עליתי למטוס לישראל במרץ 2013. זאת פעם התשיעית שבאתי לארץ מאז 2010. בכל פעם למטרה אחרת - למדתי באולפן בירושלים, נסעתי במדבר בדרום, התנדבתי בשדה קטן בקיבוץ ליד כנרת, פגשתי פוליטיקאים ישראלים ופלסטינים במסע לימודי, הוזמנתי כאורחת משרד החוץ למשלחת עיתונאים וסופרים סינים לישראל בזמן עמוד ענן, ועוד...

יש לי חלום ישראלי, ומורה שלי חושבת שאני ציונית סינית. האמת היא קרבה תרבותית ואמביציה.

נולדתי בעיר קטנה ובה רק שבעה מיליון תושבים בצפון ליד רוסיה, יפן, וצפון קוריאה. בחורף תמיד מינוס שלושים מעלות ואנשים שם מאוד חזקים וישירים. אני מאמינה שיש לנו חוצפה סינית. ככה אני מרגישה מאוד בבית בישראל מאשר באמריקה ובאנגליה שבשתיהן גרתי.

שאיפה שלי לטייל בכל העולם ולעשות הרבה רעש. לדעתי, בגיל 20 נוסעים לכל מדינות שרוצים לראות. בגיל 30 עובדים בכל מדינות שרוצים לגור. בגיל 40 מצליחים בכל דברים שעושים. אולי זה בגלל הנפש של "תלמידים סינים טובים". שלוש האוניברסיטאות המובילות בסין, אוניברסיטת ביג'ינג, אוניברסיטת צ'ינגחוואה ואוניברסיטת פודאן(אוניברסיטה שלי), מקבלות אותו מספר סטודנטים כל שנה כמו שלושת האוניברסיטאות בישראל, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, וטכניון. אבל מתוך אוכלוסיה של 1.4 מיליארד לא 8 מיליון. עבורנו, ילדים של שנות השמונים, יש לנו לחץ גדול להיות שונים, לדבר באופן שונה, ולבלוט מבין אוכלוסיה כל כך גדולה. 

גדלתי במנצ'וריה, חונכתי בשנגחאי ולונדון, עבדתי בוושינגטון. עכשיו אני גרה בישראל וכאן אגשים את חלומי.

נ.ב.

תודה לכל מי שאיחל לי בהצלחה בהודעות פרטיות. אך בבקשה להגיב על הפוסט בשביל ליצור דיון.