לכ' גזברית המחוז שלום. אני כותב שורות אלו מתוך צורך לבקש סליחה על מספר דברים שקרו בשבועות
האחרונים מאז התחלנו את השימוש בשעון הנוכחות. בראשון בספטמבר מילאתי את מספר תעודת הזהות שלי והקוד בשעה שמונה כנדרש. אך לאחר מכן, במקום לעלות לכיתה, שלחתי כשלושים דפי עבודה בידי אחד התלמידים
וביקשתי ממנו שיחלק לכיתה את הדפים ויסביר שבגלל היום הראשון ללימודים
נעשה עבודה עצמית. משם חמקתי לַסָפַּר, למשך שני שיעורים. הספקתי לחזור להפסקה ואת הכיתה
הבאה שלימדתי הורדתי לאודיטוריום לצפות בסרט. בשקט התגנבתי לי מחוץ לבית
הספר לערוך קניות במגה והספקתי לחזור בדיוק בכתוביות. בשיעור האחרון נתתי להם כדורסל וכדורגל ואני יצאתי לסידורים בביטוח
הלאומי. אך חזרתי בזמן להחתים את שעון הנוכחות. ביום השני ללימודים הגעתי בחמישה לשמונה והתחלתי שיעור מולדת, סיפרתי לתלמידים
שהיום נלמד על שכונת מגוריי ונצא בה לסיור, הכרתי להם את המרכז המסחרי
וקניתי תוך כדי מתנות ראש השנה למשפחתי, משם המשכנו לסיור בתחנת כיבוי
האש, שם היה עליי להחתים טופס על אירוע כלשהו שקרה בקיץ. לבסוף יצאו
התלמידים לשעתיים של סיור חופשי בשכונה ואני עליתי הביתה לנוח. חזרתי
בזמן להרשם בשעון הנוכחות. ביום השלישי ציפתה לי הפתעה, לאחר ההחתמה יצאתי לקניון, שם בבתי קפה בין
כל עובדי העירייה ופקידי מס ההכנסה הקבועים שנעלמו ממעסיקיהם, היו גם
עשרות מורים ומורות דוברי עברית תקנית, מאלו שמעירים למי שמפצח גרעינים
באוטובוס או מניח רגל על המושב, כולם ישבו ושתו נס קפה עם עוגיה קטנה
בצד. מסתבר שהעניין הפך לתופעה, באים, חותמים והולכים כולם לבלות בקניון, שם
נפגשנו מדי יום אחרי החתמת השעון צוחקים ושותים. אך מהר מאד הבטלה העיקה, ככלות הכל אנו אנשי חינוך, התחלקנו לקבוצות של
למידת עמיתים בסדנאות בנושאים שונים : "מבחן המיצב ככלי לשיפור האקלים החברתי בביה"ס", "להיות מורה משפיע בעשר דקות ביום" ואפילו "מוסר עבודה בעידן האופק החדש". כך נמשך הדבר במשך מספר ימים. אבל החינוך בוער בעצמותינו ואיננו מסוגלים שלא ללמד, לכן הגיתי רעיון,
מכיוון שאנו מורים לכל מגוון המקצועות (גם מנהל ושתי סגניות הצטרפו אלינו
ואפילו מזכירה) מדוע שלא נקים בית ספר פרטי? מקום בו נוכל לחנך ולא רק
להקנות השכלה, מקום אוטופי שלא יהיה תלוי בשר חינוך זה או אחר, חינוך נטו
בלי מדדים על מדדים בלי לחץ של הספק, ועם תגמול אמיתי להשקעה. וכך הקמנו בית ספר פרטי ופיראטי כאחד . הלימודים מתחילים בשמונה ועשרים ומסתיימים בשתים ועשרה, על מנת שנספיק
להחתים את השעון בבית הספר הקודם. בית הספר שהקמנו היה הצלחה מסחררת, כולנו נרתמנו ונתנו את כל הנשמה,
התלמידים, גם הם הרגישו משהו שונה מסביב ופתאום אין חוצפה, אין אלימות,
יש עיניים בורקות וצימאון לידע. כולם היו מרוצים, המורים, ההורים,
התלמידים, המנהל שלנו שלמעט קפיצה קטנה להחתמה בבית הספר הרשמי שלו עשה
שם ימים כלילות. הפרשה כמעט התפוצצה כשההורים מבית הספר הרשמי החלו להעביר את ילדיהם לבית
הספר שלנו וגילו שהם משלמים סכומים גבוהים בכל חודש על אותם המורים
שמלמדים אותם מקצועות אפילו באותן השעות בשני בתי הספר. אבל גם הם הבינו
שחינוך בלי לחץ של מדדים והספקים מוציא מהמורה את המיטב, מה עוד שבבית
הספר הקודם הרמה ירדה מעט מאז שהתלמידים מלמדים את עצמם. האופוריה הסתימה בבוקר אחד בהיר כאשר המנהל הפיראטי שלנו הניח שעון
נוכחות במזכירות ודרש מכולנו לחתום בכל כניסה ויציאה. למורים הפיראטים אין "הסתדרות המורים הפיראטים", לכן, לא היה מי שילחם על
זכויותינו ויבטל את גזרת שעון הנוכחות. עזבנו כולנו בזעם וחזרנו לבתי הספר הקודמים שלנו. את הלקח למדתי, אך רגשות האשם מלווים אותי, אני מרגיש שמשהו לא טוב קרה
לי. מאז שקיבלתי את האחריות של שעון הנוכחות. הוא מוציא ממני את הלא טוב
וגורם לי לעשות דברים שכמחנך לא חשבתי לעולם שאעשה. סמכתם עליי, נתתם לי קוד אישי, הבעתם בי אמון ואני בגדתי בו. אני חש שאיני ראוי לאמון זה , סליחה. |