צטט: א ח א ב 2014-05-09 11:04:02

אדם צריך שיעסוק במשהו משמעותי ויתרום את חלקו לחברה, לסביבה ולעצמו. מי שלא עובד מפתח תלות ומתנוון. אגב - נשים עבדו מאז ומתמיד. לא תמיד שילמו להן בכסף על כך. >> נכון מאד, כי עבודות הבית והטיפול בילדים נתפסים כתפקיד שהוא מובן מאליו ולא מפנימים ומבינים שמדובר בעבודה פיזית ונפשית לכל דבר. הן לא תוגמלו בכסף בעבור המאמץ שלהן, ושום דבר לא השתנה מאז מפני שכמו בעבר - גם כיום הן לא מתוגמלות באופן ממוסד ומאורגן ומסודר ממשלתית :( הפוסטים שלך מעניינים ועשירים :) >> תודה רבה אחאב, נעים לדעת, מאד משמח אותי שאתה סבור כך }{

צטט: דאגניט. 2013-11-12 07:37:32

:)) בדיוק ככה, קוראת. המאמר מרתק, ומזכיר לי את התקופות הרחוקות בהן למדתי באוניברסיטה. תודה על הפירגון, דאגניט. לצערי אינני יכולה להשתתף בדיון, כי אין לי זמן וריכוז :)) נהייתי יצרנית ועובדת, סוף סוף. חחחחחחחח בבית טובי העיר שבכפר. בעזרת השם אני אחזיק שם מעמד, כי אני עובדת מעולה עם מוסר עבודה גבוה, וכאשר לא אוכל לעבוד בגלל מצבי הנפשי יהיה מי שיגבה אותי.

 עלי והצליחי בעבודתך החדשה,  מאחלת לך שתחזיקי מעמד. העיקר שתרגישי טוב וכשאת לא - שאכן יהיה מי שיגבה אותך :)

:)) בדיוק ככה, קוראת. המאמר מרתק, ומזכיר לי את התקופות הרחוקות בהן למדתי באוניברסיטה. לצערי אינני יכולה להשתתף בדיון, כי אין לי זמן וריכוז :)) נהייתי יצרנית ועובדת, סוף סוף. חחחחחחחח בבית טובי העיר שבכפר. בעזרת השם אני אחזיק שם מעמד, כי אני עובדת מעולה עם מוסר עבודה גבוה, וכאשר לא אוכל לעבוד בגלל מצבי הנפשי יהיה מי שיגבה אותי.

תגובה ל - "ההלך" :

מיכל, מעולה שחזרת לחדד ולהרחיב את כוונותייך.

מסכימה מאד עם התוספת החכמה שלך :)

תגובה לליאור דגן :

ליאור יקירי,

יפה החיבור שעשית לספרה הנועז ומעורר ההשראה של סטו :)

תודה גם על הפירגון והתמיכה שלך בטקסט }{

צטט: קול קוראת 2013-04-21 21:05:18

 

תגובה ל - ההלך  :

 

אתייחס ראשית למשפט האחרון שלך כדי שלא אשכח חלילה : תודה על התיקון. הגעת למקום הנכון - אל תתנצלי על קטנוניות, בטח לא איתי. אני מאד מעריכה דיוק, ושמחה שהערת את תשומת ליבי לשגיאה, זוטרה ככל שתהיה :) ואפרופו דיוק : אני רואה קשר ישיר בין אהבת הדיוק לרגישות, כלומר - ככל שאדם יותר שואף לדיוק - אז בהתאמה זה מצביע על כך שהוא גם יותר רגיש. זו התיאוריה שלי בכל אופן מהתבוננות על העולם ועל תכונות של אנשים.

תודה:)

 

השכר הנמוך לנשים ביחס לגברים (בעד אותה תפוקה ובמשרה שוות ערך ובעד אותם כישורים) זה מרתיח ובעיקר משפיל. אני מרגישה ממש רע בקשר לסוגיה הזו, זה מעציב אותי, זה מכאיב להרגיש סוג ב'. אני במאת האחוזים איתך בבכל מלה שכתבת בהקשר הזה. אני שוב חוזרת על הדעה הבסיסית שלי, שכל עוד שנשים לא תהיינה עצמאיות מבחינה כלכלית ההשפלה הזאת תמשיך להתקיים. כאמור תלות מולידה נחיתות חברתית-כלכלית. אשה שמעדיפה לעבוד בחצי משרה מוכנה גם להתפשר על השכר, ובלבד שתמצא משרה שמתאימה לשעות העבודה הרצויות לה. אשה שעובדת במשרה חלקית כמעט תמיד ממשיכה להרוויח פחות ולהיות תלויה בהכנסה המלאה שמרוויח בן הזוג. 

 

מה שכן,  חולקת עליך במספר תפיסות : בעיני זה בסדר גמור שיש חלוקת עבודה שמוסכמת על שני בני הזוג, כל עוד אף אחד מהם לא מרגיש שהוא מקריב או מתפשר ואין לו טינה שהוא מסתיר מבן זוגו. זאת אומרת שאם הם מנהלים יחד חיי משפחה ומשק בית, והם מחליטים ביניהם שהיא אחראית על החינוך וגידול הילדים והוא יהיה המפרנס העיקרי, כלומר ידאג להביא את המשכורת הגבוהה יותר - אז זה הוגן ואני לא רואה בעיה עם זה. היא יכולה לעבוד במשרה חלקית ובשאר הזמן להקדיש לניהול משק הבית (כביסות, ניקיון, כלים, בישול) והוא יעבוד במשרה מלאה - יש לזכור שגם זו משימה מאד קשה ותובענית ויש לו אחריות כבדה על כתיפיו, אז למה להעמיס ? הם גם יכולים להחליט שיהיו שנים שהוא יהיה המפרנס היחיד כי זה יהיה יותר קל וכי קשה בהתחלה לתמרן עם כל המטלות ביחד, זה מאד מסובך. מה שאני רוצה להגיד שזו חייבת להיות החלטה משותפת שמקובלת על שניהם באופן מוחלט וזו בפירוש חלוקת עבודה לכל דבר. אי אפשר להתחלק בהכל חצי חצי, זו סתם התחשבנות מיותרת ומעיקה, וזה מוציא את החשק ואת כל הכיף מלחיות יחד. תסכימי איתי שהעיקר הוא לא עקרון של חלוקה שווה בשווה אלא שכולם יהיו מרוצים מהסידור. ונניח שהוא ממש לא סובל לרחוץ כלים, שונא להכניס את השמיכה לתוך הכיסוי שלה או שאין לו כישרון בלנקות את האסלה, אז למה להכריח ? אני למשל עושה את זה בשתי שניות ובלי בעיה, לפעמים אני אפילו נהנית מלהחליף מצעים, נשבעת לך שזה פיס אוף קייק בשבילי, והיה לי בן זוג שממש שנא את זה.. אז ש כל אחד יתמקד בנקודות החוזקה שלו במקום לנסות לשנות סידרי עולם. זה סתם המון אנרגיה. יש דברים שאני באופן אישי ממש לא סובלת לעשות, (למשל לקפל כביסה - אין לי סבלנות לזה, זה מעצבן אותי ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, אבל תמיד בחוסר חשק בולט..) ואני לא אוהבת שמכריחים אותי, בטח לא כשאין לי כישרון מינימלי וגישה לכך. מה שאני רוצה להגיד זה שאם יש גבר שהוא בשלן בחסד - אז בבקשה - אני מפנה לו את המטבח בשמחה, ואהנה מאד אם יכין לי גם הוא ארוחות ערב לפעמים. אם יש לו גישה טבעית לילדים והוא רוצה להיות מעורב יותר ממך בחינוך שלהם ולהשקיע בהם זמן יותר רב מאשר את , אז מעולה. אבל אם לא - בעיני זו תהיה טעות להתחיל לצפות ממישהו להיות משהו שהוא לא. אין לי בעיה, לא צריך. אני אבשל. שהוא יתלה כביסות ורצוי מאד שגם יקפל אותן.. לא אמרתי שכל אחד צריך לעשות חצי מהכל. זה מופרך לגמרי, ואני לא כזאת דוגמטית. דיברתי על שיוויון בזמן שמוקדש לגידול הילדים... זה גם לא צריך להיות שיוויון מתמטי. ברור שהמצב מחייב הסכמה ורוח טובה, וכל זוג צריך למצוא את האיזון שלו. העניין הוא שרוב הגברים והנשים עדיין מקבלים את ההנחה שגידול ילדים הוא הטריטוריה של האשה. במצב כזה ברור שאשה לא יכולה להפנות את אותה כמות זמן כמו גבר כדי לקדם את עצמה ואת הקריירה שלה. זה עניין שממשיך ומנציח את התלות הכלכלית.

 

אני מודה שזה נכון שנראה לי טבעי יותר שהאמא תהיה אחראית העיקרית והמובילה בכל הנוגע לצאצאים שלה, כי זה עניין של גישה אימהית, מה שקרוי במלה אחת -  "הכלה", (מלשון "להכיל"), ולרוב הנשים יש גישה טבעית לנושא, אולי כי אנחנו יולדות ונושאות את התינוק ברחם שלנו וזה קושר אותנו פיזית לילוד, ובל נשכח שגבר אינו מסוגל להניק, אז זה קצת בעיה להשאיר אותו איתם (אלא אם כן הוא יאכיל אותו מבקבוק, שגם זה קורה). הם טובים במשימות, הם מבינים הוראות : "תסיע אותו לחוג" - הם מבינים מעולה..  כשזה : " תברר למה הבת שלך עוטה פנים מכורכמות "  - כאן לרובם כבר יהיה להם טיפה יותר מאתגר לדובב אותה להיפתח ולשתף.. 

כאמור, במצב של פחות-או-יותר-שיוויון בגידול הילדים יש גם אמא וגם אבא. לשניהם יש תפקיד בעולמם של ילדים. אני לא חושבת שאבות צריכים להיות "כמו אמהות". ילדים שגדלים עם שני הורים שנוכחים בעולם שלהם מקבלים מודל הרבה יותר מאוזן. אין מה לצפות שאבות יהיו "רכים ומכילים" כמו אמהות, או שיהיו מצויידים באותן מיומנויות תקשורת. זה לא הופך אותם להורים פחות טובים. הם ממלאים תפקידים שונים בחיי ילדיהם, והתפקידים האלה לא פחות חשובים. ילדים צריכים גם וגם, ולא רק בחגים ובשבת בבוקר. 

 

לסיכום : את מציעה שגברים יחלקו עם הנשים בנטל המשותף של הטיפול בילדים, ואני אומרת שהשאלה האמיתית והיחידה שחשובה פה היא אם הוא בכלל רוצה בכך ומסוגל לכך, זאת כמובן שאלה טובה, רק שאם התשובה היא לא רוצה או לא מסוגל, מוטב שלא יביא לעולם ילדים. ועוד יותר חשוב - לא ממש כדאי להביא לעולם ילדים איתו. אבל מה שכן - בעיני הוא חייב להיות מעורב בחיים שלהם באופן כזה או אחר ולתרום כמיטב יכולתו , גם אם הטיפול והזמן שהוא מקדיש לכך לא יהיו במידה שווה לאמא כל אחד עושה רק כמיטב יכולתו. בין שזה מעט ובין שזה הרבה. נדמה לי שהאמירה הכללית הזאת הרבה יותר סלחנית כלפי אבות "שעושים כמיטב יכולתם" מאשר כלפי "אמהות שעושות כמיטב יכולתן". כשזה נוגע לנשים, נראה טריוויאלי לצפות שמיטב יכולתן תכלול גם את קידום בני זוגן וילדיהן. כשזה נוגע לגברים, הציפייה הזו פחות מטריוויאלית.

 

וכאמור, מיכל, נהנתי מאד לקרא את תגובתך הנבונה, גם כאשר לא תמיד הסכמתי איתך עין בעין.

בדיוק ככה אצלי. הכיף משותף:)

צטט: קול קוראת 2013-04-21 21:05:18

 אני רואה קשר ישיר בין אהבת הדיוק לרגישות, כלומר - ככל שאדם יותר שואף לדיוק - אז בהתאמה זה מצביע על כך שהוא גם יותר רגיש. 

צודקת בהחלט!!! זה אחד הדברים שאני מתמקד בהם כאשר אני מלמד מורים הקשבה ורגישות. רק... ליתר דיוק... ככל שהאדם שואף ליותר דיוק, כך הוא מתקדם ביכולות הרגשיות שלו. "הֱיוֹת רָגִישׁ" אינו מצב סטאטי, לדעתי, אלא דבר שאפשר להתקדם בו באופן תמידי. 

 

ולנושא הפוסט (המעולה!!!) - ברשותכם, קצת היסטוריה/ספרות. בבקשה:

 

ב-1852, תקופת העבדות בארה"ב פרסמת הרייט ביצ'ר סטו את "אוהל הדוד תום" (ובתרגום מדויק יותר: "בקתת הדוד תום"), ספר מחאה בוטה וחריף נגד תופעת העבדות ונגד כל מי שעוסק בכך במידה זו או אחרת. ההשפעה של הספר הייתה כֹּה עצומה, עד שלינקולן כינה את סטו "האישה הקטנה שגרמה למלחמה הגדולה" (הצפון נגד הדרום). אפשר לקרוא על כך בויקיפדיה, אם כי משום מה לא מוזכרים שם כלל הלחצים העצומים שהופעלו על סטו מצד תומכי העבדות, ומלחמת החורמה שניהלו נגד ספרהּ ונגדה אישית.

 

המחאה נגד העבדות תפסה, מן הסתם, את עיקר תשומת הלב, כך שהרובד הפמיניסטי של הספר לא זכה להתייחסות של ממש, למרות שגם הוא היה פרובוקטיבי לתקופתו. הינה חלק ממנו: הנשים בספר, בהתאם התקופה, סומכות על בעליהן לחלוטין בענייני כספים, למעשה לא בדיוק "סומכות" - הן פשוט לא מעלות בדעתן להתעסק בענייני הוצאות-הכנסות וכו'. ויותר מפעם אחת מתברר שהגבר ניהל את ענייני הכספים באופן רשלני ובזבזני שהותיר אותם בחובות, והאמירה של סטו ברורה למדיי: יש דברים שמאוד חשובים לגברים - למשל לעשות הרבה רושם ולהיראות חזקים ומצליחנים, וה"ערכים" חשובים להם עד כדי כך, שהם מוכנים לסכן את הונם, את חייהם ואת העתיד של משפחותיהם בעבורם, גם אם הם לא טיפוסים רשלניים או בזבזניים מטבעם. האישה, לפי סטו, חייבת ליטול חלק בניהול הכלכלה, ההשקעות וכו'. 

 

סטו הולכת עם הקו הזה עד הסוף ועושה חוכא ואטלולא מכל המרכיבים של "להיות גבר", והייתי בכיף מביא כמה דוגמאות, אבל לא רוצה להאריך יתר על המידה. בכל אופן, חשוב-חשוב-חשוב ששני בני הזוג יהיו שותפים בניהול ההוצאות, ההשקעות (אם יש) וכו', שהאישה לא תניח מראש שהיא לא מסוגלת להבין בזה ושלא תניח כמובן מאליו שבעלה מבין בכל זה רק מעצם היותו גבר. 

 

צטט: P65 2013-04-23 18:47:41

יאללה לעבודה, אולי בפתחו של השחר החדש שבו אולי נזכה לראות חרדים שמפרנסים ילדיהם בכסף שהרוויחו מעבודה ולא מכספנו , יותר נשים יגיעו לעצמאות כלכלית שבה לא יהיו תלויות בכספי גברים כשהן ביחד או לחוד.......

פרץ, בהקשר הזה מעניין לציין שאצל חרדים נדמה לי שזה הרבה פעמים מצב הפוך לחילונים - כלומר האישה היא מפרנסת העיקרית (בנוסף לטיפול בבית ובילדים) והבעל לומד גמרא ונתמך בה כלכלית באופן מוחלט או משהו בסגנון.. לא בטוחה שזה גורף, אבל נתקלתי בכמה מקרים כאלה באופן אישי, נשים שפגשתי שהעידו שהן מעדיפות שהנטל והעול הכלכלי יפול על כתפיהן ובלבד שהבעל "יזכה" אותן בלימוד תורה.. כמובן שגם במקרה הלא שיויוני הזה הן נדפקות כפליים, מצטערת שאני שופטת את זה - פשוט לא מבינה לשם מה הן מוכנות לספוג את הניצול המחפיר הזה מכל הכיוונים. זה חורה לי שהוא לא מושיט יד כי אני בטוחה שהיא כורעת וקורסת מהג'אנגליג המטורף הזה של מיליון מטלות בבת אחת - גם משרה מלאה, גם ילדים על הראש וגם נקיונות שוטפים. כמה אפשר ? ? 

בקשר למשפט השני שלך, אני מניחה שאתה מתייחס לגירושים ולכספי המזונות - אז שוב, במקרה הזה הכסף נועד לשרת את צרכי הילדים, ומילא הוא לא מספיק למחייה הוגנת, מה גם שבהרבה מקרים נשים מרחמות על הגרוש שלהן שאין לו משכורת הולמת ומוותרות לו על לא מעט מהכספים האלה, כלומר כך או כך - ממש לא מומלץ לך כאישה להסתמך על זה שכאשר תתגרשו - יהיה מי שידאג לך לפת לחם , היום כבר הרבה גברים דואגים להסדרי הסכמי ממון מבעוד מועד כי הם חוששים מניצול ועושק של נשותיהם, ותזכרי שמלבד המינימום שמעוגן בחוק הוא לא חייב לדאוג למחסורך, (על אף שאם הוא טיפוס נחמד ונדיב במיוחד ויש לו - אז אולי כן), וכבר ציינתי שהסכום לא יספיק לרמת חיים ראויה לך ולילדיך אם לא תעבדי בעצמך.

צטט: מוטי290 2013-04-23 08:10:41

מסכים איתך ב100%. רופאת השיניים שלי אישה צעירה בת 34 דתיה ["כיפה סרוגה"] נשואה עם שלושה ילדים עובדת במישרה חלקית שלוש פעמים בשבוע ואין לה שום עוזרת בית.... להחזיק קריירה ומשפחה ביחד זה אפשרי!

אני ממש מתרשמת ממנה, כל הכבוד לה ! גם רופאה, גם שלושה ילדים (קטנים, אני מניחה),  וגם צעירה ממני בשנתיים עם הספק מעורר קינאה והשראה שכזה.. זה לא עניין של מה בכך. מה שנקרא - " אשת חיל " תכליתית פר אקסלנס :) תודה על התגובה, מוטי }{

מסכים איתך ב100%. רופאת השיניים שלי אישה צעירה בת 34 דתיה ["כיפה סרוגה"] נשואה עם שלושה ילדים עובדת במישרה חלקית שלוש פעמים בשבוע ואין לה שום עוזרת בית.... להחזיק קריירה ומשפחה ביחד זה אפשרי!

תגובה ל - ההלך  :

מיכל, התענגתי על תגובתך המנומקת, ובכלל, איזה יופי של שיח אינטליגנטי מתעורר פה לאט לאט, אני ממש מרוצה  :) כל אחת מביאה ומוסיפה דגשים משלה -  מקסים. מעניין אם מתישהו יצטרפו גם גברים להביע דיעה בנידון, אשמח לשיתוף על איך זה נראה מהזוית של "הצד שלו " :) 

אתייחס ראשית למשפט האחרון שלך כדי שלא אשכח חלילה : תודה על התיקון. הגעת למקום הנכון - אל תתנצלי על קטנוניות, בטח לא איתי. אני מאד מעריכה דיוק, ושמחה שהערת את תשומת ליבי לשגיאה, זוטרה ככל שתהיה :) ואפרופו דיוק : אני רואה קשר ישיר בין אהבת הדיוק לרגישות, כלומר - ככל שאדם יותר שואף לדיוק - אז בהתאמה זה מצביע על כך שהוא גם יותר רגיש. זו התיאוריה שלי בכל אופן מהתבוננות על העולם ועל תכונות של אנשים.

לענייננו - מאד שמחתי לקרא על הסכמתך בנוגע לאשליה הילדותית הנדושה הזו על בעל עשיר שיבוא ויציל אותך כמו נסיך וכמו באגדות תחיו בעושר ואושר לעד - מאד חשוב לנפץ אותה ולהתפכח ממנה, ויפה שעה אחת קודם, רק ככה מתעוררים ומתחילים לעשות ולפעול למען העתיד שלנו כנשים.  ככל שמתפתים להאמין לשטויות הללו - אז נשארים תקועים במקום ואין מוטיבציה לשינוי.

השכר הנמוך לנשים ביחס לגברים (בעד אותה תפוקה ובמשרה שוות ערך ובעד אותם כישורים) זה מרתיח ובעיקר משפיל. אני מרגישה ממש רע בקשר לסוגיה הזו, זה מעציב אותי, זה מכאיב להרגיש סוג ב'. אני במאת האחוזים איתך בבכל מלה שכתבת בהקשר הזה.

מה שכן,  חולקת עליך במספר תפיסות : בעיני זה בסדר גמור שיש חלוקת עבודה שמוסכמת על שני בני הזוג, כל עוד אף אחד מהם לא מרגיש שהוא מקריב או מתפשר ואין לו טינה שהוא מסתיר מבן זוגו. זאת אומרת שאם הם מנהלים יחד חיי משפחה ומשק בית, והם מחליטים ביניהם שהיא אחראית על החינוך וגידול הילדים והוא יהיה המפרנס העיקרי, כלומר ידאג להביא את המשכורת הגבוהה יותר - אז זה הוגן ואני לא רואה בעיה עם זה. היא יכולה לעבוד במשרה חלקית ובשאר הזמן להקדיש לניהול משק הבית (כביסות, ניקיון, כלים, בישול) והוא יעבוד במשרה מלאה - יש לזכור שגם זו משימה מאד קשה ותובענית ויש לו אחריות כבדה על כתיפיו, אז למה להעמיס ? הם גם יכולים להחליט שיהיו שנים שהוא יהיה המפרנס היחיד כי זה יהיה יותר קל וכי קשה בהתחלה לתמרן עם כל המטלות ביחד, זה מאד מסובך. מה שאני רוצה להגיד שזו חייבת להיות החלטה משותפת שמקובלת על שניהם באופן מוחלט וזו בפירוש חלוקת עבודה לכל דבר. אי אפשר להתחלק בהכל חצי חצי, זו סתם התחשבנות מיותרת ומעיקה, וזה מוציא את החשק ואת כל הכיף מלחיות יחד. תסכימי איתי שהעיקר הוא לא עקרון של חלוקה שווה בשווה אלא שכולם יהיו מרוצים מהסידור. ונניח שהוא ממש לא סובל לרחוץ כלים, שונא להכניס את השמיכה לתוך הכיסוי שלה או שאין לו כישרון בלנקות את האסלה, אז למה להכריח ? אני למשל עושה את זה בשתי שניות ובלי בעיה, לפעמים אני אפילו נהנית מלהחליף מצעים, נשבעת לך שזה פיס אוף קייק בשבילי, והיה לי בן זוג שממש שנא את זה.. אז ש כל אחד יתמקד בנקודות החוזקה שלו במקום לנסות לשנות סידרי עולם. זה סתם המון אנרגיה. יש דברים שאני באופן אישי ממש לא סובלת לעשות, (למשל לקפל כביסה - אין לי סבלנות לזה, זה מעצבן אותי ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, אבל תמיד בחוסר חשק בולט..) ואני לא אוהבת שמכריחים אותי, בטח לא כשאין לי כישרון מינימלי וגישה לכך. מה שאני רוצה להגיד זה שאם יש גבר שהוא בשלן בחסד - אז בבקשה - אני מפנה לו את המטבח בשמחה, ואהנה מאד אם יכין לי גם הוא ארוחות ערב לפעמים. אם יש לו גישה טבעית לילדים והוא רוצה להיות מעורב יותר ממך בחינוך שלהם ולהשקיע בהם זמן יותר רב מאשר את , אז מעולה. אבל אם לא - בעיני זו תהיה טעות להתחיל לצפות ממישהו להיות משהו שהוא לא. אין לי בעיה, לא צריך. אני אבשל. שהוא יתלה כביסות ורצוי מאד שגם יקפל אותן..

אין חובת "שיוויון מלא בנטל " במקרה הזה.. אני בעד "חלוקת העבודה" משתנה - אצל  כל זוג זה אחרת, וזה כל היופי, כל עוד זה מוסכם ומקובל. הבעיות מתחילות שאחד עושה הכל והשני לא עושה כלום כי לפעמים עשוי להיווצר מירמור, וזה גם לא הוגן כי זה ניצול.

אני מודה שזה נכון שנראה לי טבעי יותר שהאמא תהיה אחראית העיקרית והמובילה בכל הנוגע לצאצאים שלה, כי זה עניין של גישה אימהית, מה שקרוי במלה אחת -  "הכלה", (מלשון "להכיל"), ולרוב הנשים יש גישה טבעית לנושא, אולי כי אנחנו יולדות ונושאות את התינוק ברחם שלנו וזה קושר אותנו פיזית לילוד, ובל נשכח שגבר אינו מסוגל להניק, אז זה קצת בעיה להשאיר אותו איתם (אלא אם כן הוא יאכיל אותו מבקבוק, שגם זה קורה). הם טובים במשימות, הם מבינים הוראות : "תסיע אותו לחוג" - הם מבינים מעולה..  כשזה : " תברר למה הבת שלך עוטה פנים מכורכמות "  - כאן לרובם כבר יהיה להם טיפה יותר מאתגר לדובב אותה להיפתח ולשתף.. יחד עם זאת, חייבת לסייג את כל ההכללות האיומות האלה שחטאתי בהן הרגע  ולציין באותה נשימה שיש גם נשים שממש אין להן את זה, ויש גברים שמאד קשובים לילדיהם ומשקיעים בהם באופן מעורר הערצה, לפעמים אני מתבוננת מהצד בקינאה עזה כשאני נתקלת בגבר נדיר כזה, שיש לו את הכישרון והגישה הטבעית והוא רגיש לילדיו באופן מפעים ממש. אין המון כאלה, בכל אופן אני אישית לא נתקלת בהם לעיתים קרובות, לכן זה מעורר בי התפעלות אמיתית בכל פעם שיוצא לי להבחין בכך מקרוב , ואז אני ישר מתאהבת בהם קצת, גם אם הם נשואים כבר למאושרת אחרת שהקדימה אותי :)

לסיכום : את מציעה שגברים יחלקו עם הנשים בנטל המשותף של הטיפול בילדים, ואני אומרת שהשאלה האמיתית והיחידה שחשובה פה היא אם הוא בכלל רוצה בכך ומסוגל לכך, אבל מה שכן - בעיני הוא חייב להיות מעורב בחיים שלהם באופן כזה או אחר ולתרום כמיטב יכולתו , גם אם הטיפול והזמן שהוא מקדיש לכך לא יהיו במידה שווה לאמא והוא לעולם לא יקח או יחזיר אותם מהגן, וזה יהיה התפקיד הבלעדי שבאחריותה. [ ** דרך אגב, היא יכולה לבקש עזרה מחברה שלה וחלוק איתה בנטל הזה, מישהי שהבת/בן שלה גם כן באותו גן נניח, פעם היא ופעם השנייה, או לבקש מבני המשפחה האחרים (סבתא, דודה, אחיינית וכדומה) - אני מתכוונת כשנתקעים - אז טוב שיש למי לפנות במקרי חירום..]

וכאמור, מיכל, נהנתי מאד לקרא את תגובתך הנבונה, גם כאשר לא תמיד הסכמתי איתך עין בעין.

תגובה ל - נסיכת החלונות :

קודם כל, נסיכה יקרה, את לא מפחידה אותי עם תגובות ארוכות, ככל שתאריכי במלים - כך אהיה מסופקת יותר :))

נכון המצב הכלכלי במשק בכי רע ויש אבטלה, מפוטרים למכביר, ורבים (גברים ונשים) שרוצים לעבוד ומחפשים עבודה בנרות ומתאמצים הרבה זמן ולא מוצאים. ויש מיתון. הכל נכון. זו מלחמת הישרדות לא פשוטה. אני עצמי נפגעתי ממנה באופן אישי כי הענף שאני מתפרנסת ממנו מצוי במשבר, אז אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. המצב על הפנים, ויש הרבה מקום לשיפור.

כשכתבתי וסייגתי בסיום הפוסט שלי על זה שתצאי לעבוד בתנאי שאינך חולה נפשית או פיזית - התכוונתי לכך שיש אנשים שלא מסוגלים לתפקד, וזה נובע משלל סיבות, ואנשים כאלה פשוט לא מצליחים להביא את עצמם להתמודד עם עבודה. וזה אגב מתייחס גם לגברים, לא רק לנשים. אני מבינה את זה ואמפטית למצבם, ומתוך כך - לא מצפה מהם לעשות מה שאין ביכולתם.. זה פשוט אתגר עצום ומסובך מדי בשבילם, כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית. זה יכול להיות מצב זמני שיחלוף בתום תקופה, אבל יש מקרים קיצוניים שחוסר היכולת נשארת איתם לתמיד, ולא חולפת. (בעיקר כשמדובר במצב נפשי , כי עבודה דורשת כישורים אישיותיים מורכבים והתמודדות לא פשוטה במיומנויות כגון יחסי אנוש).

בנוגע להערה שלך על הייעוד ומימוש עצמי - אני איתך. את צודקת :)

צטט: ~שקט~@ 2013-04-20 19:24:52

אימלה, איזה פוסט מפחיד. למי כתבת אותו? למה את חושבת שנשים מאמינות שלטפל בבית ובילדים זה מספיק קשה ולהיות תלויה בבעל עשיר ומפרנס זו פסגת השאיפות? או שאלה שמאמינות בכך, יכנסו לפוסט הזה ויקראו אותו?

אנה, תתפלאי, אבל אנימאמינה שנשים רבות מפטזות על האיוולת הזו וגדלו על ברכי הקלישאה הזו, וחלקן גם יקראו את הטקסט שלי, הרבה יותר ממה שנדמה לך. אני שמחה שאת לא מזדהה, וגם הבהרתי שגם אני לא מזדהה איתה, ונימקתי מדוע אני סבורה שלא כל הנוצץ - זהב.  זה מאד דומה לפנטזיה שהמונים חולמים עליה - לזכות בלוטו.  זה נובע מאותו מקום, הצורך הנפשי הזה שמישהו ידאג לנו ויציל אותנו, ולא משהו פנימי שאנחנו אחראים עליו ונובע מאיתנו ובזכותנו אלא איזה גורל חיצוני עלום. תיכף תגידי לי שגם פה אין לך מושג על מה אני מדברת, ואם כן אז איך את מסבירה את זה שמיליוני אנשים בעולם הזה ממלאים לוטו וטוטו וחיים בתקוות שווא בטלות שיום אחד זה יקרה גם להם והם יזכו בעשרים מיליון שקלים ?  (אני אגב, לא ממלאת. מיותרת לגמרי בעיני השטות הזו). מה שכן, השתמשתי בהדגמה הזו בתור ניגוד קיצוני שנועד להעניק לי את האפשרות לפרישת הטיעונים, וזה היה לי מאד נוח לקחת דווקא את הדוגמה הפנטית הזו ולהפליג איתה על מנת להגיד משהו כללי יותר כמסר לנשים שתלויות כלכלית בבני הזוג שלהן וחיות על חשבונו או חשבון המשכורת היחידה שלו ולא תורמות לכלכלה בבית : הרי אישה שנשואה לגבר עשיר או אמיד שמביא הביתה הכנסה גבוהה - לכאורה אין לה "סיבה מוצדקת" לדאוג או להטריד את עצמה בדאגות על פרנסה כלכלית, אבל העוגן הזה הוא מראית עין בלבד, כי העתיד לוט בערפל, הכל יכול לקרות, אין גרנטי לכלום. ולכן גם במקרה זה שלכאורה אין מקום לחשש  - מוטב שאישה תשכיל לדאוג לעצמה לטווח הארוך ותתכונן לכל סנריו , גם לגרוע מכל, כדי שלא תמצא את עצמה מופתעת כהוגן ביום בהיר אחד.

תגובה ל - דוקטור לאה :

לאה, קודם כל ברוכה :) תודה על תגובה מנומקת ומפוארת, כיף גדול, אני חובבת תגובות ארוכות, במיוחד כשהן שמחולקות לסעיפים :)

עכשיו הביטי, כפי שכבר כתבתי בטקסט, אני בהחלט מבינה את הצורך להישאר בבית עם התינוקות עד שיגדלו מעט, זה טבעי, הם צריכים לינוק וזקוקים לנוכחות אם, (אם כי אימי חזרה לעבודה מיד במשרה מלאה פלוס והשאירה אותנו עם סבתא שלי ועם דודה שלי (אחותה), ובהמשך אחותי הגדולה עזרה מאד בגידולי ובגידול אחי, וכל זאת בחינם מבלי להוציא שקל על מטפלת זרה, אז כל מקרה לגופו, את יודעת..), וזה הגיוני ומקובל שבשנים הראשונות האמא כמעט לא תעבוד ואם כן, אז הרבה פחות ובטח שלא במשרה מלאה. כבר כתבתי שמותר לעשות הפסקות. בזמן הזה אפשר נניח ללמוד אם רוצים.

לא מוכרחים לקחת מטפלת או עוזרת בית, אפשר להיעזר במשפחה כמו שאמא שלי עשתה.. רוב האנשים נהנים  להושיט יד ולהירתם על מנת להקל על בני משפחתם. וכאמור אפשר למצא פתרונות כמו לעבוד בשעות שהילדים במילא מחוץ לבית, ולנקות לבד פעם בשבוע, לא מוכרחים כל יום..

אח"כ כשהם נכנסים למסגרות כמו גן או בית ספר, זה מפנה זמן לאמא, והיא יכולה לעבוד בחצי משרה בשעות היום, לא מוכרחים לעבוד במשרה מלאה. גם את זה כתבתי. יש מספיק עבודות שמתאימות לאימהות, שאינן מחייבות עבודה לשעות ארוכות, שהן במשמרות או כאלה שאינן אפילו על בסיס יומיומי. שכל אחת תמצא את מה שמתאים לה, ואני מסכימה שצריך להיות יצירתיים ושזה מגביל אותך לעומת בחורה רווקה.

חוץ מזה שהילדים יגדלו ויהפכו לנערים, ואז הם כבר עצמאיים ואפשר להגדיל את מכסת השעות, כך שזה לא לנצח, זה זמני. בהמשך אפשר יהיה לעבוד במשרה מלאה אם מעוניינים ובוחרים בכך.

זה גם לא מחוייב המציאות. קחי את אחותי הגדולה למשל, יש לה שלושה ילדים, וכשהם היו קטנים היא לא עבדה כלל, היא היתה איתם בבית, בעלה פירנס אותם, ובמקביל למדה לתואר שני. היא חשבה על העתיד, מתוך ראייה לטווח הרחוק. אח"כ כשהם גדלו היא כבר הפכה למרצה באוניברסיטה, ועד היום היא עובדת מעט מאד, זה מאד נוח, כי היא מרוויחה שכר נאה ביחס לשעות העבודה המעטות. היא מלמדת במשרה חלקית פעמיים בשבוע לשעות מועטות (לא ימים שלמים), יש תקופות וסימסטרים שהיא מסכימה לשלוש פעמים אבל היא מאד סלקטיבית ודוחה כל מיני הצעות לקחת על עצמה קורסים נוספים, יש לה את הפריווילגיה הזו כיום לסנן לפי מה שמתאים ללו"ז שלה, תארי לך. ועדיין, היא משתכרת יפה מאד, בשכר גבוה יותר מהרבה אנשים שעובדים במשרה מלאה ושעות נוספות..  גם כלתך מצאה פתרונות יצירתיים איך לעבוד מהבית ע"י פתיחת קבינט, כפי שאת עצמך מעידה.

בניגוד אליך, לטעמי גם שכר צנוע הוא עדיף על כלום, וזה גם לנפש, להתאוורר מהבית ומהילדים, לצאת, לראות אנשים אחרים, להיות עוד מישהי או משהו חוץ מאמא או מרעיה, זה עניין פסיכולוגי שקשור גם להערכה העצמית שלך כאישה, לדעת שיש לך עוד כובע ושאת מסוגלת לתרום ולעשות ולהיות חיונית ויצרנית. זה מאד חשוב. ברור שגם הכסף חשוב, ותורם לביטחון הכלכלי, אבל חוץ מכסף יש גם את כל המסביב, את תחושת המסוגלות ואת הייעוד , הפיתוח האישי והאישיותיו עוד מיליון דברים משמעותיים שכבר ציינתי בטקסט שלי. זה לא רק התמ"ג וזה לא רק תלוש השכר והסכום הנקוב בו, זה גם רכישת מיומנויות שאיתן אולי אפשר להגיע למשהו בעתיד, להתקדם, לעשות שינוי ולהשפיע, אני מתכוונת גם בטווח הרחוק יותר, ואז גם רוב הסיכויים שהשכר יעלה בהתאמה.

אני כן מסכימה איתך בסעיף שבע - בנקודה הכואבת שנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בעד אותה תפוקה או משרה זהה, וזה מתסכל ולא הוגן, וכמובן שיש לפעול לשנות את המצב המחפיר הזה. וגם בנוגע לסעיף שמונה אני איתך לחלוטין. את צודקת שקיימת אפליה תעסוקתית על רקע מגדרי לטובת גברים, וגם כאן הדרך עוד ארוכה לפנינו כנשים שהן סוג ב' בעולם העבודה.

ואגב, כלתך שעובדת כמורה פופלרית ומאד מצליחה בעיסוקה - זה נהדר לטעמי, הוראה זה יופי של מקצוע ואנחנו צריכים שיהיו בחינוך כמה שיותר מורים מבריקים כמותה, זה מבורך וחשוב, מקצוע חשוב שקשור בדור ההמשך, וראוי שיהיו כמה שיותר מורים מחוננים כאלה, כן ירבו. דעי לך שאני זוכרת הרבה מורים שהשפיעו עלי בתקופת לימודי, ורוחשת להם הערכה, כבוד ויקר,עד היום הם איתי בלב, בלתי נשכחים. על כמה אנשים את יכולה להגיד שהם היו משמעותיים בחיים שלך ? לא הרבה. ולפיכך, במובן הזה - חינוך/הוראה הוא בהחלט מקצוע שיש בו שליחות.

אני ממש לא חושבת שצריך לדחות את הרחבת המשפחה לשנים מאוחרות יותר, להיפך, לשלב את זה במקביל תוך כדי, להתחיל עם זה מוקדם ככל שניתן, ולעשות הפסקות בין לבין. זה חלק מהחיים, הרחבת המשפחה לא אמורה להיות בעדיפות אחרונה. ממש לא.

חן,

 

אני מתחילה בהודאה.

בעצם שתיים, השנייה קשורה לאורך התגובה, היא הולכת להיות ארוכה..

 

קראתי, למרות שבטח יש חלקים שלא ממש התעמקתי בהם, בגלל האורך וגם כי הקשר הפנימי קצת לא הסתדר אצלי.

לא ממש מבינה את הקשר של תמ"ג ותמ"ג ובטח ענייני סין או הודו שלא הוזכרה כאן. הכפריים לא ממש חיים מצוין..

 

זה מקסים להביא מקרו כלכלה לדיון על למה אנשים צריכים בסופו של פוסט לעשות למען עצמם או עצמן, גם אם הן יהיו נשואות לעשיר באדם. ולא אני לא צינית. אני משקפת לך דעה אולי קצת אחרת, כי כשאני קראתי תל"ג ותמ"ג ואת המשפטים הבאים שלך על הסינים, ראיתי לפני דווקא את הפועלים בשדות מול שכר עבודה. אז נכון. זה כולו מיקרו כלכלה שנה ראשונה, הרבה לפני פיתוח קריירה וחשיבה על "תפיסת בעל" בקפיטריה של גילמן או משפטים ועדיין... 

 

אני מדלגת על החלק שמתייחס ליתר כי אני אגיב למטה, עוברת לסוף הדברים שלך.

אני לא יודעת כמה את שוחה במה שקורה היום בשוק העבודה, כמה אקדמאים ואקדמאיות עם תואר ראשון, שני ושלישי מסתובבים בשוק (לא רק אנשים שעלו מחבר המדינות ושקל לנו להגיד שעדיין אין להם שפה....) גם אנשים שלמדו פה ועדיין לא עובדים בתחום הלימוד שלהם.

 

 

לגבי בריאות וחולי, יש לא מעט אנשים ואפילו מקומות עבודה שמעסיקים בהגדרה אנשים שאינם בריאים במאת האחוזים, מקומות העבודה הללו מאוישים. היצע וביקוש.

 

אני בהחלט מבינה את התגובה הראשונה של שקט, למי פונה הפוסט שלך? לא לגמרי מבינה.

 

ועוד מילה, ייעוד והגשמה. לא כל אחד מרגיש צורך עז להשאיר מורשת אחריו. לא כל אחד. יש (א)נשים שחיים בכדי לחיות.

עובדים בכדי להתקיים, קיימים בשביל להיות, ליהנות.

 

 

 

 

צטט: ~שקט~@ 2013-04-20 19:39:25

צטט: דוקטורלאה 2013-04-20 19:12:43

את צודקת בכל טיעוניך, הכלכליים והאנושיים. אבל יש כמה בעיות שטרם באו על פתרונן.

 

1.המוסדות לטיפול בילדים, כמו וויצ"ו, אינם מצויים בפיזור כללי, ואין בהם מקום לכל המבקשים להיקלט בהם. לא חסרים גנים, פעוטונים וצהרונים, בכל הארץ ובכל מקום כמעט רק המחיר לפעמים בעייתי קצת..

 

2. אין בכל בתי הספר, בכל שנות הלימוד הרלוונטיות, יום לימודים ארוך. גם אם נהוג הסדר זה, הוא חייב בהארכה לפי דרישות ההורים. כשאין, יש צהרונים במסגרת בית הספר או צהרונים פרטיים

 

3. נשים שהן אימהות לילדים קטנים, בדרך כלל אינן מתקבלות לעבודה, במיוחד במשרות רציניות. ישנה קבלה לחצי משרה, ששכרה מועט ואינו מאפשר סיוע רציני בבית. על סמך מה הנתונים המיושנים האלה? אשת מקצוע תתקבל תמיד לעבודה. זה נגד החוק לשאול אותה מה מצבה המשפחתי, כמה ילדים יש לה ומה גילם חוק לחוד ומעשים לחוד. כמו תאוריה ופרקטיקה. מאותו צד, תראו מי התקבלה על ידי יאיר לפיד כשכרסה בין שיניה. אז הכללות באמת..

 

4. יום העבודה אינו מה שהיה נהוג פעם 8-16. הוא נמתח לאורך היממה כולה. מרבית ??? ממש לא הכינוסים הפנים-משרדיים או עסקיים, נקבעים לשעות הערב והלילה. זה מקשה מאד על נשים לעבוד במקומות כאלה. זה קיים אבל נחשב לא מנומס לקבוע פגישה מאוחרת, תמיד אפשר לבקש הקדים אותה. כמו שלא קובעים פגישות ב- 8 בבוקר

שוב, החיים הם לא תמיד מה שמספרים לנו

 

5. סיוע רציני בבית הוא יקר מאד. מדובר במטפלת ליום ארוך ובעוזרת בית. רק משכורת ראוייה יכולה לממן סיוע כזה. לא נורא יקר ולא תמיד חייב עוזרת בית. לפעמים השכר על עבודה בחצי משרה משתווה ליציאה לעבודה 

 

6.נשים הפונות לעבודה מייד לאחר סיום הכשרתן המקצועית, ודוחות את הרחבת המשפחה, צפויות לקשיים בלידה מאוחרת, ועלולות להפסיד את עזרת האימהות שהזדקנו בינתיים ואינן יכולות לתפקד כמו בגיל 50 למשל. לא חייב לדחות את הילדים ו- 60 זה ה- 50 החדש, לא שמעת? רובנו אכן למדנו כבר לעשות גם וגם וגם וגם

 

9. אין לי ספק שנשים מוכשרות תעבודנה במשרות בכירות, וכאלה החייבות להביא לחם הבייתה תעבודה בכל מה שתצלחנה להשיג. האם זה יהיה בקרוב? אינני יודעת. נשים מוכשרות, עובדות היום במשרות בכירות. לא מספיק אבל ככל שיש יותר, גם הנראות משתנה ותבואנה הרבה יותר. הקשר בין כישרון ועבודה לא תמיד עומד ביחס ישיר. אבל נהדר לחשוב שזה המצב.

בכל החברות שעבדתי בהן, שכבת הנהלת הביניים התחלקה כמעט חצי חצי בין גברים לנשים. בהנהלה הבכירה, היתה אולי אשה ייצוגית אחת. זו הסטטיסטיקה הבעייתית באמת, תקרת הזכוכית שגם לנשים המוכשרות באמת, קשה לנפץ. 

 

תקרת זכוכית יכולה תמיד לעלות עוד קומה ועוד קומה. פעם גם בנו בנינים בני ארבע קומות בלבד, היום יש גורדי שחקים של עשרים ויותר...

צטט: דוקטורלאה 2013-04-20 19:12:43

את צודקת בכל טיעוניך, הכלכליים והאנושיים. אבל יש כמה בעיות שטרם באו על פתרונן.

 

1.המוסדות לטיפול בילדים, כמו וויצ"ו, אינם מצויים בפיזור כללי, ואין בהם מקום לכל המבקשים להיקלט בהם. לא חסרים גנים, פעוטונים וצהרונים, בכל הארץ ובכל מקום

 

2. אין בכל בתי הספר, בכל שנות הלימוד הרלוונטיות, יום לימודים ארוך. גם אם נהוג הסדר זה, הוא חייב בהארכה לפי דרישות ההורים. כשאין, יש צהרונים במסגרת בית הספר או צהרונים פרטיים

 

3. נשים שהן אימהות לילדים קטנים, בדרך כלל אינן מתקבלות לעבודה, במיוחד במשרות רציניות. ישנה קבלה לחצי משרה, ששכרה מועט ואינו מאפשר סיוע רציני בבית. על סמך מה הנתונים המיושנים האלה? אשת מקצוע תתקבל תמיד לעבודה. זה נגד החוק לשאול אותה מה מצבה המשפחתי, כמה ילדים יש לה ומה גילם

 

4. יום העבודה אינו מה שהיה נהוג פעם 8-16. הוא נמתח לאורך היממה כולה. מרבית ??? ממש לא הכינוסים הפנים-משרדיים או עסקיים, נקבעים לשעות הערב והלילה. זה מקשה מאד על נשים לעבוד במקומות כאלה. זה קיים אבל נחשב לא מנומס לקבוע פגישה מאוחרת, תמיד אפשר לבקש הקדים אותה. כמו שלא קובעים פגישות ב- 8 בבוקר

 

5. סיוע רציני בבית הוא יקר מאד. מדובר במטפלת ליום ארוך ובעוזרת בית. רק משכורת ראוייה יכולה לממן סיוע כזה. לא נורא יקר ולא תמיד חייב עוזרת בית. 

 

6.נשים הפונות לעבודה מייד לאחר סיום הכשרתן המקצועית, ודוחות את הרחבת המשפחה, צפויות לקשיים בלידה מאוחרת, ועלולות להפסיד את עזרת האימהות שהזדקנו בינתיים ואינן יכולות לתפקד כמו בגיל 50 למשל. לא חייב לדחות את הילדים ו- 60 זה ה- 50 החדש, לא שמעת?

 

9. אין לי ספק שנשים מוכשרות תעבודנה במשרות בכירות, וכאלה החייבות להביא לחם הבייתה תעבודה בכל מה שתצלחנה להשיג. האם זה יהיה בקרוב? אינני יודעת. נשים מוכשרות, עובדות היום במשרות בכירות. לא מספיק אבל ככל שיש יותר, גם הנראות משתנה ותבואנה הרבה יותר.

בכל החברות שעבדתי בהן, שכבת הנהלת הביניים התחלקה כמעט חצי חצי בין גברים לנשים. בהנהלה הבכירה, היתה אולי אשה ייצוגית אחת. זו הסטטיסטיקה הבעייתית באמת, תקרת הזכוכית שגם לנשים המוכשרות באמת, קשה לנפץ. 

 

את צודקת בכל טיעוניך, הכלכליים והאנושיים. אבל יש כמה בעיות שטרם באו על פתרונן.

1.המוסדות לטיפול בילדים, כמו וויצ"ו, אינם מצויים בפיזור כללי, ואין בהם מקום לכל המבקשים להיקלט בהם.

2. אין בכל בתי הספר, בכל שנות הלימוד הרלוונטיות, יום לימודים ארוך. גם אם נהוג הסדר זה, הוא חייב בהארכה לפי דרישות ההורים.

3. נשים שהן אימהות לילדים קטנים, בדרך כלל אינן מתקבלות לעבודה, במיוחד במשרות רציניות. ישנה קבלה לחצי משרה, ששכרה מועט ואינו מאפשר סיוע רציני בבית.

4. יום העבודה אינו מה שהיה נהוג פעם 8-16. הוא נמתח לאורך היממה כולה. מרבית הכינוסים הפנים-משרדיים או עסקיים, נקבעים לשעות הערב והלילה. זה מקשה מאד על נשים לעבוד במקומות כאלה.

5. סיוע רציני בבית הוא יקר מאד. מדובר במטפלת ליום ארוך ובעוזרת בית. רק משכורת ראוייה יכולה לממן סיוע כזה.

6.נשים הפונות לעבודה מייד לאחר סיום הכשרתן המקצועית, ודוחות את הרחבת המשפחה, צפויות לקשיים בלידה מאוחרת, ועלולות להפסיד את עזרת האימהות שהזדקנו בינתיים ואינן יכולות לתפקד כמו בגיל 50 למשל.

7. אני תומכת בהחלט ביציאת נשים לעבודה ובפיתוח קריירה. כל אשה לפי כשרונה ויוזמתה. אבל קודם יש כאן מאבק פוליטי לשינוי המצב, המאפשר רק לגבר לפתח קריירה רצינית. אשה תוכל לעשות זאת כיום אם הכנסתה תהיה גבוהה באמת.

8. ואחרון, ובהחלט לא חביב. השוק רוצה לקלוט בעיקר גברים. זה נוח לו מהרבה בחינות. טנדנציה זאת, שהשתרשה, גורמת לדחיית נשים ממשרות בכירות והפנייתן למשרות אחרות. לדוגמא-  אחד מבניי סיים לימודיו במקצוע אותו סיימה גם אחת מכלותיי (לא אשתו). הוא התקבל מייד להיות מנהל מעבדה והיא נשלחה לרחוץ מבחנות במעבדה (וסרבה כמובן). הוא עבד וסיים תואר שלישי , כיום הוא חוקר במקצועו , מפורסם בתחומו. היא עברה ללמד מדעים בבית ספר תיכון. היא מורה מבריקה ואהודה, וממתינה לצאת לגימלאות. כלה אחרת סיימה לימודי תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה, ילדה שלושה ילדים, ולמדה מקצוע אחר המאפשר לה פתיחת קבינט בבית, ונסיעה ללקוחות על פי קריאה טלפונית.

9. אין לי ספק שנשים מוכשרות תעבודנה במשרות בכירות, וכאלה החייבות להביא לחם הבייתה תעבודה בכל מה שתצלחנה להשיג. האם זה יהיה בקרוב? אינני יודעת.