יום חמישי, כמעט ערב.
ניראה שלנחשול האנשים שהשתרך מאחד מבנייני המשרדים הגבוהים שברחוב ראול ולנברג בת-א, אין סוף.
הצצתי בשעון, מזל שהקדמתי לראיון בעשרים דקות.
שלשום שלחתי קו"ח למשרה בכירה בחברת היי טק, והופתעתי מהתגובה המהירה.
ככה זה, "כשהולך אז הולך"
דמיינתי את עצמי נועצת מרפק באלוהי היקום ואומרת לו
"אתה לא זז ממני, אנו נכנסים ויוצאים מהבניין יחד"
מעבר לעננים נמתח פס זהוב ודק שהעיד בחותמתו על יום נוסף שחלף. מזכירתו של עופר המנכ"ל העבירה לי את השיחה. הוא היה קצר וענייני וזימן אותי לראיון.
כשנקב בגובה השכר, קיוויתי ששתיקתי הארוכה לא תסגיר את התדהמה והסערה שעברה בי.
גל של שמחה ואופטימיות, הציף אותי. המשרה התאימה לי מכל הבחינות; מומחיות רב תחומית, סביבת עבודה מוכרת, קרבה לבית, שעות גמישות, חופשות וכמובן המענקים והשכר הגבוה.
זימנתי את ההצלחה. "כיוונתי גבוה" והאמנתי שאם השיקולים יהיו ענייניים ולא יהיו הפרעות כנפוטיזם וכד', המשרה תהיה שלי.
**
זרם היוצאים מן הבניין פסק. צעדתי לכיוון המעליות מנסה לשלוט בריקוד שמח שאיים להתפרץ ולבטא את בעבוע האדרנלין שבדמי (שבדרכו הנסתרת חש ברגעי מיפנה בחיי).
"גברת, פותחת תיק בבקשה "– רץ אלי השומר.
"יש פה צלמניות את בטח לא רצה אני מפוטר"
חייכתי בנימוס, השומר התרכך, חייך ובדק ברפיון את התיק.
ריסנתי את הילדה שבי, זו שאיימה להתפרץ וללחוץ על עשרות כפתורי המעלית. לבסוף לחצתי רק על זה שהביא אותי לקומה 28.
"טוב שיש לי עדיין כמה דקות לפיפי", נכנסתי לשירותים במצב רוח מרומם, מציצה במראה ומחמיאה לעצמי.
ואז זה קרה...
הקליק ששמעתי כשנעלתי את דלת התא, לא בישר טובות.
ניסיתי לסובב את המפתח לצד השני, אך הוא היה תקוע. מבט למטה ולמעלה הבהיר לי שאין סיכוי לטיפוס או למילוט.
סוללת האייפון השמיעה את צליל המצוקה האחרון והנייד כמו כל הבניין, נדם.
עוד מצב הזוי בחיים, ניסיתי לחייך, אך לא הייתה שום סיבה לחיוך.
דפקתי, צעקתי ואין עונה. הקומה הייתה ריקה וניראה שכך כל הבניין.
פתאום הבנתי שאני יכולה להיתקע בשירותים עד יום ראשון.
רק המחשבה שאהיה תקועה שישים שעות ויותר, סחטה ממני אוקיינוס של דמעות.
מצאתי נחמה קטנה בכך שאף אחד לא ידאג לי עד יום א'.
אני "בשבת ללא ילדים", הם כבר אצל אהוד. מי שיחפש אותי ולא ייענה, וודאי יחשוב שהתחפרתי לי עם ספר...
חמש השעות הראשונות חלפו באטיות נוראה והמחשבות הכו כפטישים.
איך זה קרה לי ?
אם רק הייתה לי סוללה רזרבית...
ועופר המנכ"ל שחיכה ?
לעזאזל הוא והמשרה, מי רוצה בכלל לעבוד בכזה בניין מחורבן.
חוסר האונים היה מוחלט. בכיתי וצרחתי עד שכמעט ואבד קולי.
שעתיים נוספות חלפו.
"אבל מים יש פה בשפע", ניסיתי להצחיק את עצמי, מתבוננת בצינור שנכנס לניגארה...
ואז לפתע שמעתי קול במבטא רוסי קורא בקול:
"הלו גברת, בוחורונת צעירונת"
אני פה אני פה, הצילו... – צרחתי בקול הכוח.
"גברת גברת, איפה את ?"- שמעתי את הקול מתקרב.
"אני כאן תקועה בשירותים", צרחתי בהתרגשות.
"אני בא, לא לדאוג...."
היה זה השומר. המלאך הטוב הזה נכנס לשירותי הנשים, מאושר שמצא אותי.
הוא מיהר להוריד את מטף הכיבוי הכבד שהיה תלוי על הקיר סמוך למעליות, ביקש שאתרחק מהדלת ככל שניתן, והכה במנעול הדלת שלוש מכות אימתניות עד שהדלת קרסה ונפתחה.
חיבקתי את השומר ונישקתי אותו מאושרת, בוכה וצוחקת.
" את בחורה יפה, אני לא ראיתי את יצאת מבניין ואז מתחיל לחפש אותך בכל קומה..."
**
יצאתי מהבניין אחרי ה"ישיבה" הכי ארוכה שהיתה לי בחיים, נשבעת שלבניין הזה לא אחזור תמורת שום הון שבעולם.
לילה, רוח קרה נשבה בפניי. הרגשתי שנולדתי מחדש.
ברחתי משם לחוף הצוק בתל אביב. התבוננתי בקצף הגלים כמספר השעות שישבתי בשירותים.
חפנתי באצבעותיי את החול, שהתפורר בהתמסרות לתוך הבור שחפרתי ביד השנייה, ונגסתי בחופש בלי לחוש בזמן שחלף.
"בזכות" הכליאה שנכפתה עליי, הערכתי מחדש את החופש, את רגעי האושר הקטנים ואת האנשים המסורים והשקופים לכאורה, כמו ייבגני השומר, שהיה קשוב לחושיו ולקולו הפנימי ולא מצא מנוחה לנפשו עד שמצא אותי.
לעולם לא אשכח איך פרצתי בצחוק ארוך ומשוחרר כששאל אותי בטוב לב ובקריצה, רגע לפני שנפרדנו:
" גברת בוחורונת צעירונת, אולי את צריכה לשרותים... ? " |
