הוא בא לבקר אותי לא מעט, ד"ר ג'יזס, שלא כמו שאני יודעת מסיפורים של אנשים אחרים שיצא להם לבלות בבתי חולים. בדרך כלל, אם אני לא טועה, הם עושים טובה שבאים פעם או פעמיים ביום, מגובים בערימת המתמחים המתלקקים המפוחדים שלהם, מעיפים חצי מבט ומיד מחזירים אותו לבלוק הכתיבה, וכך משוחחים משפט וחצי עם החולה. ולפעמים גם זה לא. ואח"כ מסתלקים להם, ומשאירים את החבר'ה למגוון בדיקות.

אצלי זה היה אחרת. ד"ר קוטי התעניין במצבי מאוד והרבה לבקרני במיטתי. הוא היה מתמחה כירורגי, והתעניין בעיקר בניתוחי מוח. הוא סיפר לי שאני מאוד מיוחדת, שאף פעם הוא לא ראה מישהו עם מוח כמו שלי, גדול ומפותל ועשיר בכל כך הרבה קשרים של נוירונים. הקשרים האלה, הוא הסביר לי, מציינים את יכולת הלמידה והזיכרון שלי.

"אתה יכול לכרות אותם?" שאלתי בלי היסוס.

"למה שתרצי לעשות כזה דבר?" הוא היה המום באמת.

"אני רוצה להיות נורמלית". עניתי לו אז.

"אבל חמודה, בכל אחד יש משהו שהוא 'לא נורמלי' בו, שהוא מצטיין או גרוע בו, או שהוא סתם משונה. אצלך פשוט רואים את זה, זה הכל. זה לא אומר שאת לא נורמלית".

זה היה מעניין.

"אבל ד"ר, זה לא רק בגלל מה שרואים".

הוא הסתכל עלי מופתע מהתשובה.

ואז נכנסה האחות וקטעה את שיחתנו.

הוא היה נחמד, ד"ר ג'יזס שלי. אני חושבת שקצת נדלקתי עליו אז. הוא היה די צעיר, עם הזקן והחלוק ודובון 'כפת לי כזה, עם קשת על הבטן, תקוע לו על הסטטוסקופ.  מצאתי את עצמי מחכה לביקוריו. הוא היה מתאמץ להצחיק אותי ולהרגיע. כשהוא היה נכנס מייד הייתי מחייכת. הוא היה קורא לי 'בריין' או 'ברייני'.

ובשבילי הוא היה ג'יזס. הגואל.