כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    מדורת השנאה - סיפור שהיה - מאת רמיאב

    28 תגובות   יום שישי , 26/4/13, 19:52

    מדורת השנאה

    -  סיפור שהיה  -  מאת רמיאב  -

    - (מהדורה שנייה) -

     

    היה בוקר סתווי נעים, לפני כמה וכמה שנים. כבר בעת שאנו המתנדבים נרשמנו והצטיידנו בתחנת המשטרה, התקבל אירוע של חסימת רחוב על ידי מכוניות חונות ואוטובוס שלא יכול להתקדם.  עד שהגענו בניידת למקום כבר השתחרר ה"פקק", כי אחת המכוניות  החוסמות התפנתה ולא נותר לנו אלא לרשום דו"ח לרכב שנותר חונה באמצע הכביש.

     

    סיימנו והתחלנו לנוע. במרחק של חמישה-שישה בתים ראינו עשן ולהבות אש עולים מחצר של בית, לעבר הענפים התחתונים של עץ גבוה, שצמרתו צמודה למרפסות הקומה הראשונה והשנייה, שמעל העמודים.


    חברי בני, החנה את הניידת ליד המדרכה שממול ואני ירדתי לראות. שתי חביות אספלט לזיפות גגות, עמדו במרכז מדורה, כשפועל עומד, מוסיף קרשים, אותם הוא פרק מערימת ארגזים שלידו, מלבה ומגדיל את האש.

     

    ראיתי שעלים בענפי העץ התחתונים, שהיו בגובה של כשלושה או ארבעה מטרים מעל הקרקע ומעל לחביות, קיבלו כבר גוון חום מחמת החום, אף שלא נדלקו.

     

    "סליחה אדוני," אמרתי לפועל, "אתה לא רואה שהעץ מעל האש יכול להידלק?"

     

    "מה אני יכול לעשות?... ה'בעלהבית' אמר לי לעשות ככה." ענה הפועל. גבר מגושם, בן ארבעים פלוס, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שבטנו פורצת קצת קדימה ולצדדים. "אל תדאג, לא יידלק."

     

    "האם יש לך צינור מים, אם בכל זאת יידלק?" שאלתי.

     

    "יש שם בפינה צינור על הברז." הלך והביא את קצה הצינור עד מרחק של שלושה-ארבעה מטרים מהמדורה.


    העלים של העץ המשיכו להתייבש מעל הלהבות. המצב נראה לי ולחברי לצוות די מסוכן, אבל פקפקנו אם בסמכותנו, כמתנדבים במדים ביחידת התנועה, להפריע לאנשים לעבוד. פניתי לנקודת המשטרה המקומית במכשיר הקשר ובקשתי להזמין למקום מישהו משרותי הכיבוי העירוניים, לחוות דעה. התברר כי הכבאים בעיצומים.

     

    מהמוקד המחוזי נשמע במכשיר הקשר קול סמכותי, שלא היה קולה של השדרית באותו בוקר:

     

    "לפיד 325 מאביב."

     

    "אביב - מלפיד 325 עבור."

      

    "אם אתה רואה וחושב שיש סיכון, הקטן ביותר, לשריפה, תורה להם לכבות את האש!... אתה שוטר ויש לך סמכות."

     

    "רות, קיבלתי."

     

    נגשתי לפועל והוריתי לו לכבות את האש. הפועל נכנס לבניין עלה למעלה וקרא למי שהיה כנראה אחראי עליו,  שעה שאנחנו מביטים בעלי העץ ההולכים ומצהיבים מעל האש. חלק משוכני הבית הציצו החוצה וסגרו חלונות. אף אחד מהם לא נראה מודאג.

     

    יצא אלי גבר נמוך בבגדי עבודה, נראה כבן יותר מחמישים, בלוויית המשגיח של המדורה. הוריתי לו לכבות את האש.

     

    "אין בעיה," הוא אמר, בפה שרוב שניו הקדמיות חסרות, "אנחנו כבר מכבים את האש". הפועל הראשון פתח את הברז בפינה הרחוקה של החצר וזרזיף מים די חלש יצא מפי הצינור, לא הגיע אפילו לקרבת המדורה. הסתבר שהצינור חובר לברז בעזרת חבל ורוב המים יצאו לידו. עמדנו שם עד שהאש כובתה בסופו של דבר, באמצעות דליי מים.

     

    כנהוג באירועים משטרתיים האירוע נרשם במוקד וקיבל מספר. נגשתי לפועל המבוגר ואמרתי:

     

    "אדוני, אפשר לראות את תעודת הזהות שלך? אני צריך לרשום בדו"ח עם מי דיברתי."

     

    "למה דו"ח? לא צריך דו"ח... אני אקרא לפה את ה'בעלהבית', הנה הכרטיס שלו!" אמר והוציא כרטיס מודפס של חברה לאיטום גגות השוכנת ברחוב הראשי בעירנו גבעתיים.

     

    "לא חשוב אצל מי אתה עובד, אני צריך לדעת רק עם מי דיברתי, רק תעודת זהות בבקשה." עמדתי על שלי.

     

    "אין לי תעודת זהות... בחייך עשה טובה, אל תעשה לי בעיות, אני עובד להביא אוכל לילדים שלי... דחילק!" הוא אמר בשפלות רוח, כמעט מיואש. חשבתי על מצב האבטלה והמחסור בימינו.

     

    "למה אין לך תעודת זהות?" תמהתי.

     

    "אני לא מפה..." אמר לי בחצי בכי ורחמי נכמרו על האיש שנראה כל כך נזקק, אך במוחי נדלקה נורה.

     

    "מאיפה אתה?"

     

    "אני מקלקיליה, באתי להביא אוכל..."

     

    "והוא? החבר שלך מאיפה?"

     

    "גם כן מקלקיליה..." ענה בעיניים מושפלות.

     

    "יש לכם 'אישור-שהיה'?" שאלתי אחרי עבור ההפתעה הראשונית. לא העלתי בדעתי ששני הפועלים אינם ישראליים. אמנם נראו בעלי חזות מזרחית, דבר רגיל ולא יוצא דופן ואף העברית שבפיהם הייתה רגילה ללא מבטא מיוחד.

     

    "ה'בעלהבית' לקח את האישור שהיה לעשות לו חידוש. זה בטיפול. הנה המספר הטלפון שלו אתה יכול לשאול אותו. הפלאפון שלי לא פועל כי נגמר כרטיס הטוקמן."

     

    בני חברי, צלצל בסלולארי שלו למעביד שלהם והזמין אותו לבוא למקום. הפועל גם הוא דיבר ואמר לו שיבוא, כי השוטרים אמרו לכבות את האש. לא הזכיר במילה את בעיית השהיה הלא חוקית.

     

    אף שדי ריחמתי על השנים, לא היה לי ספק מה עלי לעשות. הלכתי הצידה ודיווחתי לקצין התורן במכשיר הקשר.

     

    "41 מלפיד 325."

     

    "325 עבור."

     

    "בהמשך לאירוע מניעת שריפה. מתברר ששני הפועלים שב"חים (שב"ח = שוהה בלתי חוקי)."

     

    "עבודה יפה 325. קח ותביא אותם בניידת למרחב (מפקדת המחוז)." אמר המפקד.

     

    "41 מ- 325, מצטער המפקד, אנחנו שייכים לתנועה, מבקש שתשלח ניידת סיור. אנחנו לא מטפלים באירועים מהסוג הזה." 

     

    אמרתי דבר נכון כשלעצמו, אבל גם כי היה קשה לי נפשית לכפות את החוק על שני הפועלים, שאולי לא פשעו ולא חטאו, אף שידעתי כי יכלו, באותה מידה, גם לא להיות כל כך תמימים. חיכינו במקום מספר דקות. שני השב"חים אספו את חפציהם האישיים. לא הראו שום סימני כעס או התנגדות, חסרי אונים כמי שהשלימו עם גורלם. שעה שאנחנו, נציגי החוק עומדים ושומרים עליהם.

     

    הגיעה ניידת הסיור. דיווחתי להם על כל העניין וכי המעביד הישראלי בדרך למקום, שהרי הוא גם עבר עבירה. השוטרים המקצועיים והמנוסים, ניגשו לשב"חים ופנו אליהם בשאלות, בצורה לא כל כך עדינה. אותנו הם ביקשו לעזוב כי אין לנו יותר מה לעשות במקום.

     

    נסענו משם, בניידת שלנו, לטפל בענייני התנועה. דיווחנו במכשיר הקשר למוקד שעזבנו ואנשי הסיור ממשיכים את הטיפול באירוע.

     

    עשינו את שהיה צריך לעשות.

    אולי מנענו שריפה. 

    בעקיפין יתכן שנוסף עוד דלק למדורת השנאה.

     

    שמחים לא היינו...


     

     


     

     

    (C)  כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מורכב ולא פשוט, מציאות נכוכה של חיינו.
        22/5/13 07:58:
      סיפור סוחף. אוהבת א שיריך, סיפוריך וציוריך.
        19/5/13 02:02:
      תבורך על כתיבתך והתוכן הראוי. והעיקר תהיה בריא

      סיפור אמיתי וכואב.

      זה הפנים האמיתיות שלנו כמדינה וזה מהפה של שוטר.. תבורך על רגישותך יושרך ותדהמתך. הסיפור הזה חוזר על עצמו בהרבה וורייאציות. אותה הגברת בשינוי אדרת.

      אתה בר מזל כי מקומך בתמונה היא כצופה מהצד ובלבד. תאר לעצמך שיש אנשים ישרים ויקרים כמו למשל זקנים שחיים בתוך הזבל הזה כקורבנות, או בבתים שיש בהם ילדים וגם הם קורבנות.. אבל וכמובן זה כבר לא מעניינך או מעניינו של הציבור. אבל זה לא מעניינו של אף אחד ועד שזה גם יגיע אליהם לבית וכשהם ייבכו אף אחד לא ישים עליהם קצוץ.

      תודה לך על הדו"ח.

        1/5/13 23:31:
      לא נעים אך נראה שלא הייתה ברירה. כתוב באופן ברור.
        29/4/13 19:00:
      סיפור כתוב טוב
        28/4/13 15:49:
      זו המורכבות של חיינו, מצד אחד מרחמים,מוותרים ומעלימים עין, ומהצד השני,לפעמים זה עולה לנו ביוקר...
        28/4/13 12:55:

      מצמרר...מתי יהיה לסכסוך הזה אתם סוף????

      אין כמוך מספר סיפורים בחסד!!!

      בנשימה עצורה...

      *

      אלומה

        28/4/13 00:06:
      רמי היקר, כמה יפה הבעת את הקונפליקט בין היותך אדם רחום לבין היותך אזרח נאמן............והרגשתי זאת בכל מילה ומילה שלך.
        27/4/13 23:03:
      מציאות יומיומית .. מאוד עצובה . תודה על השיתוף ..
        27/4/13 19:58:
      סיפור מהחיים.חג שמח:-)
        27/4/13 15:47:
      הייתי עוזבת את הפועלים בעיקר כי הם היו ממושמעים ומטפלת בבעל הבית. מצב לא פשוט. מרבית השב"חים לא באים לעשות צרות
        27/4/13 15:08:
      קראתי עוד פעם ופעמיים את הסיפור. דבר אחד לא מצאתי בו- שינאה. התעמרות- כן חלוקת ציונים מ"האח הגדול" המרוחק("עבודה יפה 325")-כן המנעות מלקחת חלק כי " כי היה קשה לי נפשית לכפות את החוק על שני הפועלים" -כן גלגול העבודה המלוכלכת למי שאחראי לזה-כן אוזלת יד ויאוש של הפועלים קשי היום-כן עד כאן היה בלי שינאה: עבודה משטרתית לפי החוקים ולפי הספר. תפיסת שב"חים ואפילו מניעת שריפה בעיירה. כל זה בלי שינאה אפילו. זה הם ששונאים אותנו. וזה מזכיר לי ציטוט דפוק של גולדה שבאחת היציאות שלה נגד הפלסטים (הם לא קיימים) אמרה: "מעולם לא נסלח להם על שגרמו לנו לעשות מה שעשינו!" אין ספק. אנחנו אור לגויים.
        27/4/13 10:55:
      רמי כמה הפתעות יש בקיפולי החיים.....לפעמים אין לנו שליטה על אופן המדורה הנדלקת (מדורת השנאה או ליבה של הנשמה).
        27/4/13 10:02:
      נאה היא כתיבתך ומרתקת
        27/4/13 09:43:
      אכן סיפור מהחיים, ולמרות שאצלך הוא במהדורה שנייה, הרי שהוא אקטואלי מתמיד. קל מאוד להצית את מדורת השנאה, ולכבות אותה עדיין לא השכלתנו. ל"ג בעומר שמח!
        27/4/13 07:28:
      נהניתי לקרוא כמו תמיד...תודה רמי ....שבת טובה..סאלינה
        27/4/13 06:44:
      מי יתן ומדורת השנאה תתחלף במדורת דו קיום בשלום והערכה הדדית. יפה כתבת. טלי*
      סיפור מהחיים. אתה יודע רמי שאני מאוד אוהבת את הסיפורים שאתה מביא. לחיות בדו קיום מאוד קשה בארץ שלנו. שבת מוארת ויפה לך.
        27/4/13 00:10:
      מדורה ארורה. תודה על הסיפור האמיתי והאותנטי.
        26/4/13 23:35:
      תודה, רמי. נהנייתי. שבת שלום !
        26/4/13 23:19:

      רמי, אתה כה מטיב לספר.

      כמה כאב יש המפגשים האלה שלנו,

      שבין אדם לאדם

      ובין עם לעם...

        26/4/13 22:55:
      רמי, עשיתם מה שהיה צריך לעשות, וטוב שמתעוררת חמלה ומחשבה שניה. נזכרתי בסרט "חוף מבטחים"
        26/4/13 20:34:
      רמי הב הב - איזה יופי של סיפור - תודה ששיתפת - שבת שלווה
        26/4/13 20:29:
      אגב, כתבו על זה פעם ספר שלם: "יורים ובוכים"
        26/4/13 20:28:
      כתבת טוב כהרגלך-סיפור מהחיים!
        26/4/13 20:28:
      "עשינו את מה שהיה צריך לעשות"
        26/4/13 20:20:
      כל הביטוי של שוהים בלתי חוקיים הוא בעיה אנושית. סיפור טוב.

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין