קישור מקור http://on.fb.me/YiJJbQ 
היום במהדורה המודפסת של "הארץ" (עמ' 15, הפניה מהשער): מאמר מרגש ופיוטי של המשורר חן ישראל קלינמן על החיים בעיניים פקוחות בעולם שהוא גיהנום-עלי-אדמות למיליוני בעלי חיים. מתוך המאמר:
"בעל־כורחנו אנחנו חיים בגיהנום אומללות וסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שיצרנו. כאן וברחבי כדור הארץ כולו ישנם חדרים, ישנם אולמות, מבנים ומדורים של גיהנום, גיהנום עלי־אדמות שלתוך כִּבְשָׁנוֹ נולדים ושבו חיים בייסורים ונרצחים בעלי חיים רגישים וחפֵצֵי חיים. ובתוך מדורי גיהנום־עלי־אדמות הללו ישנם מכשירי עינויים, מתקני טבח, גידום, עקירה, חניקה, חיתוך, פיטום, חשמול, שחיטה, עריפה. ובתוך מתקני הגיהנום־עלי־אדמות הללו, ובעבור מִכְסַת פרנסה דחוקה, פועלים במרץ חיילים המשמשים בתפקידי התליינים, המענים, הטובחים, הגודמים, המחשמלים, השוחטים, העורפים. חיילים שהאמפתיה שלהם חוללה ונעקרה, שהחמלה שלהם התקשחה כפלדה קרה.
יש כאן איזו תדהמה בלתי נגמרת. מייסרת. נפל בחלקנו הכורח המכאיב להיות חלק מחברה רצחנית. והתמיהה שבה וננעצת: איך ייתכן שהחיילים הללו בתעשיות האִמלול, שהחיילים הללו בפסי ייצור המוות הם אחינו, בני המין האנושי? מה קרה להם, למפקדים שלהם ולממונים עליהם ולמממנים שלהם? מה קרה לנו שנעשינו כל כך לא אנושיים? מנין באה לנו קלוּת הרצח הזאת? מנין רכשנו את מקצועות העינוי בזריזות מרשימה כל כך? מנין ירשנו את האדישות האנוכית הזאת, את האכזריות הנרקיסיסטית הזאת? איך אנו, בני אדם, שבכל הדורות חולמים ומתגעגעים ומטיפים ושואפים לגני עדן, איך אנחנו מתירים לעצמנו להיות הוריו של גיהנום? איך זה שאנו מקימים על אדמתנו מחוזות שטן. לא פחות.
ועם כל זאת יש להדגיש: המטרה איננה לייצר אשמה מאכֶּלֶת ולפסול בני אדם, המטרה היא מניעת המעשים היוצרים סבל ומוות. אנחנו לא נגד עצמנו, אנחנו פשוט בעד החיים כולם." |