אחד מכל חמישה
אחד מכל חמישה ישראלים לא צפה בערב יום העצמאות בטקס הממלכתי בהר הרצל שבירושלים. אחד מכל חמישה ישראלים לא שמע את נציגיו נואמים מעל לארונו של בנימין זאב הרצל. אחד מכל חמישה ישראלים לא מצא את מנהיגיו קבורים בחלקת גדולי האומה. אחד מכל חמישה ישראלים לא התפעל ממופע זיקוקי הדינור או התרגש ממעמד מדליקי המשואה או הזדהה עם סמלי המדינה אותם הפיחו לחיים חיילי צה"ל. אחד מכל חמישה ישראלים חש בערב יום העצמאות כי המושג ממלכתיות לא תקף לגביו שכן אחד מכל חמישה ישראלים הוא פלסטיני-ישראלי ואין לו מקום בממלכתיות הישראלית.
( כל הזכויות שמורות ל"הארץ")
מדינת ישראל מצטיינת בהכלה. ראשי ממשלות מכילים מורדים בתוך מפלגותיהם, שרים בכירים מכילים משברים בתוך משרדיהם וצבא ההגנה לישראל מכיל את הטרור על תשתיותיו השונות. אולם לצד יכולות הכלה אלו מדינת ישראל מצטיינת גם בהדרה ובעיקר בהדרת מיעוטים. הם אינם מוצאים את מקומם סביב שולחן הממשלה, הם אינם זוכים לראות את נציגיהם בעמדות בכירות במשק והם אינם שומעים אודות אפלייתם במהדורות החדשות. כך מגזרים שלמים נעלמים להם באורך פלא מן העיתונים היומיים ומערוצי הטלוויזיה הממלכתיים והמסחריים כאחד. סיפור הישרדותם של מגזרים אלו אינו זוכה לתשומת הלב לה זוכים השורדים של הערוץ השני.
ומבין אותם מיעוטים ניצב לו המיעוט הפלסטיני- ישראלי כייחודי. לא משום שאינו רוצה בטובתה של ישראל ולא משום שאינו חש זיקה אל שאר אזרחיה, אלא משום שסיפורו הוא טאבו, קורותיו הם חתרניים ודעותיו מסוכנות. זהו מיעוט שנדחק אל שולי החברה בכוח, ושבמשך שישים וחמש שנות קיומה של ישראל היה ועודנו חשוד בנטיות ליבו. מיעוט שנדרש פעם אחר פעם להוכיח את נאמנותו ולהבהיר כי אינו מהווה גיס חמישי. וככל שינסה לא יצליח אותו מיעוט לחדור ללב הממלכתיות הישראלית ולזכות במעמד של שווה.
ההדרה של המיעוט הפלסטיני- ישראלי לובשת צורות רבות. היא באה לידי ביטוי בראיונות לתארים מתקדמים במוסדות אקדמאיים, באחוז הפלסטינים -ישראלים המועסקים ע"י המדינה, בהפקרת התשתיות של כפריהם, באי גיוסם לחברות היי-טק, בהיעדרותם מכל המפלגות הגדולות ובאי אזכורם של פלסטינים- ישראלים שנפלו בקרבות על הגנת ישראל בכלי התקשורת הישראלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אך סמלי המדינה הם אלו אשר מספרים את סיפורו של מיעוט זה בצורה הטובה ביותר. דגל המדינה הוא כזה שאין הם יכולים להזדהות עימו והמנון המדינה הנו כזה שאין הם יכולים לשיר אותו. לא משום שנקרעו מיתרי הקול שלהם ולא משום שאינם מכירים את מילותיו אלא משום שאין נפשותיהם יהודיות .כך נהפך אחד מכל חמישה ישראלים לזר במדינתו וכך נהפך מיעוט זה למתוסכל יותר וזועם יותר. כאשר הזעם הזה יתורגם שוב למעשים, כאשר יצא המיעוט הזה לדרוש את מקומו בחברה הישראלית, אז יפגוש בשנית במטחי הכדורים של אוקטובר 2000.
במגילת העצמאות, המסמך הלאומי אשר התווה את צביונה של מדינת ישראל, נכתב כי בארץ ישראל קם העם היהודי וכי בארץ ישראל עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. נכתב בה כי לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי למדינת ישראל חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה וכי לעם היהודי זכות טבעית לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. אך נכתב בה גם כי המדינה תשקוד על פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה, כי היא תקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדלי דת, גזע ומין וכי המיעוט הערבי מוזמן לקחת חלק בבניין המדינה על יסוד של אזרחות מלאה ושווה.
שישים וחמש שנה לאחר הקמתה, נדמה כי מדינת ישראל הינה שונה מאוד מן המדינה עליה הכריז דוד בן גוריון. דווקא ביום חגה ראוי שמדינת ישראל תציין את הישגיה אך תכיר גם בכישלונותיה ותעשה כל שביכולתה להגשים את החזון של מייסדיה. |
