זבובים וברחשים התגודדו על איש שדוף, מזוקן ועטוי כסות דלה. שרוע ליד פתחו של בית מרזח-מבנה האבן היחיד באזור. ידיו מעוותות, אצבעותיו כפופות ועיניו סומות, אדם נכה. בצמוד אליו חתיכת בד אפורה שהונחה כדי לצוד את עיני ורחמי העוברים ושבים. על הבד המרופט מונחות שתי פזטות-פרוטות עופרת. נרות שעווה האירו את הקיטון. בליל קולות, בספרדית, פרצי צחוק ונקישות כדי היין נשמעו מבעד לווילון ששימש דלת כניסה. מהחשיכה הגיח כומר לבוש שחורים והודיע בקול לנוכחים "המוסלמים נסוגו-ויוה לה ספאניה"... יצא וירק על האיש השרוע כמו היה מצורע. לאחר שתי יממות מצאוהו מת וסירחון המוות התפשט, נטלו לשדה וזרקוהו אל הבור. בן שלושים היה במותו, שבע ימים וסבל.
התגלגלה רוחו ובאה בתינוק. אמו ניסתה להניקו משדה גדוש החלב והוא אינו יונק. עורו חיוור ושפתיו תכולות, רגליו לא נעו. "חבל לבזבז עליו את החלב – נעטפהו בבד ונניחהו בפתח המנזר". אביו האמן טרוד היה במריחת צבע על בד קנבס גדול, דמותה של מריה הקדושה ובנה הרחום החלו לבצבץ ממנו. הגונדולה נעה לעבר תעלה ראשית בדרכה אל המנזר הגדול, טיפות גדולות של גשם שטפו את רחבת האבן. פסלו של הקדוש כמו העיף מבט אל החבילה הלבנה המונחת למרגלותיו, על המדרגות, ויש אומרים שהזיל דמעה. נזירה בשחורים נטלה את התינוק אל אם המנזר שפלטה "חוץ מהאל, מי עוד ישית אליו לבו?"
ד"ר ויליאם ליטל, התבונן בפעוט. ידיו רזות וכפותיו קפוצות בחוזקה וכל גופו אחוז כפיון. "שיתוק מוחין", כך מצא והגדיר את הפגיעה בתינוקות שנולדו טרם זמנם, כאלה שהתקשו בנשימתם ברגעים הראשונים בהגיחם לאוויר העולם. רבים מהילדים נפטרו מה פגיעה המוחית, מזיהומים ומשאר פגעים. הימים ימי מהפכה תעשייתית ותיעוש הערים שהזדהמו מעשני הארובות. כל שנותר להבנתו, לעטוף את הפעוט שייחם לו ולהניחו אם משפחת כהנא נטלה את בנה הפגוע והוליכה אותו למלמד בחדר, לפחות יישנן פסקי זמרה וגמרא. הילד שמחה מנחם בונים כהנא, הצליח ללמוד את שהורה לו מורו ורבו: א קמץ, ב סגול, ג שורוק... ואלה אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ויחלוקו... ופסקה אחת צדה עינו: "כל דבר שהיה בכלל יצא לטע(ו)ן [טען אחר] שלא. 2. כעיניינו יצא להקל ..... וזרקו מיכן ואילך מצות כהונה אבל שחיטה. כשירה בכל .... וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול עבודתו פסולה ..... מצות כהונה ב'. ה'ד'ה' מה ...... החרש [אף] השוטה אף הננסת מן הצאן לא פלגס ...... פיסח בין חיגר". כך אמרו פוסקים וחז"ל. ניסו ללמדו להלך על רגליו ומצאו כי במי מקווה הטהרה, יקל עליו הדריכה על כפות רגליו ועל פסיעותיו המהוססות. מחוץ למי האפסיים חש כדג מחוץ למימיו. למד לכתוב אותיות שפת הקוידש, אנגלית ואידית התערבבו בשפתו. עגת קוקני שלטה בכיפה ואמרות כנף יצאו מאמתחתו. בהגיעו לגיל מצוות, ידע לסלסל את פרשתו ואת ההפטרה. בהשליך אמו את הסוכריות עליו, לא הייתה גאה מהימנה בכל הקהילה.
דיברו בו נכבדות ומצאו לו כלה והובא לחופתו שהוא ישוב על כיסא שחוברו לו גלגלי עץ רעשנים. את הכוס שבר אביו לזכר חורבן בית המקדש וסיימו בתפילה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"... למרות שהיה סג"ל – סגן לכהן משבט הלוי, פטור היה מליטול מצקת לידם של כהנים. מצאו לו משרה כלבלר ולמד חשבונאות אצל הבנקאי היהודי שהסכים לקבלו. צאצאים לא באו לעולם, כרצון האל. רעייתו והוא קבורים בחלקת משפחת כהנא בבית העלמין היהודי הישן במזרח העיר.
כנשמות מתגלגלות בעולמות נסתרים, פרנקלין דלאנו רוזוולט, התבלט משחר בעוז רוחו, בעושר משפחתו, בהרפתקאות ובשערוריות חברתיות. נבחר מספר פעמים לסנט ולנשיאות ארה"ב. בשנות כהונתו חלה ורותק לכיסא גלגלים והוכיח לעולם הנאור, שחזונו וחדות מחשבתו, חזקים מנכותו והמפקפקים בכושרו וביכולותיו. רופאיו חרדו לבריאותו ועשו כל שעל ידם ברפואה.
היינריך צבי הירש, נפל קורבן לתורת האאוגניקה שהגה פנסיס גלטון. בימים האחרונים נטלו גייסות האס אס, כל נכה, עיוור, חירש ומפגר שתפסו והובילו אותם אל מותם בירייה בעורפם ומקום קבורתם לא נודע. "חטאו" של היינריך צבי הירש, מוגבלותו ויהדותו. "כולם יהיו מאושרים" – כך טען פנסיס גלטון, אם הברירה הטבעית אינה עושה די והדרוויניזם אינו מספק את הסחורה, יש ליטול את היוזמה מידי האל ולייצור חברה נקיה מכל תחלואיה. למעשה, כך החל "הפתרון הסופי" זה שהופעל בהמשך על יהודים, צוענים,קומוניסטים והומוסקסואלים. כשנולד רוני בתחילת שנות הששים של המאה העשרים, פגעי התלודמיד נפוצו חדשים לבקרים. הרופאים המיילדים המליצו לאמו לנטשו בבית החולים, מעוות ומוגבל בהליכתו - לא יהלך וישתקם כך סברו. פרופ' ספירו שבדק אותו קבע נחרצות, לשקם ולתקן, וכך בילה את עשר שנותיו הראשונות בבית החולים. האמונה בכוחה של הרפואה גברה והביסה את כל המכשולים והדעות הקדומות. בטקס הענקת התואר השני התרגשה האם ודמעות של אושר הציפו אותה עת עלה מהלך לדוכן, לרגע נשכחו מראות השואה שנשאה עמה.
נאור נולד טרם זמנו, בשנות השמונים של המאה העשרים, במשקל פחות מתשע מאות גרם, נותר בחיים, צד ימין של גופו פגוע. עינו הימנית אף היא בעיוורון קורטיקאלי. הוריו עזבו את משרתם ונרתמו לטפל בו עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה עפ"י שיטת ד"ר פטו. הצליחו להעמידו על רגליו. בגיל עשרים ואחת סיים את חוק לימודיו במסגרת החינוך המיוחד. עתה, מצאו לו פתרון בהחלט סופי... תעסוקה מוגנת ומשקמת בשכר מתואם.
אבי סלומה וקובי כהן
|
