אני זוכר את הסטירה הראשונה שחטפתי בחיים שלי, ממישהי בפרט, ובכלל, והיא כנראה גם הכי חזקה שחטפתי אי פעם.

התקופה- ימי בית הספר העליזים, בכיתה ד' פלוס מינוס שנה.

אני יושב ליד השולחן עם כמה חברי כיתה אחרים, זה היה שיעור במוזיקה, או לפחות שמענו מוזיקה.

ילדה אחרת בכיתה ישבה לידי, היא הייתה די ערסית. היא עשתה תנועת ניצוח לצלילי המוזיקה, מנצחת על איזו תזמורת בלתי נראית... היא בטח ראתה מנצח על תזמורת בטלוויזיה, כי את זובין מהטה היא לא הכירה.

איך אני יודע שהיא לא הכירה את זובין מהטה? כי כשניסיתי להחמיא לה על כשרון הניצוח שלה כשאמרתי לה שהיא "ממש זובין מהטה", חטפתי את הסטירה הכי חזקה שחטפתי בחיים שלי, ובזמן שאני המום מדי מכדי להסביר את עצמי היא אמרה בטון ערסי צעקני שאני לא אומר לה יותר "זובי" בחיים, או משהו כזה.

...

מאז למדתי שיש כנראה אנשים שלא רצוי להשקיע בהם יותר מדי אנרגיה ותחכום, ורצוי לתקשר רק כשחייבים, ורצוי גם בנהמות ותנועות ידיים, והבעות פנים בלבד.