מטוס סבנה נוחת בחשש בליבריה. הדלתות נפתחות והמנועים לא מושתקים. צוות הדיילות עובר ומרסס את תא הנוסעים. אני נוגע בקרקע הולך כמה צעדים והרוח הסילונית מכה בי.המטוס ממהר להמריא ולברוח. החלונות בבית הנתיבות שבורים ומפוייחים.הרצפה מטונפת.מארחי מעבירים למוכס חבילה. אני מסתכל על עצמי בראי מזדמן.אני נגטיב.פעם ראשונה אני מבין מה זה להיות אחר שלא באשמתו. בכביש למונרוביה בירת ליבריה. פנס אחד של הרכב הישן מגשש באפלה. הכביש פצוע ומחורר . הרכב קופץ ,אחוז תזזית. עששית רחוקה מסמלת כי יש חיים אי שם באופק. צללית חוצה את קרן האור . הרכב נעצר בחריקה. חמושים מסמנים בקתות של רובים. אל תגיד כלום אומרים לי מארחי.האצבעות רוקדות בעצבנות על ההדק. הם מדברים באנגלית שרב ההברות בה נקטעות ונבלעות. קשה להבין. כל חצי קילומטר מחסום חדש. צרורות ירי נשמעים לא רחוק.תהייה שקט ואל תזוז בפתאומיות. מי הם ?מחסום אחד של הצבא ואחר של השב"כ ועוד אחד ממשמר הנשיא ויש גם מחסום של מיליציות פיראטיות. תן כסף או הסבר או שתמות. שום קוד ששל התנהגות נכונה לא מוכר לי. אין לחיים ערך גדול מדי ואיני יודע מי נגד מי. הזהירו אותי כי אפשר למצוא עילה למלחמה גם במבט וכדאי להשפיל את העיניים. בקיץ האחרון הייתה הפיכה. שרי הממשלה הובלו לחוף בשורה והוצאו להורג בירייה אחת ברקה. יש לך מזל שאתה רופא עיניים אמרו לי. מבחינתם אתה אליל. נוסעים אל בית החולים הכפרי .הוא על האדמה תחת סככת נצרים .המכשירים ישנים חלודים. החולים רובצים על מיטות ברזל ללא מזרנים בפנים כבויים. אין תאורה לחדר ניתוח. חולי הקטרקט מגיעים כבולים בחבל כדי שלא יפלו. בעוד שעתיים הם יפרצו בצעקות שמחה. הם יראו בפעם הראשונה .הניתוח פשוט וקצר .מקלות העיוורים יוטחו ארצה בקול עצי. הם יזמזמו את המנון העצמאות. מגילת החיים המוארים. מי שהוא נטל בג'ונגל ולא יכול לעבוד נשאר מאחור לחכות לטורף ולרעב. הכל ירוק. כה ירוק שזה מפחיד כמו מדבר שחור. אני לבד בלילות. בקתת קש. פרפרים ענקיים נדבקים לרשת. הצרצרים קורעים בצווחה פיסות לילה . מאמא ענקית שתקנית מכניסה צלחת נייר עם דג ברוטב חריף. עוזבת בלי מילה. אני מזיע. התקף חרדה. הזיות. נדודי שינה. אין לי "אני". נעלם. פחד מוות. מי אני? אני זר בעני עצמי. מי נותן לי פקודות להרים את היד. אני רץ החוצה לחושך. הוא בא איתי. לא נותן לי מנוחה. צוחק לי באוזן. לא תוכל לברוח. אני יודע שה"אני"הוא פיקציה. המוח מחבר מיליארדי נוירונים לתודעה כולית של אני שמאפשר לאדם לשרוד. הכול כימיה קיבינימט. חומרים שהכנסתי לגוף שינו את המוח. רציתי להתגונן ונדפקתי. אני מחפש משהו מוכר.הבכי משחרר. הגשם מוריד עלי אלפי מחטי מים. אדמה שחורה תוססת מתחתי מהחום. ארץ טרופית. הלחות עד קצה הסקלה. ריח חריף של טחב. הסדין רטוב .אני מבחין בדמויות שחורות כמעט עירומות על משטח בטון. למה הם מחכים?אני רוצה לקרוא. הלהבה במנורת הנפט מהבהבת כגוססת . אני מחפש את המעטים שירגישו בחסרוני. בוקר. בשביל החולי בתוך היער הטרופי צועדות נשים ועל גבם או מים או תינוק. ילדים משחקים כדורגל בקופסה.עיניהם מודלקות וזבות. גברים מתאגדים בחבורות ומפטפטים בלי לחייך. עשן מדורות מיתמר. החיים זורמים בנחל הזמן העצל. מבטי לא ממוקד בגלל הבהלה. בתוכי אני עדיין במלחמה על השפיות. כל הסקרנות נעלמה. הנוף נמרח כסחבה על רצפת שרותים. אני נוסע למרפאה בתוך ערפל. אני לא יכול לראות עיניים. לזהות את הייחודי. כולם נראים דומים כעלים של עץ תות. בקרחת היער יושבים העיוורים ,מבטם מופנה לשמיים ואוזניהם כרויות. הם נרעדים לקול המנוע וכשזה נדם התרוממו כאחד. החיים מתחילים להאיר .ראשונה נכנסת נערה. עיניה הסגורות מודות לי בחן שאין לו שיעור. היא שמחה ביש. אני נוגע בלחייה מטיב את שערה ואומר לה בשקט. הכל יהיה בסדר. לא אכאיב לך. המתרגם מצמצם את דברי למילה או שתיים. הרגש כבוש ופחות נחוץ. בכל זאת ירדה לה דמעה אחת. ליטפתי אותה והתחלתי לנתח. כשפתחה את עיניה אחרי שעה קפצה מבהלה. הוא לבן,צעקה. |