ו רק שבועיים עברו בטרם השתמשתי בכרטיס הביקור. בשבועיים הללו הקיץ פרץ במלואו ואיתו סיעת יתושיו , ותיקניו. האוויר הלילי היה דחוס ורציתי שמשהו יקרה, אך מה כבר יכול לקרות? הגרוע מכל. ליאור נכנס. לא ראיתי כבר שנה איש מחבריי ללימודים. ואיש מהם לא היה חסר לי. כל שזכרתי מהם הוא כיצד קטעו את מחשבותיי, את דמיונותיי את רוחי בסטאקטו האלים של דיבורים על כסף ועל הצלחה ועל ההורים שישיגו את הכול בשבילם. ועתה , נציגם הבכיר והעולץ ביותר חדר לעולמי. ולא רק זאת עשה. במראהו הוא הבהיר לי שהוא עבר את הטרנספורמציה שכל מתבגר חולם עליה: הוא נראה גבר. שרירי כפליים, מלא זיפים, עיניו התכולות יוקדות בעייפות של מעש, ולבוש מדים מיוזעים. הוא נראה מוטרד כמו המבוגרים, ושכח אותי כמו המבוגרים. "חדר". ביקש. "עד הבוקר". " ליאור?" היססתי. חשבתי לא להזדהות אך משום מה נמלכתי. " או... תום", בקולו עמדה אכזבה על שפגש במכר במקום כזה. "מה העניינים? לאן נעלמת? אתה לא בצבא?" " אני כן. אני משרת בקריה ועובד כאן במקביל." " אחלה, אחלה. " דעתו הייתה מוסחת על ידי משהו שהתרוצץ בתודעתו. " תגיד איפה יונתן?" " אה אתה ותיק פה?" שאלתי " אני א... לפעמים. איפה הוא?" " זה הלילה החופשי שלו." " איפה אתה משרת?" שאלתי. " צוללות". הוא הנמיך קולו כשאמר זאת. זה נשמע מלא הוד והדר , ואני הרגשתי שבתי השחי שלי נמלאים זיעה מתחת לטוקסידו המגוהץ שלי. " נהנה בשירות?" שאלתי. " נהנה? " לפתע מבטו התמקד בי וערפילי תודעתו נמחו באחת: " אני לפחות עושה משהו ולא יושב במשרד כל היום. מה לא מספיק לך לשבת כל היום בקריה על התחת שאתה צריך עבודה נוספת כזו? תאמין לי לפעמים אני באמת שואל את עצמי על מי לעזאזל אנחנו מגנים כשאנחנו בתוך הקבר מבטון הזה עשר מטר מתחת לים." הוא שתק כמעה, וראה את פניי הסמוקים, הבושים. מה יכולתי להרגיש? רציתי להיות הוא שתוקף אותי, ובמקום זאת הייתי אני. " עזוב שטויות. תביא חדר. " מכרתי לו חדר. הוא לקח את המפתח ופנה לכיוון המעלית .ואז הסתובב כאילו נזכר מה רצה להגיד מהרגע הראשון בו נכנס למלון: " תגיד, אתה מכיר את הבחור שיונתן עובד איתו? " "סליחה?" " זה עם הבחורות. אולי תסדר לי מישהי? אני מת לזיין." באחת חזרה אליי אנושיותי. כבר מוכן הייתי לחפור לי איזו מחילה, אך למזלי גיליתי שאני משתוקק לאותו הדבר שבן האלים הזה משתוקק אליו, ושלי, חדל אישים ככל שאני, המפתח לסיפוק מאוויו של גיבור ישראל. ודאי שהשבתי בחיוב, ודאי שהתקשרתי למספר ששאול נתן לי, ודאי שראיתי בכך אות בכל הנוגע להתלבטויות המוסריות שהיו לי. למעשה לא היו מוסריות כל כך. היה כאן הרגל שעמד מול החדש. והחדש ניצח. הרמתי את השפופרת וחייגתי. שאול נשמע מודאג. מאיפה הגיע האדם? איך הוא נראה? האם יש ניידות על יד המלון? "הבחור חייל" עניתי. " אומר שכבר עבד איתך". " חייל? אההההה אז זה בסדר. הוא משלנו. עשרים דקות ואני אצלך." לאחר כעשרים דקות ההזמנה הגיעה. היה זה שתיים בלילה בערך. הבושם שלה ,רענן ומאיר, נכנס ללובי הרבה לפניה, ואז היא פסעה , נקשה במגפיה הארוכות על אריחי הקרמיקה המבריקים של אולם הקבלה. היא לבשה ג'ינס תכול וחולצה שחורה צמודה . מחשוף החולצה לא היה עמוק, אך החזייה כנראה לא הייתה לוחצת במיוחד, כך שהשדיים שהחילו מסוגלות היו לנוע יחסית בחופשיות, והן אכן נעו וקיפצו בשל כובדן הניכר. היא הייתה לבנה עד מאוד, צחורה כיונה , בעלת פנים יפות, עצמות לחיים גבוהות, ועיניים תכולות נוצצות. האיפור שעל פניה והנצנצים של לחייה זרחו כמין כספית . היא שלחה לעברי מבט חד כתער וחצי חיוך כעין סהר המציף את אפלת הלילה. "אני לחדר 400" אמרה ועפעפה עופפה בעיניה בתנועות גליות ,סבלניות וממושכות , כעין רפרוף של פרפר פצוע, כאילו לרמוז, בגאווה מקצועית כי היא בדרכה להימסר אחר כבוד , תמורת ממון לא מועט , ועל גאוותה שהיא נחשקת מינית עד כדיי כך, שמוכנים לשלם עבור שעה במחיצת מכמני גופה . זה היה חדש בשבילי המבט החצוף הזה. היא הייתה שיכורת כוח, ולא בושה במעשיה. "היא כוכב עולה. המבט הזה אינו שונה במאום מהמבט שיש לכוכבות קולנוע כשהן פוסעות על השטיח האדם בטקס האוסקר". חשבתי. התרשמתי עמוקות. היא נבלעה עד מהרה במעלית אך הריח שלה, מין תערובת של תמרוקים ובושם חזק ביותר הדהדה בחלל הלובי עוד דקות ארוכות. "הן משתמשות בבשמים החזקים האלה, כדיי שחס וחלילה לא ידבק בהן ריח הגברים איתם הן מבלות " אמרתי לעצמי . שאול נהג המונית, דלק בעקבותיה , ונשא איתו כבר מרחוק, גבבת חיוך מטופש מטובל בשביעות רצון מוגזמת . הבנתי שתחושותיי כלפיו בפעם הראשונה שראיתי אותו לא היו מקריות וכי הוא באמת אדם נאלח. כמו בפעם הראשונה הוא היה לבוש בלבן. שיניו הצהובות נגהו מתוך חיוכו האווילי. " נו הוא קיבל אחת שווה. יש לו מזל לבחור הזה. נראית טוב לא?!" מאוד לא רציתי לחלוק עימו את התרגשותי. חשתי כאילו הוא מינוטאור זקן שחומס את נעוריי בהערותיו השדופות , הצפויות. ראיתי בו המשך ישיר לליאור שודאי עתה נחשף למכמני הזונה ,המוסתרים קלות. שניהם הציבו בפניי את העובדות כהווייתן. ובעובדות דווקא מאסתי. אבל לא הייתה ברירה. האיש עמד מולי וחיכה לתשובתי .פלטתי "כן". " נו לפחות אתה כנה לא כמו המאיר הזה. כלב אמיתי אי אפשר לעבוד איתו בכלל." " הוא כמעט לא עובד לילות" עניתי. " וטוב שכך. הבן אדם חושב שהוא מחלק מוסר. טוב כשהגברת תצא היא תיתן לך את הכסף. אתה בחור טוב, ואנחנו נעשה הרבה כסף. ביי אחי." והוא יצא. כעבור שעה יצאה גם הזונה. מסדרת שיערותיה ,מביטה אליי, מחייכת חיוך שבא רצון, (נו מה קליינט לא מכוער ולא זקן), וטופפה החוצה מן המלון. ואז צעקה "אוי שכחתי" , חזרה כלעומת שבאה והניחה על הקבלה שטר של מאה מקופל לשמונה. כעבור שעה וחצי יצא ליאור , מסודר ונקי יותר משנכנס. עיניו היו אדומות מעייפות והיה בו משהו נוגע ללב. הוא התקרב אליי. וכממתיק סוד אמר: " אני מתנצל על קודם. התפרצתי כי הייתי חרמן. היא יודעת את העבודה. מוצצת כאילו זה הדבר היחיד שיש בחיים. ותכלס אין הרבה חוץ מזה. יאללה שיהיה לנו רק טוב אחי." והוא יצא. ידעתי שהוא יחזור ויבקש את שירותיי שוב. הרגשתי שמבחינה מסוימת אני חזק ממנו או לפחות שווה לו. שנינו בני אדם, גברים. ומכיוון שאין לו את היכולת להבחין בדקויות היופי, החושניות, והסקסיות של אותן מוכרות גןף, הגורל שם אותו בידיי. כי אני הייתי מודע למניע אותו, ובכך אף שהייתי מתווך, הייתי מסוגל לפעול, בעוד הוא סביל, לפוט בידי תשוקתו, לפוט בידיי ובידי שאול. ההכרה הזאת עודדה גרמה לי לרצות "לעשות כסף" לראשונה בחיי. הופיעה בפניי דרך אמיתית לנצח את בני גילי ואת חבריי לשירות. האפשרות לחלוש על עולם התשוקות הזה שלמענו הומצאו כ"כ הרבה משחקים חברתיים מדכאים, ולהרוויח ממנו, תוך שאוכל לשזוף עיניי ביופי החצוף הזה , יופי שאינו מאופק, שאינו מרוסן על ידי כל כללים של מידה וצורה, שהתשוקה ההמונית ביותר מגדירה אותו ,ומעצבת אותו הרטיטה את ליבי. גרוני יבש מהתרגשות. זו תהיה גם דרכי להוכיח לרוזן פרוילינג שלא רק דרך האמנות מנצחת את ההמון, שיכול אני לנצחו בדרכי שלי. לזנות הייתה אסתטיקה משלה, לא מרומזת, לא עקיפה : מנצחת. אך כיצד לעשות זאת? עליי לעבוד בלילה! מתוח ודרך חיכיתי לבוקר ובבוקר ביקשתי זאת שוב מנאדיה איסטומין. אמרתי לה שכך אוריד עומס מיונתן, ושאני עובד מספיק זמן כדיי לקבל יותר משמרות. היא האדימה כמו הר געש: " חצוף! אתה לא תסדר לי את החיים פה! יונתן עובד ותיק, וילד כמוך לא יכול להחליף אותו. אל תגיד לי מתי הגיע הזמן ומתי לא. ואם אתה רוצה אתה יכול ללכת מפה בכלל!" יצאתי שפוף ומושפל. באמת שהיה עדיף להתפטר כבר. אבל התאהבתי במקום. חשבתי על יונתן הזה. הוא במלון עשר שנים. הוא היה גבוה להפליא, קרח ובעל שפם ג'ינג'י ששיווה לו מראה רציני כביכול. עיניו היו חכליליות תמיד בשל העובדה שעבד כמעט כל לילה. ועתה הבנתי מדוע. הבן זונה עשה שם ים כסף עם השאול הזה. רציתי את העמדה הזאת. כששבתי הביתה ראיתי את אבי. הוא חייך אליי במפתיע. " ממש הולם אותך הטוקסידו. " אמר. " איכשהו הרזון שלך לא כ"כ בולט. אולי אתה נועדת לאזרחות". " כן, אבל ייתכן שלא אשאר שם הרבה זמן. " נאנחתי. " מה העניין?" סיפרתי לו על הנזיפה של נאדיה . " אחח הזקנה הבלה הזאת. איך העיראקים לא נפטרו ממנה עדיין אני לא יודע." אבי הזדהה עמי לעיתים נדירות כ"כ שהכול לי עתה , והרגשתי משום מה שאני יכול לספר לו יותר. ולכן סיפרתי על יונתן, ועל שאול, אך לא אמרתי דבר על הטיפ. להפתעתי משהו ניצת באבי. ראיתי שהוא חושב, שהוא מתרכז. " אממ...אז זה מה שקורה שם בלילה. בני זונות. תגיד בן, אתה עובד שם גם בוקר לפעמים נכון?" " ביום שישי הקרוב. " " מצוין. אני בא לבקר אותך ביום שישי". |