"העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה המסתכלים מהצד ולא עושים דבר." א. איינשטיין

היום נפל דבר בעולמי. זה כמה שבועות שרצות להן שמועות באשר ל'איש תקשורת בכיר' אשר ידוע לכל כמטרידן סדרתי, רודף חצאיות שמודעות סביבתית ומוסריות הן בגדר המלצה בלבד בעולמו.

שמות רבים הועלו בניסיותיי לאתר את אותו האיש, ספקולציות רבות נרקמו ונעלמו כלא היו. גם שמו הוזכר, דפדפתי את זה כלא שמעתי, הדפתי כל שמועה המנסה להכתים את המוסריות בכבודה ובעצמה, עצמתי את עיניי.

קירות האטימות החלו נסדקים והשמועות המשיכו לטפטף, הפכו ברגע לשלוליות מן המנין.

 הדס שטייף - אישה יקרה, אמיצה, סירבה להניח לדברים, סירבה לקבל את האבסורד שבהעלמת העין המתמשכת, העלמת עין מבית, 'בית' אשר אמור לחשוף הכל לעיני הציבור, 'בית שקוף'.

זה החל טיפין טיפין לפני כמה חודשים בסטטוסים שהעלו את הנושא לעיני כל והמשיך אתמול לדיון סוער בטלויזיה, בפאנל המדובר ישבו אנשים ראויים גם כן בעיניי - 'מדברים על זה', כך קוראים לתכנית. ישבו להם שם המנחה שי גולדן אשר אני מעריך ככותב אבל בהחלט יש לי ביקורת על הבחור בעל הפנים הסקפטיות תמידית, לצידו ישבה המנחה שרון כידון שלמען האמת פגשתי בה לראשונה בתוכנית הזו, 'גיגול' קטן של שמה מעלה בהחלט חומרים מעניינים, היא לא מזיקה לי, אדרבא.

ישבה הדס שטייף (כתבת הפלילים של גל"צ) אשר כמו שציינתי פעלה רבות בנושא, לצידה ישב לו גדי סוקניק והחלו מתדיינים.

הם דנו ב - 'זכות הציבור לדעת', האם התקשורת חוטאת לעצמה? הייתכן שעולם התקשורת נמצא במסלול מירוצים המוביל אל השאול ויריית הפתיחה נשמעה לה לפני שנים רבות? ואני חשבתי שרק עכשיו, כזה אני, תמים.

ידעתי שימים ספורים והפרשה תתפוצץ, המתנתי בציפייה, לא בכדי לראות דם חלילה, בכדי לבחון את עתידי, לראות אותו במערומיו, 'עולם התקשורת הישראלי'.

הימים הספורים התכווצו להם ליום אחד בלבד, חזרתי מהעבודה בשעה 17:00 קצת אחרי, פתחתי את הפייסבוק כהרגלי וניסיתי לבדוק אם יש חדש תחת השמש. האחד היה בים היום ופירסם שלל תמונות, השני טייל לו בקניונים וערך מסע קניות, עולם כמנהגו נוהג.

המשכתי להציץ בעולמם של אחרים, ופתאום הופיע לו סטטוס של עיתונאית אשר אני מכיר - "והנה זה יוצא החוצה" בתוספת קישור ללא תמונה.

אינטואיטיבית מחשבותיי קפצו לאותו דיון מיום האתמול ולחצתי על הקישור, המשכתי לחפש תשובות.

הדף נטען ולמול עיניי הופיעה כותרת שהפכה את בטני -

'עמנואל רוזן הוא איש התקשורת אשר נחשד בהטרדות", השמועות הפכו באחת לעובדות מוצקות.

קראתי את הדברים ומוחי הפך לסחרחרת אחת גדולה. ארבעים נשים, לא פחות. 
עיתון 'הארץ', בהחלט מקור מהימן.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עצבות נפלה עליי, תחושת בגידה. ראוי לציין שעורכי הכתבה  לא פסחו על תמונה של האיש שמביט ישר אל תוך עיניי, אני לא יכול להביט בחזרה, מבטי מושפל.

"השעה 18:00 והנה מה שקורה עכשיו", המילים הכתובות הפכו לקול הבוקע מן הרדיו ו'שמו המפורש' מוזכר.

אם עד עכשיו הייתי יכול לעצום את עיניי אז עכשיו אני גם צריך לאטום את אוזניי, יכולת התימרון שלי גרועה, אין לי לאן לברוח יותר.

הוא סירב להגיב, אני מבין שיש לו שלדים בארון, מקווה שלא, אוחז בתמימות.

אולי להדס שטייף ישנם שלדים בארון? ואם לא שלדים, אז מה מסתתר לו בארונה? קנאת סופרים או אולי שמלות ערב תמימות?

שאלות רבות עלו במוחי ופרקתי אותן בשיחה עם אחי על הנושא.

דין מילים כדין מעשים, אין להקל ראש בכוחן של מילים, הטרדה היא הטרדה ולא רק במעשים.

כוחה של מילה אינו פחות מכוחה של הזרוע, יש להוקיע כל הטרדה באשר היא.

עדיין לא הוגשה תלונה במשטרה וראוי לנהוג בנושא במשנה זהירות.

בשעה 22:00 השתנו פני הדברים, משרד יחסי הציבור עבד שעות נוספות והודעה לתקשורת יצאה מפיו של עמנואל רוזן וערוץ 10.

"במשך עשר שנים מתנהל נגדי מאחורי הקלעים ובאינטרנט מסע הכפשות אנונימי המציג דמות דמיונית אשר אינה קיימת במציאות", ערוץ 10 הודיע על חופשה מיידית עד לבדיקה מהירה כלשונם של הנושא.

האומנם? אילולא שמעתי את הדברים מפי אישה יקרה ללבי הייתי נותר בתמימותי, בונה לי 'אליבי' שיציל אותי מהסיפורים הקשים, לא כך הוא הדבר. איני יכול עוד לעצום את עיניי או לאטום אוזניי, תם עידן.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני יומיים סיימתי לקרוא בשנית את ספרה של העיתונאית והסופרת עמליה ארגמן ברנע - 'עם סגירת הגיליון', ספר נפלא הלוקח אותנו אל מסדרונות עולם התקשורת הצרים ביותר, החשוכים ביותר. כעיתונאית מכובדת בדימוס היא לא חוסכת ביקורת מעולמה שלה ומספרת בלב שלם על הנעשה, החל בשקרים 'לבנים' וכלה בשיקולי עריכה הזויים. גם את עולמה הפרטי היא שופכת בספר זה וים שלם של מילים גורם לי לשוט הרחק לימי טרום אריק רוזנבלום, מסתבר שאין חדש תחת השמש. המון קווים משיקים מצאתי בינינו, למרות פער הגילים והתקופות.

ביום כזה אני בוחר להסתכל על צד זה בעולם התקשורת, צד מוסרי יותר, חושב יותר, זן של עיתונאים/יות שהולך ונכחד, זן נדיר. הפכנו עבדים לכסף וליצר.

רבים יקראו את הדברים ויאמרו שאני תמים, יפה נפש או מתחסד. אתם מוזמנים לא לקרוא, אלו הן דעותיי.

לא אחת הואשמתי בתמימות והתחסדות, אין זה חדש לי, אני תמים וכך כנראה זה יישאר.

אפשר לפתוח פה דיון שלם על מוסר, אך לצערי כנראה לא נגיע לעמק השווה.

ראוי לציין שזהו יום עצוב עבורי, איני שש למשמע הדברים וכאדם צעיר דמותו ליוותה אותי מילדות והייתה לשיקול מכריע בבחירת המקצוע בו בחרתי לעסוק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ביום כמו זה אני שואל את עצמי לאן? האם עולם התקשורת הוא בשבילי? האם אמצא שם את האמת אשר אני מחפש כבר שנים?