ימים ספורים לאחר שקיבלתי את תכנית האימונים הראשונה מטלי, שהייתה החותמת הראשונה בדרכון לטרק שלי, דיברתי עם דפנה, חברת ילדות שלי, שבהזדמנות אחרת אודה לה על הצחוק המרושע שנשמע מעברו השני של הקו עת אמרתי לה שהתחלתי להתאמן לטריאתלון. צחוק שהדהד לו באוזניים, גם כשהיו אטומות הרמטית באטמים משובחים. דפנה הייתה שחיינית אמיתית כשנפגשנו ביום הראשון של כיתה ט'. כל יום לאחר הלימודים הסיעו אותה לאימוני השחייה שלה, בשבתות הייתה נוסעת עם אבא שלה לתחרויות, כך שבלילות שבת נאלצה ללכת לישון מוקדם. נו, אתם יודעים, מקפידה על אורח חיים סגפני, סיזיפי, בונה שרירים ומטפח סיבולת.

זמן קצר לאחר היכרותנו היא החליטה לפרוש מהחיים התובעניים האלה, ופצחה במחול הוללות ארוך במיוחד, בו היה מאוד קל לשלב אותי.

הסובינירים שחיי הספורטאית הותירו בה הם שרירי רגליים חזקים במיוחד, מוטת כנפיים של אף-16 וסגנון שחייה שכולנו רק יכולים להתקנא בו. אין מה לעשות. מי שמתחיל לשחות בגיל 40, שומה עליו לשאת בשתיקה את אות קלון הסגנון. לעולם לא ניראה כשחיינים, ודמותה של קורנליה אנדר קופצת למים בסגנון מזרח-גרמני מרהיב יכולה להישאר בחלומות הרטובים שלנו בלבד.

אפרופו קורנליה הגדולה, בתום שיעור השחייה הראשון שלי עם ניר, אמרתי לו שאני בכלל קורנליה אנדר בארון, והוא הרים גבה, מה שלחלוטין הסגיר את גיל הינקות שלו. מיהרתי ודליתי מתהום הנשייה, סונדוק הפלאים הוירטואלי, פרטי טריוויה על האגדה המזרח- גרמנית שלי, ושלחתי לו לינק על השחיינית והאגדה.

1976, אולימפיאדת מונטריאול, אני בת עשר. חצי קיץ מרותקת למסך שחור-לבן, עוקבת בנאמנות אין-קץ אחרי גיבורות חיי. נדיה קומנצ'י, נלי קים, אולגה קורבוט וקורנליה אנדר. בלילות חולמת איך גם אני אתחיל, מחר, מחרתיים, להתאמן בשחייה, על הקורה, על המקבילים המדורגים, על המזרון.



אבל לילדות מבאר שבע יש בעיקר חלומות בהקיץ. לא מקום טוב להיוולד בו ובטח לא לגדול בו ולטפח חלומות מהסוג הזה.

יש לנו את יהודית רביץ, את אורנה בנאי, את צביקה הדר. אבל אנחנו בהחלט לא פס יצור של ספורטאים אולימפיים, מקסימום כדורגלנים ואחד הולך ברגל.

אבל החלומות המשיכו. הייתי חולמת שאני נכנסת למים ושוחה כמו קורנליה, או לפחות כמו דפנה. מושיטה בקלילות את היד לפנים, גורפת את המים, מוציאה את היד מהמים כמו שמוציאים אותה מתוך כיס אחורי, ושוב. לפעמים הייתי בטוחה שמרוב אימונים בלילות, אני בטוח אצליח לעשות את זה כשאכנס למים בפעם הבאה.

ברם.



ערב כניסת שנת 2006, שבעה חודשים לפני היותי ילדה בת ארבעים, הבנתי שאיך שלא אסתכל על זה, החצי הצעיר של חיי כבר עבר, ובמונרכיה שלי הוחלט להילחם בבריחת סידן, בריחת שתן, בריחת הסקס אפיל ושאר מרעין בישין, בריצה בסגנון הבריחה מאלקטרז.



התחלתי לרוץ כמו כולן, דקת ריצה, עשרות דקות של הליכה. דקותיים ריצה, עשר דקות הליכה.

לפעמים כשבאתי לחדר כושר היו ההליכונים תפוסים כולם, כך שנאלצתי לרכוב על אופניים.

ההובלה של אושיק הייתה בעיתוי מושלם. שעות ספורות לאחר השיחה ההזויה עם רן התקשרתי אליו ולמחרת כבר הייתי במרתף שלו עם טלי, מספרת להם על אורחות חיי הנלוזות משהו. הם ביקשו לדעת על סדר יום אופייני שלי, ואני בכנותי סיפרתי להם שכל יום נחתם במשקה (לא איזוטוני, ממש לא) וניקוטין למכביר.

יצאתי לדרך.



כל אימון היה מהנה יותר מקודמו, כל רף שהוגבה היה מאתגר יותר, מעולם לא מייאש. טלי כעסה שאני לא לוקחת את ימי המנוחה שמגיעים לי על-פי חוק, ולא יכולתי להסביר לה שלא אנוח עד שלא אהיה בטוחה שאני יכולה להושיט את היד קדימה, לגרוף את המים בתנועת S ולהוציא את הראש כל שלוש תנועות.



קמה בחמש בבוקר לשיעור עם ניר, חוזרת להכין כריכים לילדים, משלחת למוסדות החינוך, נוסעת לעבודה, חוזרת, אם יש חלון חוגים חוזרת לבריכה לשחות, והופ – שלא כמו במטה קסמים – הנה אני שוחה בריכה שלימה, הנה אני שוחה שתי בריכות, הנה אני שוחה שישים בריכות. ואין קץ לאושר.

גדי אומר שמעולם לא ראה אותי מאושרת ככה, ואני, לראשונה בחיי, לא עוזבת כשקשה ולא נעים. כל קושי פותח דלת לאתגר נוסף, ולזה שאחריו.

השחייה הפכה להיות ההנאה הגדולה ביותר, ואיתה בונוס פלאים. לאחר כל אימון אני סכה בנקטר אלים, יוצאת מהמים עם כוחות של טיטאן. בוקר אחד יצאתי מהבריכה ואמרתי לניר שאני הולכת להתפטר. עכשיו. וכך היה. נסעתי למשרד, ובקלילות בלתי נתפסת הודעתי שבאחד באפריל אני כבר לא שם.



אתגר אחרון בדרך לאירוע (כך כונה הטריאתלון, היות והתכוננתי אליו, ורכשתי עבורו בגדים חדשים, מה גם שנדמה שבהגדרתו החדשה ניטל ממנו מימד התחרות) היה השחייה בים. השוק הראשון הפך עד מהרה להנאה נוספת, והדרך לחוף הנכים נראתה קצרצרה ונוחה לגיחות בנות מחצית השעה, ופתאום המים בבריכה נדמו כמלוכלכים, מסריחים, חסרי שיק בסיסי.



שבת בבוקר, ארבע ורבע. שתיתי קפה, הוצאתי בגדים מהמכונה, הכנסתי למייבש, העמסתי אופניים ויצאתי לדרך החשוכה. וכן, היו פרפרים נעימים בבטן. כמו שיש לפעמים בדרך לשדה התעופה, לפני טיסה מבטיחה. כמעט שעתיים של מאמץ, של קושי, לראשונה בלי מוסיקה (למה אסור?), אז שרתי לעצמי, עד קו הסיום.



ושוב התחוור לי שאני יודעת בעל-פה רק שירים מאוד עצובים, כאלו שלא ממש עוזרים בשמירה על דופק תחרות, כמו שטלי הסבירה. (ובהזדמנות חגיגית זאת, שמישהו יסביר לנו מה זה "רכיבת שחרור"?)

ושוב ושוב שרתי לי שיר אהוב במיוחד, 20 ק"מ רכיבה, 5 ק"מ רכיבה, חלק מהמילים חסרו לי, אבל זה הולך ככה, בערך:


Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm all right, I'm all right
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant