האמת, כשרצים מצפון דיזנגוף עד לחוף מנטה ריי, מבינים שבעצם מדובר במרחק די קטן. אנחנו רגילים לנסוע את זה, מדובר באחד הכבישים היותר עמוסים - ונחמד לגלות שאפשר לרוץ את זה ושזה החלק הנחמד ביותר במסלול, כשמצד אחד יש ים, טיילת, כיכר אתרים ושוב ים ומצד שני פארק הירקון, אחד ממסלולי הריצה המשובחים ביותר.

אחת התופעות היותר מדהימות במירוצים בארץ, היא הרגע בו הרצים מבינים שראש החץ חלף מעל פניהם. חיוכי תדהמה מלאים בהערצה, מלווים בחצי סיבוב של הגב והפנים ובתנועה של היד שמשותפת לכולם. בהתחלה נדמה לך שדמיינת ששניים רצים מולך במהירות כפולה, לפחות בכל הנוגע למהירות שלי. אחרי מספר שניות מגיע השלישי, ורק אחריו אתה מבין שזה לא חזיון, ושלא מדובר ברצים למרחקים קצרים שמבצעים מולך תרגיל באחיזת עיניים.

בראיון לעיתון "הארץ" אומר גברהסילסאי "הכישרון הטבעי חשוב, כמובן, אבל הדבר החשוב ביותר הוא המקום שבו גדלת. האזור שבו גדלתי... מושלם לגידול רצים. הגובה הנכון מעל פני הים, כ-2,500 מטר, המזון שאכלנו, מזג האוויר - זו נקודת התחלה מושלמת. ברור שלא לכולם אותו כישרון, אבל אף מאמן לא יכול להעניק את היתרון של תנאי הסביבה הללו. התחלתי לרוץ בגיל 6-5, התחלתי להתחרות בגיל 15..."

נדמה לי שאלה שבאים להנות, אלה שבאים לשפר תוצאה, אלה שבאים להיות פייסרים, אלה שבאים לעודד, אלה שבאים לצלם, אלה שבאים לנצח, אלה שבאים להוכיח, להביס, לקנות - כולם, ללא יוצא דופן, לא מסוגלים לחוש קנאה, כעס, או כל רגש שמהול בו משהו שאינו כולו פליאה, הערצה, שמחה כנה. יש להם משהו שלעולם לא יהיה לנו, גם אם נרוץ כל יום כל היום. וזה לא רק מטענים גנטיים והיסטוריה ביולוגית, יש שם חומר שטובי מדעני הספורט עמלים לפענח ואפילו הם עצמם לא באמת יודעים להצביע עליו.

אנחנו יודעים שהם רצים מגיל 5 ברגליים יחפות לבית הספר, מרחק של כ-10 ק"מ לכל כיוון, אבל עדיין, לא כל מי שבתעודת הזהות שלו כתוב אתיופיה, או קניה, רץ למרחקים ארוכים ו/או שובר שיאים עולמיים. 

 יש משהו אחר בריצות ארוכות, יותר נכון, במירוצים ובתחרויות של מרחקים ארוכים, שמאפשר לרצים "רגילים", לרוץ לצד אלופי עולם, מה שלחלוטין לא קורה בתחרויות ספורט אחרות. אין שום סיכוי שבעולם שאוכל להשתתף באולימפיאדת החורף הקרובה, אפילו שאני מאוד אוהבת סקי, או שאקח חלק בגביע דיוויס. אבל אם גברהסילסאי יבוא באוקטובר לבודפשט, נרוץ, פחות או יותר, יחד.

וכל הכתוב פה, על שום מה?

אנדיור הובילה בכבוד רב מספר רצים, וכמובן רצות - אל הפודיום או קרוב אליו, והעמידה לרשות המירוץ כולו פייסרים מקצועיים לאין ערוך. אבל לכותבת שורות אלו היו שני מנצחים גדולים בתל אביב. אחד, שרץ אתמול, בפעם הראשונה בחייו 21 ק"מ - ובמקרה, או שלא - עלה על הפודיום,

 זוהר זמירו, מקום שלישי - 1:09:10

מפסיד אמיתי היה מי שלא ראה את החיוך שנכנס לאיצטדיון הדר יוסף קצת אחרי זוהר.

היא חששה, היא התרגשה, פחדה, עד הרגע האחרון לא האמינה שהיא מסוגלת לעשות את זה, ואני התפללתי לאלוהי המרוצים שייתן לה את המתנה הנפלאה שכולנו מבקשים - לסיים עם חיוך, תמי אמרה לה לפני הזינוק - בפעם הראשונה אנחנו רק צריכים לסיים, ואני מוסיפה - ואם מסיימים עם חיוך, ברור שתהיה פעם שנייה. לא כן, לילי?

תודה לטלי שיאצו על התמונות. לתמונות נוספות מהמירוץ לחצו כאן

ורד פלגי מזור