אם האהבה היא מים, למה אני מרגיש שזה כמו ים שאין לו סוף. פתאום מציף אותי בגלי ענק משום מקום. צונאמי של רגש ממלא אותי, נכנס לנחיריים, לפה ולריאות. סוחף אותי מקרקע מבטחים ללב ים.

אני זוכר אהבה של תינוק. בתוך הרחם, שוחה במים. נושם אותם דרכי, בתוכי, מחוצה לי. חמים ונעים. הלמות לב קרוב של אמא. בחוץ יש עולם רחוק ולא ברור. קשה לעזוב. להדחק החוצה. להקיא את המים, לפלוט את האהבה מתוכי. אותה האהבה שעכשיו חונקת אותי. בחוץ. באוויר הפתוח. ברוח הנושבת מעל הים. טבעתי כבר פעם אחת. לא יכול עוד לשאת זאת שוב. לעזאזל.

אני צף על הגלים. קצף לבן נשבר, מערב בין הרוח למים. המים קרים, מלוחים. כמו דמעות. בתהומות נפשי הסכרים נפרצים, שטפון גדול אוחז בי. אני מוצף מבפנים באהבה. ישנה, חדשה, מי יודע בכלל. אולי אותה האהבה כל הזמן בעצם. עושה בי שמות. חונקת ומכאיבה. מלטפת ומרגיעה. כמה צורות יש לאהבה הזאת בכלל. אני לא רוצה לטבוע בדמותה. אדם במים. אובד בלב ים הרגשות. מי יציל אותי מהרגשות של עצמי.

אני מושיט את היד שלי, רכה, חמה, מלטף את הפנים. אנרגיה נוזלת לי מקצות האצבעות, אהבה נוזלת ממני, מתרוקנת, מרוקנת. אני נושם לאט. כמיהה עולה בי. רק להרגיש את היד הזאת מונחת עליי. מקרבת את ראשי אליה, עוטפת אותי ברוך, בחום, באהבה פשוטה ורגועה. ממלאת אותי בטוב.

אני צמא למגע נכון, מדויק, עדין, מלטף ומרגיע, כמו הים, ששולח גליו אל החוף ללא תנאי, ללא סוף, ללא רחם, ללא פחד. מגע שירטיב את שפתיי, ירים את ראשי מעל המים, החמימים, בהלמות לב אוהב. שקעים וקמרים תואמים, כמו הגלים. נעים בהרמוניה.

אני שואף עמוק. אוויר. עכשיו.

והדמעות זולגות על הפנים. ללא הפסקה.

בתוך / יעל טבת