בהחלטתו של בנק לאומי לוותר לדנקנר על סכומי עתק שהוא חייב לבנק בחשבונו האישי (להבדיל מהחשבונות העסקיים, המנוהלים מן הסתם על ידי חברות בע"מ, שבהם האחריות של בעלי המניות - כלומר דנקנר, מוגבלת ממילא), עשה הבנק חסד גדול עם לקוחותיו ה"קטנים".

הרי ברור שה"תספורת" שבנק לאומי מתכנן לבצע בחשבונו של דנקנר, תהיה על חשבון ציבור הלקוחות ומחזיקי המניות של הבנק. הם הרי אלה שנושאים בנטל העמלות ובריביות הגבוהות הכרוכות בניהול חשבון.  כשלקוח "קטן" שהוא חסר חשיבות מבחינתו של הבנק, גולש למינוס בחשבונו, אין לו שום סיכוי שהבנק יחוס עליו, והוא צפוי אפילו לכך שהבנק ימכור את ביתו.

הבנק אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד כסף. הוא קיים כדי להרויח ולא כדי להפסיד, ואם הבנק מחליט לוותר על הכנסות, ברור שהדבר נעשה במטרה לקזז את ההפסד הצפוי כנגד הכנסות שתיכנסנה ממקורות אחרים.  ומהם המקורות האחרים? את זה הרי כולנו יודעים.  הויתור לדנקנר יגרום לבנק להקטנה משמעותית של רווחיו, וברור לכל בר בי רב, שהלקוחות "הקטנים" הם אלה שיוטל עליהם לממן את ההפסדים הצפויים.

ומהו ה"חסד" שעושה הבנק ללקוחותיו בהחלטתו לחוס על דנקנר? התשובה לשאלה זו היא ברורה: ניתנת לציבור הדפוק הזה של החוסכים הקטנים הזדמנות פז חד פעמית לתת לבנק האדיר וחסר הגבולות הזה שיעור טוב בנושא מגבלות הכוח.

כבר עתה ניכרת בפייסבוק מגמה של לקוחות קטנים להצהיר על כוונותיהם למשוך את חסכונותיהם מן הבנק, ובאם המגמה תגבר, וגם הלקוחות שמחזיקים מניות של הבנק יקראו את הכתובת שעל הקיר וימהרו להפטר מהן, תיווצר מפולת שגם דנקנר וגם הבנק יהיו קורבנותיה.

ואם הציבור יחמיץ את שעת הכושר הזו, לא יוכל לבוא אח"כ בטענות, אלא כלפי עצמו. לא כלפי הבנק, לא כלפי הממשלה - רק אל עצמו..... דנקנר והבנק ימשיכו להסתחבק, והחמורים ימשיכו לשאת בעול.

עודד אל-יגון