בסוף סוף העליה של החלק הראשון התנגן לי באוזן "נשל הנחש": "...העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שתי דקות, והנה נשארת מאחור".

גם אם אתעלם מהעובדה שכנראה מדובר בסיפור חיי, שוב הייתי לבדי, לא מתחלקת עם אפאחד במראה היפהפה שנפרש לפניי.

רן הבטיח "וואו". והיה.

במקום אחר ברשת מתפלמס מאמן האופניים על השיר של אריאל מכיוון לגמרי שונה, אבל כששמעתי "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת...התאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת", לא הייתי בטוחה שאין לי בעיה בהבנת הנשמע.
תקראו שוב את המילים שלא אני כתבתי. מעטים הרגעים בחיים שככה במקרה אני לבד עם שיר שמושר במיוחד עבורי, פתאומי לעד.

בספרות הספורט העניפה נכתב רבות על נפלאות ריצת השטח, אבל הפעם זה היה משהו באמת אחר. אנדיור צ'אלנג' תוכנן כמו שילדים מציירים רקפת בעלת שלושה עלי כותרת לא זהים, שלפעמים קווי המתאר של האחד נוגעים (בכוונה או לא בכוונה, מה זה חשוב) בזה של האחר, כולם נפגשים בבסיס, שם חיכתה הפקידות הפלוגתית החיננית והרושמת.

כמו בכל המירוצים והתחרויות, כולם מזנקים ביחד, אך שלא כמו בתחרויות האחרות, לא נמדדו זמנים, ובעצם גם המרחקים לא נמדדו באופן מדויק, למי אכפת?
טלי כתבה לי שארוץ היום 25 ק"מ, ואני השתוקקתי להרגיש את תחושת הסיפוק של אחרי הריצה הארוכה.

לאפי היה GPS, ביקשתי ממנה שתפעיל כריזה כשהספרות מתחלפות.
הן לא.
באיזשהו שלב חשבתי שאנחנו מסתובבות סביב אותה נקודה, כמו ב"מסעות בנימין השלישי", כי אחרת אין שום סיבה לכך שחולפות מאה דקות והשעון מראה שהלכנו (בדגש על ההליכה) חמישה ק"מ, פחות או קצת יותר.
אני חושבת שברגע שהבנו שהצ'אלנג' של שלושתנו הוא אחר - אנחנו מחפשות סרטים לבנים על העצים, ושלטים עם חידות חמיצר (איפה התחבאה הפרצה בגדר האבנים?), אנחנו היינו לשעה ארוכה מש"קיות חווי"ה, סוג של חוויה.

ושלא תטעו לשמוע בקולי טרוניה, שלוש בנות שהולכות יחד בכל תוואי ובכל רמה הן מתכון נפלא להעברת מידע חשוב ביותר בכל הקשור לחידושים ותגליות בתחומי המדע, שוקי ההון וה WEB4.

לא ממש. מדובר במידע חיוני אך הכרחי הקשור באינטימיות, שיפור הזוגיות ושאר פרפראות וג'לים.
פעם כשנסענו עשר בנות לבשל במחנה הצופים של הילדים, הצטרף אלינו גבר אחד חביב, שבסופו של אותו יום הודיע קבל עם ועדה שבמשך 40 שנות חייו לא למד כל כך הרבה על נשים כמו באותו יום ארוך במחיצתנו.

בכל אופן, אין לי מושג כמה רצתי, הלכתי, טיפסתי, תאנים אכלתי, קוצים נשרטתי, אחרי אותו מראה נוף משכר לא היה אכפת לי. כמי שנכנסה בדלת צדדית, אחורית ומקרית לעולם הריצה, שמורה לי הראשוניות הזאת של לגלות הנאות חדשות, לצד גילוי חלק ניכר של שס"ה הגידים שלי.

בראש השנה היו ביער קנדה מאות רצים מחוייכים, חיוך ענק היה מרוח, והפעם לא רק עלי פניי.
הרבה אחרי שסיימנו את מה שלשמו באנו המשכנו לשבת יחד.
הארגון וההפקה היו נפלאים, ורד בונפיליולי - שאפו על העבודה וההשקעה, כמו גם המרשלים על האופניים, הכיבוד, המסלולים החידתיים (לאן פונים עכשיו?), כל הכבוד!

אגב, מי שחסרו לו מספר הקילומטרים מוזמן להשלים אותם לבד בזמנו החופשי.
יש שבילים, חלקם עדיין מסומנים, ליד צומת לטרון שמאלה, קצת עליות, קצת טיפוס, מורש"ק, פגי תאנים ספורים וחרובים חרבים למכביר.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, בלי פציעות, בלי תאונות, אמן.

ורד פלגי מזור, אנדיור