ה משהו בערות לילה בכלל ובמשמרת לילה בפרט המתריס כלפי החברה. הלילה הוא הפנאי הגדול, בו הבריות, חיות יום מטבען, חדלות ממאבקיהן וישנות בכוכיהן. ואילו היצורים האנושיים הערים בלילה, הבליינים והעובדים, כאילו בזים לסדרי עולם ולמאבקים וחיים את חייהם כפי לפי רצונם, חופשיים, וללא יחסי התלות הנראים באור השמש: יחסי התלות של המשמעת בתוך העבודה. הבליינים מוסיפים חטא על פשע בכך שאינם נאבקים כלל, הם אינם עובדים , אינם נמים, הם נמלטים מכל מאבק דרך כיסא המפלט אלכוהול, וגולשים על גבי החיים דרך אדי הצחוק והשכחה שהוא מייצר, משרכים רגליהם כה וכה במעגלים לולייניים ,ובשאר צורות בלתי קוויות, לעיתים מגיעים למלון הרעות, מטיחים בפני הפקיד האומלל את ריח האלכוהול שבפיהם, מבקשים חדר עם או בלי בת הזוג האקראית שאספו לחיקם במהלך שיטוטם הלילי ונעלמים עד למחרת, בו האור הנורא ימיס את חלומם הערפדי וישיב אותם אל זרם של האנושות החיה והנאבקת . לעיתים לא יזכרו אף ששכרו את החדר. הפקיד מצידו , כלומר אני, יחוש כי הוא קשור אליהם בקשר נסתר, שאולי לא יהיו מודעים אליו: קשר הבגידה ביום. הוא עצמו יעדיף לא לשתות ולא להתהולל, אלא לחלום על התהוללותם של אחרים. לפנטז על מעשיהם המגונים של הבליינים. .. כן, מצאתי מקום בו אוכל לחלום , בו יהיה לי על מה לחלום , ובו ארוויח כסף באותו זמן, בלא שאף אחד יישב לי על הראש. נאדיה ישנה, מאיר ישן, אבי ישן, ואילו אני חי ורואה ומריח ושומע את צלילי הגניחות מהקומה הראשונה, ומדמיין כי אני הוא הגורם לאישה עמוסת הנצנצים שזה עתה קיבלה חדר עם איזה עארס לצרוח , אף שיחסי המין הבודדים האמיתיים שקיימתי היו ונשארו אלו שקטיה המשונה יזמה. רציתי לחוש גועל כזה של מאיר, זה הרגיש נכון יותר מוסרית, אך לא הצלחתי לנמק לעצמי מדוע זה נכון יותר, ואילו גופי רטט מהתרגשות חיובית ומחמת התשוקה בכל פעם שזוג כזה נכנס כשרצונו ברור. ברור- בניגוד לכל מה שהתרחש סביבי בנעוריי- בניגוד לבסיס, ולבית הספר ולילדותי שבהם הכול היה עטוף בשקרים של כסף ומשמעת וצדק, ולאומיות: כאן הוגשמה בברירות ובצלילות ,השאיפה הממשית היחידה של האדם כבעל חיים: לפלוט אנרגיה מינית שהצטברה יתר על המידה, שאולי לשם אגירתה נוצרו כל הזיופים שציינתי. ואולי ההפך הוא הנכון : חוסר היכולת לפלוט אותה בחופשיות יצר את אותן הגבלות ותצורות חברתיות. על כל פנים, לגופי הרוטט מתשוקה היו נימוקים טובים יותר מלאיסטנסיות של מאיר. ורציתי רק שיימשכו הלילות הללו ללא קץ בו אוכל לדמיין עוד ועוד זוגות הוללים ולהתרחק מהמציאות הצבאית של היום יום. אלא שאליה וקוץ בה: קיבלתי משמרות לילה לעיתים נדירות, ומכיוון שבבקרים לא יכולתי לעבוד כי עדיין שירתי יום ביומו נכחתי במלון ימים ספורים בשבוע .נאדיה אמרה ,שזו אחריות גדולה מידיי לעבוד בלילה, וצריך מישהו חזק למקרה שיבוא איזה ג'באר שצריך להעיף אותו, ושיש פקיד קבוע למטרה הזו. ובכלל נאדיה הייתה מאוד מודאגת בקשר למשמרות, והסתודדה פעמים רבות עם מאיר לשם התייעצויות סביב השאלה איזו משמרת כדאי ומן הראוי כי אאייש. כששאלתי אותו למה העניין הזה כל כך חשוב לה אמר: "אלה ההצגות שלה. תקבל הכול בהבנה וסבלנות, ובסוף אתה תעבוד כמו כולם". ביום היה פחות מעניין . אנשי עסקים חמושים במשקפיים שחורים, כאילו היו כולם סוכני מוסד,נכנסו במהירות לקבלה שילמו ונעלמו בחדריהם, ולאחר כעשרים דקות הייתה מגיעה נערת ליווי , פוסעת כדוגמנית בנעלי העקב המקרקשות על רצפת הקרמיקה של הלובי. ואז כבזמן ההתלמדות , אך עתה לבד בלא שאהיה מוטרד ממה יחשוב עליי מאיר, הייתי סוקר אותן, מתעמק במבטיהן שהיו מופנים אליי רק לעיתים נדירות, ומייחל לתערובת של הבושה והגאווה המקצועית שתעלה על פניהן בצורת סומק צחקני. גם זוגות שביקשו להם אחר צהריים רומנטי הגיעו . החצי הגברי של זוג אחד כזה לא ידע להדליק את המים החמים בחדר ותבע את כספו בחזרה " כי בינתיים לחברה שלי ירד החשק ולא עשינו אהבה" כדבריו. הכנות שלו ריגשה אותי, אך הוא לא קיבל את כספו ועזב תוך שהוא צועק "כוס אמא של המלון הזה". כשלא נכנס אף אחד צפיתי בטלוויזיה , בעיקר באמ טי וי. עשיתי זאת במשך שעות. זה הלם את מצב רוחי . כוסיות רקדו במרכז המסך והצביעו לעברי, עיניהן רוצות רק בי, כורעות ומחככות ברכיים אלו באלו, שרירי הירכיים שלהן מתוחים ומכווצים. אחרי שהתבוננתי בכל מיני מלכות דאנס הגעתי למסקנה שמדונה עדיין עולה על כולן: מדונה של הקליפים כמובן, - הנקבה הממשית בגובה מטר וחמישים שעמדה מאחוריהם, הייתה נעלמת מתודעתי בכל פעם שקליפ שלה היה עולה, בזכות הכוריאוגרפיה ותנועות המצלמה התזזיתיות שיצרו אלה ענקית של מיניות יוקדת כשמש: בקליפ ווג היה זה גווה המפואר שהתעגל על המסך כאיזה אנוביס מפואר, בקליפ " ריספקט יורסלף" עמידתה הזקופה, בחליפת גבר, תנועות האוננות שלה, וחשיפת מקצת השדיים האקראית, הזריזה שהדליקה אותי, וב" לייק א וירג'ין" מבטה המפציר בשקר משועשע מעצמו , היודע שהוא שקר שאהבתי במיוחד, שגירה אותי לבלי דיי: מבט זה אמר לי "אני בתולה ורוצה רק אותך" באותו זמן ממש בו אמר "אין זה נכון אני עשיתי את זה עם כולם ובדיוק זו הסיבה שבשלה אני טובה בזה". הבו זמניות של שתי ההצהרות הסותרות האלה זרח מעיניה של מדונה , מהתעגלות האגן שלה, מזרועותיה ואצבעותיה הדקות המשוטטות על המרקע, בעודה יושבת בגונדולה בונציה: בחירת הלוקיישן נראתה בעצמה דו משמעית : שהרי ונציה היא יעד לחופשה רומנטית בעלת נופך קיטשי ומזויף לא פחות מהצהרת הבתולין והנאמנות של העיניים הזנותיות של מדונה אך באותה מידה ובאותו זמן היא אכן יהלום הארוטיקה האירופאית הממשי . חשבתי לעצמי:מדונה, זו הזונה האמיתית מכולן. שקר נוצץ ואמיתי. בהערכה חשבתי כך. כמובן שבהערכה. מדונה כמו שאר הנערות המפזזות באמ טי וי ייצגה בשבילי את הפנטזיה. סקס זמין עם בנות יפות שירצו אותי. אולם צריך לציין שבקליפים כמו גם בחלל הלובי, הן תמיד ביקשו מהבחורים לקחת את העניינים בקלות , ולהיות מלאי ביטחון. גם שם אם כן– עמוק בפנטזיה שלי רדפה אותי מציאות גופי הקל, ובטחוני הלקוי. כן,הייתי בטוח רק מול המראה הגדולה במלון, ובתוך החליפה השחורה. שולט בסביבה. אך מול הנשים הממשיות, ומול הגברים שעימם התאבנתי. הלילות הקרים של פברואר, כשגשם וברד הותכו בעוצמה בזגוגיות המלון, עם חשמל הברק מעורב בהן גרמו לי להיצפד עמוק יותר אל תוך תוכי, להתרחק מהמון האדם ולהתכווץ .גאווה וסלידה, ותשוקה ופחד חגו בתוכי. הייתי על סף פיצוץ. אני זוכר גם כיצד כשמאיר החליף אותי בבוקר, פדחתו בוהקת ומבריקה, ועיניו החלולות מחייכות כמעה, הייתה אוחזת בי רעדה, מעין רטט מוזר . אולי נבע הרטט מן ההפתעה מכך שעודני חי, שכן במשך הלילה ניטלה ממני האמונה בכך. בתוך השקט ,הייתי כוליות של דופק, תשוקה המתכנסת אל תוך עצמה ,והמציאות רחקה ממני והייתה לאד לא ברור. ה"בוקר טוב" המצייץ של מאיר גרם לי –להארה, ליקיצה, תרתי משמע. ואז כשהיה דופק בחוזקה על שולחן הקבלה, הוא אהב לעשות זאת ,הפכה ההארה לסלידה איומה, המלווה בעוינות חריפה שרחשתי לעולם הבוקר העולץ. איזון ורוגע סופי השגתי רק כשעמדתי ברחוב בתוך האוויר הלח , המתכתי של תל אביב הבוקרית. שוב היה זה תום לב , שעליו להסיר מדים שחורים ולהיכנס למדי החאקי, לשוב מן הקיום הערפדי אל המשמעת החיילית. תום לב החברתי. פעם אחת כמעט ובאמת התפוצצתי. חזרתי בבוקר לבית אבי וכשהתחלתי לטפס בגרם המדרגות המתיש, שמעתי צעדים קלילים יורדים טופפים. ידעתי על פי המקצב המיוחד שזו קטיה היורדת . אצבעותיי רעדו. החלטתי לאחוז בה . מיהרתי במעלה המדרגות עונה לרגליים הקלות היורדות בקונטרפונקט חד ונחוש משלי, וכשראיתי אותה בערך באמצע הדרך למטה אחזתי בזרועה הדקה, (דקה יותר אפילו משלי חשבתי באבחה), ואמרתי לה " אני רוצה אותך קטיה." " תדבר עם אבא שלך." היא אמרה, וניערה ממני חוצנה. רצה מהר, מהר ממני חשבתי. חזרתי לדירה ומצאתי את אבי במדים מוכן לצאת. "אה עוד לא יצאת אבא?" שאלתי. "היום קצת מאוחר . רוצה טרמפ?" " אבא, " רעדתי , חשתי אדום " קטיה , אני רוצה אותה. היא אמרה לי לדבר איתך. תגיד לי סוף סוף מה יש ביניכם?" אבי צחק- הופתעתי. " למה אתה צוחק?" " זה רק עניין של כסף תום." הוא המשיך לצחוק. " מה??" " עזוב לא חשוב, תגיד לה שזה בסדר. תגיד לה שאבי לב אמר שזה בסדר. ועכשיו בוא איתי, אין לי זמן" ואכן זה היה בסדר. אחרי שאמרתי לה שאבי אמר שזה בסדר כמה ימים לאחר מכן, היא חייכה באדישות, תפסה בידי, ולקחה אותה- הפעם לדירתה ,השכנה לדירת אבי. מאז העניין הפך לשגרתי. זה לא היה שונה שם מהפעם הראשונה. התפשטות ביישנית, מציצה מהירה של אברי עד לגמירה, בהייה אדישה זה בזו, ואז עוד מספר שבו היא מקפידה על תנוחות כאלו שלא יאפשרו לי לראות את פניה המונגוליות. לאחר מכן סילוק מהיר, כאילו הייתי מחלה, של גופי ממנה. אך למרות העליבות שבעניין, נמשכתי אליה. היה זה כאילו אני מחזר והיא "הקשה להשגה" אף ש"השגתי " אותה פיזית פעם אחר פעם .בכל פגישה ניסיתי לעקב אותה קצת, את ההליכה לחדרה, את הלבשת הקונדום המהירה, את החיוך המלאכותי. בשלב מסוים ,נעשיתי קצת אכזרי , כי ביקשתי לראות את הבעת פניה: ואחרי ששוב כיוונה אותי אליה מן הצד כשישבנה החינני ניתך באברי תפסתי בשערות ראשה ומשכתי אותן בחוזקה, כדיי שתביט אליי , בזמן שאני בועל אותה . היא אכן הסתובבה אליי לחייה אדומות ועיניה רושפות : "מה אתה אידיוט?" היה כל שאמרה. למילה אידיוט במבטא סלאבי צליל מתנשא בהרבה מלמילה כפי שהיא מבוטאת בעברית צברית. אחרי שגמרתי שאלתי אותה: "את מזלזלת בי?" היא אמרה :" אני לא חושבת על זה." שאלתי:" אז על מה את חושבת?" "רק על הדירה. בסרביה." ענתה. חשבתי שאולי ככה נמצא על מה לדבר. ביקשתי לראות אותה. היא פתחה את הלפ טופ והראתה לי הדמיה. מלון דירות מוקף הרים.גג רעפים אדומים במרכזו של עמק רחב ידיים, חלונות תכולים , פטיו, כסאות נוח צהובים ,בריכת שחייה. פודל מרובע תיזז על שפת הבריכה. רמת גראפיקה נמוכה מן הסתם. " כל היום אהיה שם ליד הבריכה. אני מתה על לשחות בבריכה." לראשונה ראיתי חיוך שלם על פניה. אמיתי. " מה צבע בגד הים שלך ?" שאלתי. "מה זה חשוב?" שורוק מזלזל כזה, רוסי. " אני שואל, את תעני" הרמתי את קולי . " שחור." " שלם או ביקיני?" "מה פתאום שלם? מה אני שמנה?" לא, היא לא הייתה שמנה. דמיינתי אותה שם בסרביה ,מלכסנת רגל ארוכה אחת שלה על רגל שנייה , במשקפי שמש שחורים גדולים המכסים כמעט מחצית מפניה. דמיינתי אותה שותה קוקטייל אדום צהבהב, קוסמופוליטן או משהו כזה עם קש ארוך ומפוספס. ואת עצמי כמיליונר השכן בחליפה לבנה, מגיע לברכה לשלום, ואותה מסירה את משקפיה לכבודי... אולי כך הייתה מכבדת אותי. היא שכבה ליידי על המיטה ישבנה זורח יותר מכל בריכה, ופטמותיה נוגעות במקלדת שהייתה ליידי, ובכל זאת העדפתי לפנטז אותה בעיניי רוחי. אולי מכיוון שכשאדם מגורה הוא גם מגרה יותר העדפתי לדמיין אותה כך, שכן איתי לא הייתה למעשה מגורה, ועניין זה נהיה ברור לי יותר ויותר. חודשיים מאוחר יותר בלילה בין קצה החורף לתחילת האביב חשבתי על כך בעמדת הקבלה, מרטט בין ערות לשינה. לחיי הוחזקה בכף ידי והבטתי אל הרחוב. מידיי פעם נשמעו צעקות ויללות , שגרמו לליבי להלום בפחד, כאילו אותם נערים בני גילי שהשמיעו אותם היו זאבים בלילה והעיר הייתה יער. קטיה, קטיה חזרתי על שמה. שכבתי איתך עשר פעמים ובכל זאת אני מרגיש בתול. לא חדרתי דרכך אל העולם הזה בו הכול רפוי ונינוח. לא חשתי שאבריי מדברים זה עם זה בהרמוניה עקב התעלות שבשרך אמור היה לגרום להם. נותרתי כשהייתי. את הרהוריי עצרה כניסתו של גבר בעל גוון עור אפרפר, שהיה לבוש מכף רגל עד ראש לבן. חולצה לבנה, מכנסיים לבנים ז'קט לבן, ואף נעלי לכה לבנות בוהקות. הוא נראה כמו מיליארדר יהודי בחופשה במיאמי ביץ'. "שאול חמסן, נהג מונית" אמר תוך שהוא דופק בעוצמה על שולחן הקבלה . כשהרים את ידו גיליתי את כרטיס הביקור שלו מתחתיה. הוא התבונן בי ספק מחייך ספק בוחן , שיניו הצהובות בלטו במיוחד על רקע צחור לבושו. " נעים מאוד" אמר לבסוף והושיט לי ידי , שלחצתי בלי רצון. כצפוי הוא פצפץ את עצמות ידי ובקושי רב שמרתי על ארשת פנים רגועה ולא פרצתי בבכי. " אני עוד לא מכיר אותך פה אתה חדש?" " חדש". "אממ... אני עובד עם יונתן. יונתן לא כאן היום?" " זה היום החופשי שלו ". " אממ.. טוב בכל אופן הגיע הזמן שתכיר אותי. אני שאול חמסן.", חזר על שמו. נהג מונית. יש לי מונית גדולה. גם שישה איש נכנסים. נסיעות לשדה התעופה, טיולים לירושלים, למקומות הקדושים, הכול אני לוקח. גם יכול להדריך. ואתה מקבל חמישים שקל על כל נסיעה. איך?" " לא רע". אמרתי, זה באמת נשמע טוב . " בוא תראה את המונית שלי." לא חשבתי שיש טעם ללכת לראות מונית, ומבחוץ היא אכן נראתה כמו כולן: מרצדס לבנה, נורת זיהוי צהובה . אבל כמו בשאול גם במונית של שאול היה משהו יוצא דופן: על הדש בורד היו פזורות עשרות בובות פרווניות זעירות , בצורה של פרות, חתולים ושאר חיות בית. " מה הסיפור של זה?" שאלתי. הוא שלף סיגריה מדש מעילו הצית אותה, והפריח עשן סגול באוויר הלח והקריר. " זה בשביל הבנות. כל אחת מביאה לי כזו בובה מתנה, ובסך הכול זה עושה להן אווירה של בית במונית. משהו חמים ונעים." " הבנות?" שאלתי. " כן, אתה מבין?...גם את זה אני עושה. אני איך אומרים? מקושר טוב. יושב חזק על כל המשרדים בתל אביב." " משרדים?" " אממ.. אתה ירוק לגמרי אה?" לא אמרתי שאני חייל. רציתי לראות לאן זה יוביל. " המשרדי ליווי... ועל זה אתה מקבל מאה שקל אחי. כל הזמנה . תאמין לי השוק רותח עכשיו. כל חודש המספר של הבחורות בעיר מכפיל את עצמו. למה יש ברוסיה בעיות גדולות . והבנות משם מחפשות כסף קל. תאמין לי מעבודה בלילות פה אתה יכול לצאת איש עשיר".\ נמלאתי סקרנות ודחייה כאחד מהאדם ומהצעתו. לא כך חונכתי. אצל הבורגנים כסף ומוסר הולכים יד ביד. אתה מוצא משלח יד מקובל חברתית , אתה משרת את החברה בדרך כלשהי וזוכה לתמורה. אתה לא מתעשר מטיפים של זונות. אך הכסף רקד רק בשולי תודעתי. במרכזה חוללו הנערות שיגיעו עדיי שיכפילו וישלשו את כמותן חודש בחודשו. מבולבל כמעה אמרתי לו " כמו שאתה יודע אני לא עובד כאן בלילות בדרך כלל. אבל אני אשמור את הכרטיס שלך." " יופי חמוד. טוב מאוד.! זה כל מה שאני רוצה". והוא נעלם במהרה במונית. |