| כמה דקות אחרי שהגעתי לחדר המלון קיבלתי הודעה מרן שילון: "איך היה לך? איך מרגישה? נכון שתכתבי על זה?" ואני עניתי - "כבר כתבתי". לא ממש, כי הפחד מעין הרע, נבואות שמגשימות את עצמן או איך שלא תקראו לזה לא נתן לי באמת לשבת מול נייר או מול הצג ולכתוב, אבל בשבועות האחרונים התרוצצו בראש המון מילים, שורות שלמות שרציתי לכתוב כדי לא לשכוח בבוא יום בשורה. לפני שנה, קצת פחות, יצאתי מהבריכה, טלי פינק עבדה בחדר כושר ואני עצרתי לדבר איתה. זה היה מספר ימים לפני טריאתלון אילת 2006. אמרתי לה שאם תהיה לי חוויה נעימה מהטריאתלון (השני שעשיתי) אני רוצה לעשות מרתון בעוד שנה. אני חושבת שהיא חייכה ואמרה שברור שאני יכולה לעשות מרתון בעוד שנה. בקושי רצתי אז 5 ק"מ. נסעתי הביתה וחיפשתי מרתון באוקטובר 2007. אמסטרדם נראה לי מדליק ביותר. אני אוהבת את אמסטרדם, יודעת שבאוקטובר אין שום סיכוי לגל חום בחלקה הצפוני של אירופה, וחשוב מכל - מדובר ב 0% עליות, ארץ השפלה, פלאטו. באתר של מרתון אמסטרדם היה שעון שהראה - 331 ימים למרתון. יש לי עוד המון זמן להתאמן. החלטתי ללכת על זה. באיזשהו שלב לקראת הנסיעה לאמסטרדם התחלתי לחשוד שאני עכבר מעבדה, נושא למחקר סודי - איך מביאים קציצה למרתון בלי לאמן אותה, בלי שהיא התאמנה נכון, מספיק, חזק, מהר. היו לי סיבות לחשוד. לצידי במיטה ישן בלילות איש אהוב שהתחיל להתאמן באנדיור בתחילת האביב, ולא היה שום קשר, אבל באמת שום קשר בין תכנית האימונים שלו ובין זו שלי. אודה ולא אסתיר - טלי אמרה לי שהיא כתבה שתי תכניות שונות לחלוטין לשני אנשים שגרים באותו בית ומתאמנים לקראת אותה תחרות. בתחילת כל חודש הייתי בודקת את תכניות האימונים שלנו, מקבלת קצת חלושעס ולא יודעת אם לחייך או לחשוש. חודשים לפני המרתון היו לי סיוטים בלילה שכבר חושך, ואני ילדה בודדה מחפשת דרכי ברחובות אמסטרדם החשוכים והגשומים. לקראת הנסיעה עצמה נעטפתי בשלווה סטואית שלא אפשרה לשום שדים, שדונים ושדות להרע לה. ימים, ובעיקר לילות עמלתי על הכנת הפלייליסט לריצה. הגעתי לרשימה של עשרות רבות של שירים, שעות של שירים שנבחרו בקפידה לריצה הארוכה שנכונה לי. במקביל, צפיתי בעשרות קטעי וידאו של מירוצים, תחרויות, הופעות, ראיונות עם אצנים, קראתי מחקרים, ראיונות, רשימות ואינספור בלוגים של אצנים מכל העולם. גדי רץ, הזיע, טיפס, ספר וחישב ואני - עם תכנית אימונים חדשנית שהגו בסוכנות החלל והביון, תכנית כבקשתי. גדי עומד בכל היעדים, ואת הסרט שלי מריצים בכלל אחורה. באוגוסט כמעט ולא רצתי, אבל לזכותי ייאמר ששחיתי הרבה, אפילו פינטזתי על חציית תעלת לה-מאנש במקום ריצה לאורך תעלות אמסטרדם. השכמות שלי התחזקו (דווקא חשוב מאוד לריצות ארוכות), השתזפתי יפה, שיפרתי זמנים בשחייה. והריצה, אוי הריצה. מלבד שברי הליכה, שתי הרגליים הקצרצרות שלי חוו כל פציעה אפשרית של ריצה, ועדיין - לא באמת רצתי. הברכיים, השוקיים, העקבים, הבהונות, הכל כאב. הייתי אצל ד"ר גידי בורשטיין, אצל הקוסם יובל דוד, שיאצו, עיסוי רקמות, לא תגידו שהזנחתי את עצמי. רן אמר לי שהוא הביא לא מעט אנשים למרתון עם הכנה אלטרנטיבית - בעיקר רכיבה, ואני ידעתי שאני באמת סומכת עליו. למזלי הרב הוא ראה אותי פעם אחת רצה ופתר בשנייה את בעיית הריצה שלי. איך הוא אמר "אלה לא נעלי ריצה. הן אולי נעליים יפות, בטח מאוד יקרות, אבל בחצי מחיר את קונה את הנעליים שמתאימות לך..." חודש לפני המרתון התחלתי באמת לרוץ. הריצה הארוכה ביותר שלי היתה של 21 ק"מ, חצי מרתון שלם. וזה שלצידי ישן - חצה מזמן את קו ה-30 ק"מ. ככל שהוא צובר ביטחון - אני מכנסת את כל כוחות המאגיה לוועידת פסגה אחרונה, לרגעים מופתעת מזה שרן וטלי עדיין לא התקשרו לבשר לי שהניסוי נגמר, שאני לא באמת צריכה ללכת עם זה עד הסוף, שאין סיכוי שאני יכולה לעשות את זה. האמת היא שחשבתי שאולי קצת לפני הטיסה, בשדה התעופה, במלון, על קו הזינוק, תיחשף המזימה ויגידו לי שאני לא באמת מוכנה, שארד מהסיפור הזה. כלום. גדי מחשב לאפים, זמנים לג'לים, אחוזים, אינטרוולים עם אינטגרלים הסתברותיים, תכנון לינארי עם בעיות תנועה למתקדמים, ואני - מחשבת את הזמן המקסימלי לכוס הבירה שהבטיחו לי בערב. אתם הרי לא באמת מכירים מישהו שעשה מרתון כחלק מאימוניו למירוץ התבור או השד יודע לאיזה מירוץ קטן וגלילי אחר. אין לתאר במילים את עוצמת הרגשות שיש בכניסה לאיצטדיון בסדר גודל שכזה. האיצטדיון האולימפי של אמסטרדם נבנה לקראת המשחקים האולימפיים שנערכו בעיר בשנת 1928. מל, שהיה באיצטדיון מינכן לפני שבוע, כתב על החוויה הנפלאה הזאת רק שהחמוד שכח שישראלי שנכנס בשערי איצטדיון מינכן יתקשה לשכוח מה קרה שם באולימפיאדה אחרת. בכל אופן, הכניסו אותנו למכלאות - כל מכלאה מכילה עדר בעל זמן מתוכנן - 3:00, 3:15 וכך הלאה... יריית זינוק ואני צועדת אט אט, לוחצת על השעון ומתחילה לרוץ. כן, לרוץ. טלי, בשיחה של לפני הנסיעה דברה איתנו על שדים שמתרוצצים בראש וברגליים. היו לי שניים - אחד שאמר לי - כמעט שנה את מפנטזת על הריצה הזאת, כל התנאים האופטימלים חברו לכבודך - תיהני כמה שאפשר. לא למהר, כי אם נמהר - העונג ייגמר, בואי נלך על ההנאה שבאיטיות. השד השני אמר - אז מה אם כתוב לך על הצמיד 4:30, אפשר לרוץ מהר יותר, לנצח את השעון, להגביר דופק. השד הראשון היה חזק יותר, או שמא הרגליים היו חלשות עוד יותר. כל הריצה היו לי מחשבות מקסימות, כל שיר הוקדש לאהוב אחר, פתאום יכולתי להקשיב למילים בריכוז נדיר, מחשבות הובילו למחשבות אחרות. לא הרבה קורה לי שיש לי כל כך הרבה זמן לחשוב בלי שטלפון יצלצל, מייבש יפסיק לעבוד, ילד יהיה רעב. חשבתי על כל האנשים שלא האמינו בי וביכולות שלי, אהבתי את גדי שמהרגע הראשון שפגש אותי אמר לי שאין דבר בעולם שארצה לעשות ולא אצליח בו (מאיפה שאבת את הרעיון הזה, אז?), חשבתי על אבא שלי שכבר לא יוכל לרוץ יותר בחיים, על אמא שלי, על האחים האהובים שלי, על החברות שלי, על הילדים שלי. לא חשבתי על השלום, לא על פתרונות לבעיות המים של ישראל, לא היו לי תובנות מרחיקות לכת. רצתי ושרתי או שרתי ורצתי. הייתי שמחה, לרגע לא שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן או למה אני עושה את זה. ככה בדיוק דמיינתי את זה. בקילומטרים האחרונים חשבתי לעצמי שאם המרחק בין מרתון לאתונה היה, בוא נגיד, 35 ק"מ, זה גם היה בסדר, מה גם שלבטח היה נחסך מותו של החייל פיליפידס, עליו השלום. הייתי עייפה, הרגליים גם הן התעייפו קצת, אבל ידעתי שאם אעז ללכת, לעולם לא אצליח למצוא את הכוחות לרוץ שוב. דקותיים לפני הסיום ראיתי פנים יפות ואהובות, סופכלסופ יש לחיוך שלי מענה מוכר. הכניסה לאיצטדיון הייתה מפעימה, ברם ברגע שרגליי דרכו על השטיחים האחרונים הכל נגמר. פתאום הקהל נשמע המוני, הכרוז ההולנדי צורם, עכשיו רציתי הביתה. כמות האס.אם.אסים שקיבלתי לחלוטין לא מוכרת לי - מעולם לא קיבלתי מחמאות ותשומת לב כמו ביום ראשון האחרון. לא אחרי לידה, לא ביום הולדת, לא כשקיבלתי את פרס ישראל ולא כשאקבל את הנובל. שאלתי את גדי מה יש בו, במרתון, שככה מהלך קסמים על רוב האנשים. מלבד הסיפור המיתולגי היפהפה, נראה שאילו לא היה כל כך קסום, לא הייתי בודקת היום איפה יש אחד לשנה הבאה, ורק שיהיה בארצות הקור השטוחות. היות ולמוסיקה ששמעתי במהלך השעות הרבות היה מקום עצום בהנאה, אני מצרפת כאן חלק קטן מהשירים. להנאתכם. The mamas and the papas - California dreamin Lou Reed and Luciano Pavarotti Perfect Day Smokie - Lay Back in the Arms of Someone Earth, Wind and Fire - Fantazy Good Year For The Roses - ELVIS COSTELLO The Marmalade - Reflections of My Life Peter Gabriel - Here Comes The Flood The Righteous Brothers - You've Lost That Lovin' Feelin' Jackson five-Blame it on the boogie Steve Miller & Mclan: Serenade From the Star Something Stupid - Robbie Williams and Nicole Kidman Smokie - Living Next Door To Alice U2 & Luciano Pavarotti - Miss Sarajevo Giorgos Dalaras Sto pa kai sto ksanaleo
|