| כתבתי פוסט אודות הבוקר המצחיק והמשונה לפני שבוע. באותו בוקר פגשתי חמוס חבוב כאן בחצר, עשה סיבוב בבית, שתה אכל והמשיך לחקור את הסביבה. בלילה הוא הגיע שוב להריח, לחייך אותי, והלך. אחרי החמוס התגלגלתי לפגוש חברה לברר מי התרסק במטוס בנמיביה, מקוה שחברתי שמתעסקת ביהלומים לא בין המתרסקים. מצאנו אותה בוכה, כי היא אכן שקלה אם להצטרף לנסיעה... איבדה שם חבר, שאפילו אני פגשתי מספר פעמים... כמו הרבה דברים במקום המשונה שלנו, הכל מתחבר להכל, מוכר ואפשרי. כתבתי וכתבתי ולא מצאתיי אמון בכתיבה ובמחשבה על כך. אומרת שלא עושה חשבון אבל מחשבנת.... חלק מהפוסט שנכתב ולא הוסף לכאן נכתב ע"י מכונת כתיבת המחשבות שלי (בגירסת בטא עם פה גדול). ילדה בת 14, יפיפיה מצחיקה ומפותחת, שכתבה את מה שהכתבתי לה... כחלק מהתפקיד להיות מכונתכתיבה היא מודיעה לי מתי אני חופרת - שזו ההבנה הכי חשובה.... מבחינתה אני חופרת סימן שאני נכנסת למקומות שהם לא עינייני, מתעסקת בלא חשוב ... במשעמם .... מרחיבה היכן שיש להצר ולצמצם. לא לחפור זו המלצה לדרך של התפתחות..... |