פעם, לפני שלוש שנים, נסעתי לסופשבוע ארוך בטורקיה. לצלמי העיתונות שנסעו איתנו לא היה רגע דל. בתור לצ'ק אין קבוצת אנשים שעיסוקם, פרנסתם ותחביבם דומים, פחות או יותר.
קצת ים, קצת בריכה, קצת ספורט, מזג אוויר נפלא. שלוש ארוחות שלא מדלגים עליהן, מדברים כמעט רק על מה שמעסיק את כולנו - איך לנצח את הקבוצות האחרות שמתמודדות נגדנו במכרז החדש, עונה נוספת לסקס והעיר הגדולה, לוח שידורי חורף, טאלנטים, רייטינג. הבנתם נכון, טלוויזיה מסחרית, ערוץ 2.
הלובי מוצף בעשרות אגואים, אפוף עשן ואדי אלכוהול, הורמונים, אנשים שלא סגורים על המיניות שלהם, על הכישורים שלהם ועל עצמם. שחקנים מתחילים, תסריטאים מתוסכלים, במאים נרגנים. הבריכה שמורה למתי מעט - אלה שיכולות להרשות לעצמן ללבוש ביקיני, ואלה שיש להן ילדים קטנים ולא הייתה להן ברירה אלא לבוא ולשמור עליהם. גברים עם כרסים, אנורקסיות במראה ההירואין שיק. מנכ"ל מעשן, גינת אוכל, שילון והסיגר, ואחד על ארבע מחפש אחר כדור "נגד אלרגיה" שנפל לו.
אני על הבר. קמפרי, סיגריה. חופש. מרחק שנות אור מהנסיעה הבאה שלי לאזור. אם מישהו היה אומר לי שבפעם הבאה שאטוס לטורקיה אשתה משקה איזוטוני במשך היום, הייתי חותמת שהנ"ל שתה נפט בטעות. סופשבוע אחר באנטליה.
תור לוטש עיניים לחבורה לא הומוגנית שמגיעה לשדה עם מזוודות אופניים ענקיות, חלקן דומות לארונות מתים, חלקן במראה הייטקי, ולמיעוטי קשרים ויכולת - ארגזי קרטון.
בג'ינס ובטי-שרט אנחנו לא נראים מיוחדים. אבל חכו עד שנעלה לחדרים שלנו ונלבש את מיטב הטייצים, הגופיות הטרמיות, המשקפיים והקסדות שלנו. זר לא יבין ולא יבחין בהבדלים הקטנים, אבל היה מי שהבחין שלילי לבשה לאימון ריצה חולצת רכיבה (וכמו שג'וליה רוברטס כבר אמרה פעם - BIG MISTAKE), לבריכה לא לובשים טייץ ריצה, ולריצת שחרור לא לוקחים חגורת שתייה. יש סטייל, יש חוקים, וצריך להסתכל סביב ולהפנים. כדי חלילה לא לבזבז זמן אימונים יקר, כבר בדרכנו למלון עשינו צ'ק אין לחדרים, כך שכל מה שהיינו צריכים זה לקבל מפתח לחדר, להחליף בגדים ולהתחיל לרוץ.
ולהתחיל לשחות. ולהתחיל לרכוב. אני יודעת שהמינון שלי לא דומה למינוני האימונים של חבורת מגולחי הרגליים, מקועקעי השוק ובני מינם. ריצה בת שעה שלי מומרת בלי להתבלבל בשלוש שעות עבורם. המרחק שאני רוכבת בארבע שעות הוא לא פחות ממחצית המרחק שהשעונים שלהם מראים בגאווה, שלא לדבר ולא להשוות את המרחקים שהם גומעים בבריכה בזמן שאני מתחממת לי לאיטי. העובדות לא צריכות לבלבל פה אפאחד. כמו שלמדתי בקיבוץ - כל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו.
הקבוצה התחלקה באופן טבעי לקבוצות קטנות יותר - וכמו ששילון אומר, מדובר בקבוצה חזקה, קבוצה חזקה מאוד וקבוצה חזקה ביותר. אם יש צורך לחלק ליותר משלוש קבוצות, שילון ימצא סופרלטיבים מתאימים לכולם. אצלנו אין חלשים.
אבל מה שבאמת מדהים באוסף השרירים שסוגר עלי הוא שהוא מורכב ממוטות כנפיים של אף-16 לצד זרועות עדינות שנגמרות בפרנץ' מניקור. ובעברית פשוטה יותר - היינו הרבה מאוד בנות, חלקן התאמנו למרתון שלישי או רביעי (מי אמר פריז ולא קיבל?), חלקן אחרי חצי מרתון ומיעוטן לפני טריאתלון ראשון. אלה האחרונות מדליקות במיוחד. בנות אמיצות, שבדרך כלל מתאמנות שעה-שעתיים ביום, ופתאום מבינות שבימים הקרובים יתאמנו חמש, שש, שמונה שעות. מי סופר? הלוחמה הפסיכולוגית של שילון עוד תיכתב בספרי האימון הקנונים. ביום הראשון ריצה קלה, לאחריה שכשוך במים חמימים במיוחד. קייטנה קיט ונופש. למחרת שחיית בוקר, ריצה, רכיבת טיפוס נגד רוח טורקית (חזקה כמו הקפה שלהם, לפחות), ריצת שחרור ושחייה אומנותית למתקדמים. לאחר היום הזה, שוותיקי סיירת מטכ"ל לא זוכרים גיבוש קשה ממנו, ניתנה הנחה לחזקים - שחרור אלגנטי מריצת בוקר קלילה של 3 שעות.
אני בטוחה שאם הייתי מגיעה לכאן לפני שנה, מזוודת האופניים של מוני הייתה חוזרת עם הגופה שלי. רוצה לומר - צריך כושר התחלתי סביר בשביל לעמוד במחנה אימונים שכזה, אולם אני משוכנעת שכל מי שהיה פה חזר חזק יותר. ברכיבת שבת האחרונה רכבנו, הבנות, כמו שמעולם לא רכבנו. ועל כך תבורך תמי ברוך, האישה והכלונסאות. המבנה הטופוגרפי של אנטליה כמו תוכנן מראש לאימוני טריאתלון, סוגיו ורמותיו. יש להבין שלא כולנו טריאתלטים. יש פה אנשי ברזל ותיקים, מטורפים שעומדים לעשות תחרויות אולטרה מרתון ואחד אביב במיוחד שמתכונן לתחרות הזויה בנורבגיה, בה יטפס, מבחירה, לגבהים איומים. שאלתי אותו אם כדי להגיע לתחרויות האלה יש להקיש בגוגל "תחרויות האקסטרים המופרעות ביותר". אחרי שחייך הסביר שכבר עשה איירונמן "רגיל" אחד, הספיק לו, הוא ממשיך הלאה. נראה שיש גברים בני ארבעים וחמש שעדיין יש להם הפרעות קשב וריכוז, קורבנות הדור שלא שמע על ריטלין. אותי לימדו שלא חייבים לסכן חיים, שלום בית, פרנסה ומבנה שלד בשביל גחמות גיל המעבר. את המשפט האחרון יכולתי לכתוב לפני שנה. לא עוד. אני יודעת, ברוב חושיי ושריריי שזה גדול מהם. לא הגיוני, חסר אחריות, סכנת מוות, אבל ברגע שזה מתחיל לזמזם במוח אין לסובבים אותך ולאוהבייך ברירה אלא לתמוך ולאהוב, לחכות לך בסוף כל תחרות וכמו אשתו של החביב במיוחד - ללמוד לרוץ 6 ק"מ בעלייה כדי לסיים איתו את התחרות שזה אחד מחוקיה. רצועת חוף ארוכה ויפהפייה, ים שטוח, סמוך אליו מישור החוף, וקרוב קרוב הרים, כמאמר המשוררת רחל - "הושט היד וגע בם", רק שאתה צריך לטפס הרבה כדי להבין שהם לא ממש קרובים. כשעצרנו באחת לאחר עליה זדונית פתאום היה לי דז'ה וו של כפרי רמת הגולן. מסעדה, בוקעתה, מג'דל שאמס. ההבדל היחיד הוא שפה יש להם מספר חרמונים, כמו שאמרה נילי היפה. ובין האימונים - הארוחות. ואם לרגע האמנתי שנסעתי לחופשה, מהר מאוד הבנתי שטעיתי, ובגדול. שני גברברים, שבימים רגילים אני דווקא די מחבבת, לבשו מדי שוטרים, על הקיבורת היה להם תג "משטרת הפחמימות" והם עברו בין הצלחות ובדקו שאין שם זכר לצבע הירוק. ברוקולי וכרוב ניצנים - OUT, אורז ואטריות IN.
ואם במהלך האימונים הם זיהו עייפות או שביזות - ידעת שהעונש מתקרב ובא - הם הרי יודעים מה אכלת אתמול בערב והיום בבוקר - והנזיפה צולפת יותר מצעקות הגרמנים בבריכה, שהבינו שחבורת הישראלים באה לנקום בקטנה ומגרשת אותם בחיוך רחב משחיית הבוקר שלהם. קידה עמוקה לדרום האפריקאי שעמד בגבורה בלחץ הרייך, וכמו יאנוש קורצ'אק שמר על חניכיו מכל רע. רק אחרי שחזרנו ארצה הבנתי שכמספר אנשי הקבוצה כן מספר החוויות והרשמים. באופן סובייקטיבי ובלתי נאמן למקור בעליל - אני חזרתי כמו שחוזרים מקייטנת ספורט. קחו כל אם ורעיה בישראל, שלחו אותה במטוס, העבירו אותה דרך הפטור ממכס, ולא חשוב מה תגישו לה בלו"ז - אין שום ספק שהכול קל יותר מלגדל שלושה, שמתוכם שניים החליטו לסמן "וי" על כל סממני גיל ההתבגרות, כולל תיאבון לא מווסת לאוכל מבושל בלבד, הסעות לחוגים, איש בעל תכונות וירטואליות קיצוניות, ערימות כביסה, גיהוץ, ניקיון, בקיצור, מדובר בלא פחות מרכבת הרים חסרת מעצורים.
תנו לי לרוץ, לטפס, לעלות בפלטה גדולה, לתפור בריכות. אני מבטיחה להמשיך לחייך ולשנן את מנטרת הניצחון "איזה כיף זה להיות אנחנו". זכויות שמורות לרן שילון. 2007 |