הוא יצא לחופשה. היא לא יצאה מהחדר. ולא האמינה שהם מקבלים אותו. פותחים לו את הדלת. הרי כולם יודעים מה הוא עשה לה. איך ניצל ופגע, טרף כמו חיה. כל כך. היא רק ידעה בבוקר, שלא הצליחה לשבת. היא בכלל לא זוכרת מה קרה. או לא מדברת. או לא אומרת. אבל הם מקבלים אותו בסבר פנים יפות. מארחים אותו. עד שסופסופ יצא לחופשה. המסכן. מזמן לא התראו, הרי הוא בן משפחה.... והיא שואלת אותי בתמימותה, בפיקחותה: "האם אני היא זו שצריכה להתחבא? האם זו אני שצריכה לפחד להרדם בלילה ולנעול את עצמי? האם זה הגיוני? האם זה אנושי? מה הוא עושה כאן, איך הם בכלל נותנים לו להכנס לבית הזה." היא הביטה בי ונתנה תחושה שאזכור לעולם. דמעה אחת בקושי זלגה לה. היא כאילו ידעה שאם תרשה אז הכל יהיה שיטפון. שגם היא תטבע בתוכו. וגם אז עוד לא הבנתי שאין צדק בעולם והכל ראנדומלי.

מעניין מה כבר עניתי לה....