ל"ג בעומר, הוא חג שנקבע מאוחר יחסית. החלו לציין אותו במאה ה-12, כיום אבל למותו של יהושע בן-נון. במאה ה-15 המועד הפך ליום שמחה, לציין את סוף המגיפה (המלחמה?) שגרמה למותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא. במאה ה-16 נוסף גם יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי על ידי הקבליסטים. האחרון להצטרף לעגלה הוא בר כוכבא, שנוסף במאה ה-20 על ידינו הציונים.

במקורות היהודיים בר כוכבא הוא דמות שנויה במחלוקת. בזמן המרד עצמו רוב החכמים ובמיוחד רבי עקיבא ראו בו מושיע ואפילו משיח כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי: "תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש 'דרך כוכב מיעקב'... הוה אמר דין הוא מלכא משיחא". למעשה ההילה המשיחית היא הסיבה לשיבוש שמו של שמעון בר-כוסבא ל"בר כוכבא". לעומת זאת בעקבות התוצאות העגומות של המרד היחס אל בר כוכבא השתנה. כמו במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי: "בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון  דחזיוה  דל  מור  ודאין - קטלוהו". ובעברית בר כוכבא הכריז על עצמו כמשיח, הרבנים גילו בעזרת מבחן שהוא אינו משיח והרגוהו. ההבחנה שמדובר במשיח שקר תרמה לעיוות שמו של בר-כוסבא לבר-כוזיבא, כלומר (בר-שקר).

עד לשואה תוצאות מרד בר כוכבא נחשב לאסון הכבד ביותר שנחת על עמינו. ההערכות מדברות על 600 אלף קרבנות יהודים מהקרבות עצמם ועוד מספר לא ידוע של הרוגים כתוצאה מהרעב והמחלות שבאו בעקבות המרד. גם סיפורי זוועה מהמרד לא חסר כך לדוגמה במדרש רבה: "כנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו...", " שנו שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת". גם מי שלא נהרג, קשה לומר ששפר גורלו. הגברים נמכרו לעבדות (מחירו של עבד יהודי היה נמוך ממנת מספוא לסוס) והנשים לזנות. מבחינה לאומית למרות שעדיין התקיים ישוב יהודי בגליל, מרד בר כוכבא מהווה את נקודת הציון לתחילת תקופת הגלות.

הזוועה הפכה ללקחים צרובים. את ההנחיה הכללית ביותר אפשר למצוא במסכת גיטין בבלי: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". ומכאן המסכת מפנה אותנו למדרש ... "אשקא דריספק חרוב ביתר" (על יתד עגלה חרבה ביתר).

            האגדה מספרת על בני ביתר שהיו שותלים ארזים שסימלו את נאמנותם למקום

            ואת קשיחותם. יום אחד עברה עגלתה של בת הקיסר במקום וציר (יתד) העגלה

            נשבר. העבדים כרתו עץ ארז במטרה להכין ציר חדש. בני ביתר הזועמים תקפו

            את העבדים ובת הקיסר, וגררו את רומי למלחמה.

הנמשל הוא פשוט – מדיניות "ארז": גאווה לאומית בלתי מתפשרת והתבססות על כוח היא שגרמה לחורבן. מכאן גם נטבע הלקח: "מדיניות קנה" (מהפתגם הידוע רך כקנה וקשה כארז). מדיניות שהכתיבה שורה של שינויים שהבולטות בהן שלושת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ, לא למרוד באומות העולם. ובמילים פשוטות איסור ניסיון לקרב את המשיח - לראות תופעות מסוימות או אנשים מסוימים כסימן לבוא המשיח, איסור לעלות לישראל ולהקים מסגרת לאומית יהודית עצמאית, ואחרונה שמסכמת את כולם אסור להרגיז את אומות העולם. מדובר בצווים שהפכו את היהדות לדת פאסיבית מבחינה לאומית והכשירו את קיום המסגרת היהודית בגלות. כנראה שהצריבה של מרד בר כוכבא הייתה כל כך טראומטית עד שמשך כמעט 2000 שנה איש לא העז לקרוא תיגר על הצווים הללו.

אולי בגלל שהלקחים הללו הפכו לצווים דתיים, מי שבסופו של דבר קרא עליהם תיגר הם אנשים שגדלו בתקופת ההשכלה שעודדה בחינה מחודשת של אמיתות דתיות. הציונים (ברוח התקופה), זיהו את הפסיביות הלאומית – את ההישענות המתמדת על הרצון הטוב (שלא פעם לא היה כל כך טוב) של המלכות הזרה כאיום מרכזי על היהודים. המהלך הציוני דרש לשנות את אורח המחשבה היהודי שהיה נהוג עד אותה עת. ה"גלותיות" הפכה למילת גנאי, מדיניות הקנה הרכרוכית והפאסיבית הוקעה, ובמקומה הונף שוב דגל הגאווה הלאומית וההשענות על כוחנו. כדי לגרום לשינוי תפיסה נזקקו האבות הציונים למודלים לחיקוי. צחוק הגורל שלמשימה נבחר בר כוכבא (כנראה מתוך מצוקת גיבורים) האיש שבשל כשלונו נתבע דפוס היהדות הפאסיבית שלא מעזה להרגיז את אומות העולם. אם תרצו – הבחירה בבר כוכבא כמודל לחיקוי מקפלת את ההתנגשות של הציונות והיהדות האורתודוכסית.

הלקח הלא נכון: קשה להתייחס לל"ג בעומר מבלי להזכיר את הוויכוח המתמשך האם לנוכח תוצאותיו הטרגיות המרד היה איוולת או מעשה גבורה (או גם וגם). אחת הטענות המהותיות לטובת מצדדי המרד היא שאי אפשר לשפוט בדיעבד את תומכי המרד, אחרי הכל אין להם את הפריבילגיה שיש לנו (לדעת את תוצאות המרד). אני מודה שכמעט תמיד בדיונים היסטוריים אני נוטה לאמץ את הטיעון הזה. אלא שמצדדי המרד כן יכלו להשתמש בחכמת הבדיעבד. הרי רק 70 שנה קודם דוכא באכזריות מרד דומה שבעקבותיו גם הוחרב הבית השני. יתר על כן באותה תקופה ממש מרדו יהודים באלכסנדריה ובקפריסין ודוכאו באכזריות. אז איך בכל זאת נעלמה מחכמינו זיכרונם לברכה חכמת הבדיעבד? נדמה לי שהבעיה תמונה בדרך הפקת הלקחים. על פי המסורת החכמים תירצו את הכישלון במרד הגדול כעונש של בורא עולם על שנאת חינם בין יהודים. הם שכחו שמי שלקח את ההחלטה למרוד, לא הביא בחשבון את התנאים ששררו באותה עת, שלא נתנו ליהודים סיכוי ממשי מול הצבא הרומי. לכן המסקנה הייתה שאם רק נאהב איש את רעהו – הקדוש ברוך הוא יתרצה ויתייצב לצידנו כפי שהוא מחויב. הלקח הבעייתי הזה גרם לחכמינו לגרור את יהודי הארץ לתוך התופת. אך גם לאחר כישלון מרד בר כוכבא מנגנון הפקת הלקחים לא השתפר. גם כאן שכחו החכמים את העובדה שבמאזן הכוחות באותה עת לא היה סיכוי ממשי למרד, וקבעו שהאסון הגיע כתוצאה מהחוצפה שהעזנו להתחיל בתהליך הגאולה מבלי לקבל את רשותו של האל. לכן גם נקבע שכל בדל של שאיפה לאומית שקול לעזות פנים כלפי האל.

עם קצת חכמה של בדיעבד אולי שווה לנסות לשפץ את אותם לקחים: אולי שווה להיזכר שהקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו, ולא אנחנו הם אלו שיחליטו אם הוא יעזור לנו בעת מצוקה או לא. לכן אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות שלנו על פי המצוי והאפשרי. בלקח הזה יש גם בשורה לכל אותם שליחי אל בעייני עצמם שמוכנים לסכן את קיומנו, מתוך אמונה שברגע האמת הם יתנו פקודה לאל והוא יציית להם, בשורה שבמקרה גם מופיעה בעשרת הדיברות:  "לא תישא את שם ה' לשווא".