה
    ובעיטה וגירש אותו ולקח את הבקבוקים. אני עד היום מאשים את עצמי שלא נתתי לחייל הזה את אותה סטירה ובעיטה ולא רצתי אחרי הערבי הזה להחזיר לו את הבקבוקים שלו, ושנית, ראיתי מה שהולך לקרות, לא צריך להיות סגר על כל הגדה, מספיק לראות את הדבר הזה, כדי להבין מה הולך לקרות. אחר כך גם כל ההילולה הדתית המשיחית הזאת לא מצאה חן בעיניי. אני חילוני עם הערכה עצומה למורשת ישראל, אבל לא רוצה מדינת דת, ודת ומדינה צריכים להיות מופרדים.

     

    ש. מה חשבו אחרי המלחמה אנשים בנהלל?

    ת. כולם היו בעננים. לא פגשתי בנאדם... הייתי בצבא, לא הסתובבתי בקמפוס, ב68 פרסמתי לראשונה בחיי שיר במעריב, שיר שיצא נגד מה שכתב א.צ.ג. שכתב שבדם ואש בתמרות עשן. יצאתי אז מבית חולים עם פציעה שמציקה לי עד היום בברך, בשוק ובאגן, ארבעה כדורים שספגתי. חברים שלי נהרגו אחד אחרי השני בכל מיני פעולות ומבצעים. וכל זה בשביל קבר רחל? קבר רחל לא היה שם לפני המלחמה? מי צריך להיות בקבר רחל? לפני 15 שנה כתבתי שהייתי מציע לערבים, וזו כמובן הצעה סימבולית "קחו את כל המקומות הקדושים, ותנו לנו את רמת הגולן, רמת
    הגולן לא קדושה לאף אחד, היא נורמאלית, אדמה חקלאית, לחקלאות ותיירות" חשבתי שייקחו את המקומות הקדושים ויחנקו איתם. מי צריך אותם בכלל? כל התובנה של היהודים הייתה הרי שהם ידעו לשאת את המקומות הקדושים בלב, זה הסיפור.

    ש. ובזמן הפעולה שבה נפצעת, כיום אתה נושא 44 אחוזי נכות,  ארבעה חיילים אחרים מהסיירת נהרגו. אותו חייל  ירה בכולם?

     
    ת. לא, זה היה צוות מול צוות. הכל היה מטווח של חמישה מטרים, לא היה עניין של צליפה, כולם ירו מהמותן, בחשיכה גמורה.

     

    ש. ארבעה נהרגו, והבנתי שביקשו מכם לא לדווח להורים מה שקרה באמת....

     
    ת. לא, לא, לא, זה לא היה ככה. הגיעו אלינו אנשי ביטחון שדה מפיקוד צפון, ואז אל תשכחי לא הייתה כרמלה מנשה כזאת, והם דיווחו שנהרגו בפעילות מבצעית, ולא תיארו את הנסיבות של אש כוחותינו, ואמרו לנו שאסור לגלות את אופי הפעילות גם בגלל אופי הפעולה וגם בגלל שז ה אש כוחותינו. אלי, אל מיטת הבית חולים, הגיע אבא של אחד ההרוגים, שהיה קצין שריון שסופח אלינו באותו לילה. האבא התיישב לידי ואמר שהוא שומע שמועות, היה איש קטן כזה, מסכן, שאל אותי מה קרה. ואני סיפרתי לו הכל. ידעתי שכבר לא אחזור לצבא, היה ברור לי שישחררו אותי
    אחרי הפציעה הזאת. הוא נפטר כמה שנים אחרי כן, ממש משברון לב. ואני חזרתי לאמא שלו כשכתבתי את עשיו ועשיתי ביקורים אצל הורים שכולים. ראיינתי אותה וישבתי איתה ושמעתי את התחושות שלה. בעשיו נהרג הבן של האופה, הגיבור, ועברתי אז כמה משפחות של הורים שכולים, וגם אצלנו במשפחה יש כמה חללים ופצועים.

     
    ש. הפציעה שינתה אותך ועיצבה אותך אחרת?

     
    ת. רק פיזית, צר לי לאכזב אותך, הפציעה לא שינתה אצלי כלום נפשית. אני ישן טוב. כשהייתי סטודנט עבדתי בתור נהג אמבולנס בירושלים וראיתי דברים קשים. אני זוכר את הפציעה היטב אבל זה לא הותיר בי חותם נפשי, במשך תקופה ארוכה לפציעה הזאת הייתה השפעה הפוכה, כי הייתה לי תחושה של אדם בלתי פגיע, ואמרתי שאם זה לא הרג אותי שום דבר לא יהרוג אותי. אבל זה לא עניין בחיים שלי, העניין בחיים שלי הוא רק פיזי, זה כואב, קשה לי  לרוץ, יש לי הגבהה ברגל אחת, יש לי תומך ברך וצריך לעשות פיזיותרפיה, ואני ספורטיבי במסגרת המגבלות.

     

     ש. כדי לקבל מושג על הציפיות ממך בבית, אחד הסיפורים שמופיעים בכתבות עליך הוא הסיפור שכאשר היית ילד והזדקקת למשקפיים אמך ביקשה לדחות את הקץ, מבחינתה ילד ממושקף היה חולשה שהיא לא רצתה
    למצוא אצל הבן הצבר שלה שגדל בארץ, בן העמק.

     
    ת. זה כשהייתי ילד. את הצורך שלי במשקפיים גיליתי בנהלל, במשך שנה ויותר הסתרתי אותו במאמץ עצום, כי ילד בנהלל בשנות החמישים לא יכול היה להרכיב משקפיים, הנהללים לא עזבו את הישיבה ועלו לארץ ישראל בשביל שייוולדו להם ילדים קטנים וחיוורים עם משקפיים. קוצר הראייה שלי הלך והחמיר עד שהגעתי למצב שאני חושב שהפיקציה שלי הייתה בפוקוס והמציאות מטושטשת. בסופו של דבר המורה שלי גילה ובא לבית לבשר להורים שלי, אבא שלי התמלא אושר גדול, הייתה מתיחות מסוימת בינו העירוני, הרוויזיוניסט לבין המשפחה הסוציאליסטית הנהללית של אמא שלי, וזה פשוט מילא אותו אושר אדיר שהוא קלקל להם את התורשה. ואמא שלי נעצה
    במורה מבט נהללי מתנשא, ואמרה בחדות: לא נכון. הוא אמר: אבל בתיה, הוא צריך משקפיים, זו הבריאות שלו. היא אמרה: לא נכון, נכנסה לחדר אחר ולא יצאה אליו יותר. התחלתי לספר לך קודם כששאלת על הגאווה הנהללית, בכיתה א' כשהלכתי לבית ספר בירושלים אמא שלי הלבישה אותי ושמה לי את הילקוט, הוליכה אותי למדרכה של השיכון
    ואמרה לי "כשישאלו אותך מי אתה תגיד "אני בן איכרים מנהלל" זה היה אז כרטיס הביקור שהתבקשתי להציג, וזה עשה אז רושם רב.

     

    ש. כלומר, היה מאבק  בין הצד האינטלקטואלי של משפחת שלו הירושלמית, לצד החקלאי, הפיזי, החלוצי של משפחת בן ברק מנהלל.

     ת. היה מאבק. שם משפחתה היה בן ברק. סבא שלי בא עם שם עברי כאהרון ברק, אבל שינה את שמו לבן ברק, כי רצה לכבד את אביו שנשאר ברוסיה המהפכנית. בתקופה ההיא העריכו את אבא שלי כמשורר ואינטלקטואל, הזקנים
    של נהלל שמחו שיש מישהו שאפשר לדבר איתו על ספרות, ועל לשון עברית.

     
    ש. הנהללים היו דומים לבני העמק האחרים, למשל לבני תל עדשים?

     
    ת. אני לא רוצה לריב עם תל עדשים כי הם אנשים מסוכנים... אבל הנהללים היו אנשים עם אספירציות תרבותיות. הם היו מבוגרים מאנשי תל עדשים, הם היו מאוד מתנשאים, אבל אנשים מאוד מעניינים, הדור הזה של הזקנים. הדור של אמא שלי זה חבר'ה שנולדו על האדמה והיו איכרים מגיל שלוש.

     

    ש. ועל דור המייסדים הזה מבוסס ספר הילדים "הגשם של סבא אהרון"   כמו גם "רומן רוסי".

     
    ת. כן, זה הדור של סבא וסבתא שלי, אלה שכתבתי עליהם ב"רומן רוסי" אותו סיפור אגב מופיע ברומן רוסי במשפט אחד ופה הרחבתי אותו. זה סיפור ששמעתי מילדותי מסבא שלי, על המוחרקה שמעל הכרמל, זה מקום שמופיע בתנ"כ שאליהו הוריד שם את הגשם, וסבא שלי שתמיד התעניין במזג האוויר ואם ירד גשם, הסתכל על ההר, ואמר שכאשר המוחרקה מכוסה בעננים יהיה גשם, וזה נכון. ואז הוא אמר שהעננים יוצאים מתוך מערה בהר, וזה היה המעשה. ברומן רוסי הוספתי את העניין שאבן סלע חסמה את המערה, ובזה פיתחתי את הסיפור שלו.

     

     

     ש אביך בשנותיו האחרונות שינה את דעותיו?

     
    ת. אבי נשאר בהשקפותיו לגבי ארץ ישראל עד יום מותו, והגענו למסקנה שאין טעם להתווכח, בסך הכל היו לנו תחומי עניין משותפים, שנינו אהבנו ספרות, שנינו אהבנו לטייל בארץ ישראל, ומפות טופורגרפיות, והיה לנו הרבה מה לעשות ביחד, וחבל היה להרוס את זה על פוליטיקה. הוא גם היה איש תרבות, ואיש של אליטה תרבותית, וכל החינוך שלו היה בכיוון של השכלה הומניסטית.

     

    ש. אפשר לומר שהישראליות זה האתוס העיקרי והגיבור העיקרי של הסיפורים והרומנים שלך?

     
    ת. לא, אפשר לומר שזו תפאורה, אני כותב אותה ככה שהיא מאוד מפורטת, ואני משתדל שתהיה אמינה, ובודק גם נושאים בתחום של מקצועות של אנשים, והתקופה שלהם, ומה הם אכלו, ומה הם לבשו, ובאיזה מכוניות הם נסעו, ומי פעל באותה תקופה, כך שהתפאורה הזאת מקבלת יחס בפני עצמה, אבל אין אינטרס לתאר את ישראל או את תולדות ישראל, אני אוהב לתאר עלילות חיים של בני אדם, בעיקר סיפורי אהבה, אבל אני לא מנתק אותן מהמציאות.
    אם למשל סיפור העלילה הזה מתרחש במלחמת העצמאות ומופיע בו הקרב בסן סימון, אז הקרב בסן סימון יתואר כמובן לא בצורה שאפשר ללמוד ממנו היסטוריה, אבל יתואר בפרטים מאוד מדויקים.

     
    ש. אולי דווקא ישראל של היום שהיא ארץ שרובה מהגרים וצאצאי מהגרים, אולי שם אתה מייצג איזה כיסופים בלתי מושגים לישראליות השורשית שמונה דורות בעמק, בירושלים, ישראל שרובנו חושקים בה כמיתוס.

     ת. אני מתאר את ישראל שאני לא אגיד "שלי" כי גם אני רק נולדתי בזמן מלחמת השחרור, אבל זו ישראל של המשפחה שלי, של הכפר שגדלתי בו חלק מילדותי, ואני חושב שכל סופר צריך לתאר את עולמו. ולי זה ייראה מאוד מוזר לכתוב סיפור שמתרחש בכפר ביוגוסלוויה ב1970, זה לא אני, אני יכול לנסוע לשם ולעשות תחקירים מכאן ועד הודעה חדשה, אבל צריך גם איזשהו קשר סנטימנטלי שייצר כתיבה, אז צריך לכתוב מתוך עולמך, מתוך הסיפורים שסיפרו לך ולמשפחתך, זה התהליך הטבעי והרגשי של כתיבת ספר, בגלל זה למשל מאוד לא מעניין אותי לקרוא ספרי בלשים, זה לא חלק מעולמי, וגם מדע בדיוני אני כמעט לא קורא, למעט ספר אחד שנקרא "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק שיש בו יסוד של כמיהה ונפשיות. אני מאוד אוהב את הסופרים הרוסיים הגדולים כמו גוגול ובולגאקוב, אני אוהב לקרוא את הארדי, את מלווין ו"מובי, דיק" סיפורי מיתולוגיה יוונית וסיפורי תנ"כ שמשתלבים אצלי אחר כך בתוך הכתיבה, אני אוהב כמה וכמה סיפורים של עגנון, אוהב הרבה ספרים. אני בעיקר אוהב לקרוא ספרים שאני מרגיש שהם הרבה יותר טובים ממה שאני אוכל אי פעם לכתוב.



     

    נעמי אלון @



     



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/10/18 09:47:
      6 באוקטובר 45 שנים למלחמת יום כיפור
        10/3/14 10:33:
      תודה!
        18/4/13 15:28:
      לקרוא ולהפנים
        18/4/13 14:02:
      מרתק עד כמה מיתוסים שובים את כולנו. גם משכילים מתקשים להיפרד מהם. הם נותן צבע לזכרונות שלנו. יכולת לחייך אל העבר בגעגוע
        17/4/13 10:18:
      תודה, שטוטי יקרה, חג שמח, ונשיקות. :)
        16/4/13 09:37:
      תודה שהבאת נומיל'ה. חג שמייח כמה שאפשר עדיין:) }{