אני זוכרת שטיילתי פה פעם, כשעוד הייתי אורחת. בצהריים, המדרחוב היה מלא באנשים, לא אנשים של קניון, כאלו שבאים לגהץ וללכת, אלא אנשים של לראות, לשמוע, להריח. היה כל כך צפוף פה, שלא משנה כמה לבד הרגשתי, הבדידות כאילו מתה לה, גוויעה טבעית. היה פה קסם, הבניינים, המרפסות, הכל היה כמו קפסולה שנלקחה מזמן אחר. היה לי גם מנהג מגונה - לצלם בסלולרי את הריסוסים על הקירות: "עם ישראל חי". והאומנים, האומנים - לרוב כמה נערים עם תופים מאולתרים, כלי מיתר, לפעמים שניים והרבה כישרון. יכולתי לבהות בהם ארוכות, הכישרון הזה, שתובע את קיומו בניגוד לכל הסיכויים, היה אחד הדברים הכי מעוררי השראה שאפשר היה למצוא בעיר הזו.

אז עברתי לגור פה ואני מחכה שאנשים יזוזו בכדיי שאוכל לעבור, התמונות בסלולרי התחלפו מזמן - כי מה לעשות, נגמר לי שטח האיכסון... והרעש, כמה מעיק הרעש, שילכו להתפרנס, גם כן כישרון.

הבנאליות הבלתי נסבלת הזו של החיים, יש לה נטיה להכות בכל מקום, לא משנה כמה קסום הוא היה.