כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    "מה אתה עושה ביום העצמאות?"

    2 תגובות   יום חמישי, 18/4/13, 23:53



    18.4.2012

    ''


    "מה אתה עושה ביום העצמאות, 2013 ?"

     

    הצצה לתשובה העונה לשאלה "מה אתה עושה ביום העצמאות?" כמוה כהתבוננות לתוך כדור בדולח המכיל את הסטטוס האישי-חברתי של ה"ישראלי".  בכדור הזכוכית שלנו מרחפים דגלי כחול לבן, פטישי פלסטיק, חברים וקָבַּבְּצִ'יקים. מדי זמן מנערים אותנו החיים. הסיפור משתנה. 

    כישראלית שמעולם לא חיה מחוץ לארץ הייתי נטועה עמוק במסורת יום העצמאות שנמשכה עשרות שנים. כאלמנה, חיפשתי את מקומי החדש בין החברים, תוהה על מה עלי להאבק ולא לוותר לעצמי והיכן לסגת כדי לא לסבול. במסיבת יום העצמאות שנערכה לפני מספר שנים נתקלתי במכרה וותיקה, עיניה שוטטו סביב כששאלה "איפה בעלך? לא ראיתי אותו." ליבי נלפת בכאב. לא הייתה דרך לעקוף את מה שעמד לקרות. "אלי נפטר" אמרתי. הידידה נבעתה, ידיה אחזו בגרונה "מתי? מה קרה?" חסתי עליה לא פחות מאשר על עצמי ועניתי כמנהגי במצבים כאלו - "דום לב, לפני שנה וחצי". האישה הנבוכה פתחה בסדרת התנצלויות. הרגעתי אותה, הורדתי שוט וודקה כפול, אמרתי לעצמי – לעזאזל עם כל זה, אני לא חייבת לבלות כאן עם "המנוח שלי", וחמקתי בשקט לביתי.
    נפגשנו לראשונה לפני מספר שנים ביום שקדם ליום הזיכרון. כשנפרדנו  שאל אותי מַתִּי אם למחרת, ערב יום העצמאות, ארצה להצטרף למפגש חברים שלו.  הוא מצא חן בעיני. עניתי מיד – "כן". בתימהון קל שאל שוב – "את לא רוצה ללכת הביתה ולחשוב קצת?" "אין על מה לחשוב" אמרתי "אבוא איתך". בענייניות נטולת פוזות צעדתי לתוך גוב האריות של חברי הילדות שלו, חברויות אמיצות ששרדו את ארבעים וארבע שנות חייו בלונדון. העיניים היו סקרניות אך לא נשאלו שאלות. וכך שקעתי לי בשקט נעים, הקשבתי לסיפורים של אחרים, צחקתי לבדיחות שלא הכרתי וגם לאלו שכן הכרתי, והיה לי נוח מאד בחוסר המאמץ של הפאסיביות הלא מורגלת הזו.
    בסוף הערב עמדנו חבוקים מתחת לפנס במגרש החניה של בית הספר אלון. התפוגג האמן, נעלם הגבר הלא צעיר, לפני ניצב זכר אדום כרבולת ששאל – "ניסע לביתך?" נאמנה לחוקת ילדותי שאלתי "בערב הראשון?" "אנחנו חוסכים?" השיב לי מנה אחת אפיים. וכך מצא עצמו מתפתל בסימטאות לא מוכרות המחברות בין רמת השרון לרעננה, וכבר הצטער על פזיזותו, שכן למרות ששדיה של האישה בעקבותיה נסע פיזזו ברמיזות מפתות כשצחקה, היה ברור לו שלעולם לא יצליח למצוא את הדרך הזו בשנית, ואין כל סיכוי שיגיע שוב לרעננה, אלא שמאותה סיבה עצמה לא הייתה לו ברירה כיוון שלא יכול היה לסוב על גלגליו ולמצוא את הדרך החוצה ממבוך הפרברים  בו אבד.
    ובשעה שצעדנו בשביל הכניסה לביתי, צלצל בני, שחזר ארצה בעקבות אהובתו, אחרי שש שנות לימודים וחיים תוססים של מוסיקאי צעיר בניו-יורק, וסיפר כי לילושקה, האישה הצעירה על אהבתה התעקש ללא גבולות, מרחק יבשות ואוקיינוסים, קיבלה את טבעת היהלום ונעתרה להצעת הנישואין שלו, לקול צהלתם של חבריהם וזיקוקי די-נור שהאירו את שמי טבריה החוגגת, על שפת הכנרת. ומה יותר ישראלי מזה?
    ובעוד הגבר, עדיין זר, מהלך לצידי, יצאה לקראתנו בובה, כלבתי האהובה, לקבל את פנינו לשלום, ותהיתי בליבי על סמיכות האירועים ומקריותם, ועל הדרך המופלאה בה מקריות זו סוללת את הדרך הלא ידועה, את חיינו. וידעתי שאת הלילה הזה אזכור.


    מצורף רישום מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה הגיונית/ The Remains Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו לונדון בשנים 1970-1990 ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011, יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/13 11:32:

      ויש משו בזה שבובה יצאה. גם לקראתו. הן יודעות. מרגישות הכי-הכי...

        20/4/13 08:05:
      נומיקן שלום כתוב יפה, רהוט, גלוי לב ומרגש! ובעניין ההתחלה, יש עוד כמה אנשים בארץ שחוגגים במפגש חברים וקוראים במגילת העצמאות ללא פטישים וללא במות בידור וזיקוקים.