בכל תופעה – ולו המדוברת ביותר – יש צדדים נסתרים שמודרים מהדיון הציבורי. הם נשארים בצל, הן משום שהתופעה חשובה יותר מהעיסוק בסימפטומים שלה; והן משום שלגופים הדומיננטיים בעיסוק בתופעה נוח שלא לתת לה בולטות, כל אחד מסיבותיו הוא. כזו היא תופעת תלונות השווא בתחום האלימות נגד בני זוג (False complaints / false allegations in violence against women) ובכך אעסוק במושב זה.

נגדיר את אוכלוסיית מתלונני השווא כקבוצה המנסה לעשות במנגנון אכיפת החוק שימוש לצרכיה, להשגת עמדת יתרון על הצד השני במאבקי גירושין וחלוקת רכוש, וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

אוכלוסיית מתלונני השווא הינה סוג של אוכלוסייה "טפילה" (Parasite), שמתקיימת בתוך או על חשבונה של תופעה אחרת, הקרויה "פונדקאי" (host)  - במקרה שלנו, על גב קרבנות האלימות נגד נשים) ותלויה בה לקיומה. כמו נוסע סמוי באוניה, מתגנב הטפיל אליה ומתקיים על חשבון נוסעיה. כאשר גודל הטפיל זניח ביחס לפונדקאי, מתקיימים שניהם במעין שלימות של ניגודים המאפיינת את עולמנו. אולם, אם הטפיל הופך דומיננטי מדי, הוא עלול לפגוע קשה בפונדקאי שלו, גם אם דבר זה יפגע בעקיפין בטפיל עצמו.

ימיה של תופעת מתלונני השווא כימי תופעת האלימות נגד נשים. יוסף, שנמכר לעבד בבית פוטיפר – שר הטבחים של פרעה – היה קרבן לתלונה כזו בגין אחת הקשות בעבירות האלימות נגד נשים – האונס. ספר בראשית (ל"ט, ז-כ) מספר לנו על אשת פוטיפר, שניסתה לפתות את יוסף וכשלה. הוא ברח מהבית ובגדו נשאר בידה; והיא מיהרה להאשימו באונס על מנת להגן על עצמה. עקב כך הושלך לכלא.

רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים, בעיקר במשפחה, מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה, וכאשר החומר היחידי הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים. מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להתגלגל להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, לעתים, גם כאשר התיק בעייתי, הוא עלול להסתיים בהרשעת החשוד.

הדלק המניע את תופעת תלונות השווא הוא הרווח הגדול למתלונן אם התלונה עולה יפה; "העצות החבריות" שמקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין; ולצערנו, מה שאף חמור מכך, הכוונה מפורשת של חלק מעורכי הדין (יחזקאלי, 2002).

היקפה של תופעת תלונות השווא אפוף אי וודאות, וכשאנו סופרים את תלונות השווא, אנו לוקחים בחשבון רק את אלה שהתגלו מעבר לכל ספק. הקושי המובנה לרדת לחקר האמת הוא המאפיין העיקרי של העבירה הזו.

המחקר היחידי המוכר לי, שבו נמנו תלונות שווא בתחנת משטרה, נערך בזמן אמת בתחנת באר שבע על ידי ד"ר אורית שלו, כאשר פיקדתי עליה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. בחודשים הראשונים למחקר אותרו 14.2% מהמקרים כמקרי שווא (שלו, 1993, מאי). להערכתי, בתחנות שבהן פוחתת מקצועיות הצוות המטפל בתקופת זמן מסוימת, יכולה התופעה לטפס אף ל- 50% ויותר מכלל המקרים; ולהיפך. הקפדה ומודעות גורמים לירידה מהירה בתופעה וכפי הנראה, ל"נדידתה" למקומות אחרים. במחקרה של שלו הביאה ההקפדה על כל מקרה לירידת התופעה ל- 2% בלבד (שם).

קיימת עליה בתלונות השווא גם בשעות ספציפיות במהלך היממה – שעות הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים. במקרה של ספק הם יעדיפו – במידה רבה בצדק – לשגות בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן, וגם בהם ובקריירה שלהם).

כולנו בני אדם והמערכת אינה חסינה מטעויות. תמיד תהיינה פרצות במערכת.  תמיד יהיו אנשי אכיפה שקל להטעות יותר מאחרים ולעולם יהיה מי שינצל אותן. התופעה הזו מוכרת בכל תחום המנוהל על ידי בני אדם שגורלות של בני אדם אחרים תלויים בהחלטותיהם. למשל, חדרי מיון בשעות הלילה; או התורים לבקשות ערר, המשתרכים בלשכותיהם של שופטים הנוטים להיעתר לבקשות, לעומת לחץ נמוך בהרבה אצל המחמירים.

לאיש האכיפה המעוניין גם להגן על עצמו, נוח הרבה יותר לקחת החלטה של "בית שמאי" מאשר של "בית הלל". בעניין זה כותב כבוד שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נתן זלוצ'ובר, כי "בכל אירוע של אלימות במשפחה שתוצאותיו קשות, עומדות סוכנויות אכיפת החוק לדין, לפני כולם. כדי להתגונן במשפט הציבור, יש העדפה ברורה של נקיטת דפוסי פעולה קשיחים, הנמנעים לעתים מהפעלת שיקול דעת ענייני, התואם את המקרה הרלוונטי.

הגזמה הפוגעת בחשוד, בעצור או בנאשם", טוען זלוצ'ובר, "לא הביאה עד עתה לביקורת קשה בתחום זה. אולם מנגד ברור, כי תוצאה של שגיאה, ולו גם קלה, שתביא לתוצאה קשה, תפגע גם בשוגה, עד כדי הדחה של קציני משטרה מתפקידם" (זלוצ'ובר, 2004, עמ' 30).

למרות שהבעיה מוכרת היטב לעוסקים בצדדיה השונים של התופעה, העיסוק בה הוא כמעט טאבו, והחשיפה של כלל הציבור אליה זניחה, אולי בשל החשש שעיסוק כזה עלול לפגוע במאמץ העיקרי.

בינואר 2002 פרסמתי בכתב העת "מראות המשטרה" מאמר מקצועי בתחום זה, על בסיס ניסיוני האישי כמפקדן של שלוש תחנות משטרה וכראש היחידה לשיטור קהילתי שפעלה לגיבוש וליישום מודל טיפול מערכתי בתופעה (המאמר הועתק גם לבלוג זה). מאז עברו עשור שנים ויותר. למרות זאת, אין חודש שבו אינני נדרש לאותו מאמר בדרך כלשהי; דומני, שזו הייתה גם הסיבה לכך שאני נמצא פה היום לפניכם. אם מאמר בן יותר מעשור נשאר עדיין דומיננטי, דומה שלא התחדש הרבה מאז, ולא נכתבו רבים אחרים באותו עניין.

העיסוק בנושא מרתיע את ארגוני הנשים וארגוני העבודה הסוציאלית, ומבחינתם בצדק. בניגוד לאוכלוסיית הפונות למשטרה מורכבת אוכלוסיית הקורבנות הפונות לארגונים הללו ברובה ממקרי אמת. על-כן נראות הטענות הנגדיות כשובניזם, וכתמיכה במתעללים. גם הבוטות המאפיינת את ארגוני הגברים, הנאבקים להטות את המטוטלת לצידה השני, אינה מקלה על קבלת טיעוניהם.

באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בניתי את מודל הטיפול המערכתי באלימות בין בני-זוג בתפקידי כראש המחלקה לשיטור קהילתי במשטרה, ביחד עם ארגונים מקצועיים, קיבלתי עצות טובות מעמיתי אלה, להשמיט נושא זה מן המודל, אם ברצוני להביא לשיתוף פעולה עם כל הגופים הפועלים בתחום (יחזקאלי, 2002).

אחד הטיעונים השגורים כנגד העיסוק בתופעת תלונות השווא הוא חוסר הפרופורציה בין שתי העבירות: רוב המקרים של אלימות מופנים כנגד נשים, רוב התלונות הן תלונות אמת ורובן המכריע של ההרוגות כתוצאה מתופעה זו הן נשים. אולם לפי ההיגיון הזה, גם סדר הקדימות יוצא הדופן הניתן לתופעת האלימות נגד נשים הינו פסול, שהרי, הסטטיסטיקה של עבירה זו אינה קשה יותר מאשר תחומי אלימות אחרים, אחוז הרציחות מתוך כלל האלימות הכללי שולי, וכך גם מסך הסובלות מאלימות.

בשנת 2011 לדוגמה, נרצחו 19 נשים בידי בני זוגן מתוך 152 מקרי רצח סה"כ (12.5%). אם היקף העבירה וחומרתה הוא המדד לעיסוק בתופעה, לא היינו צריכים להתמקד באלימות במשפחה, שהרי חלקה במקרי הרצח זעום כ-13%), יש חמורות ממנה ("פיגועים פליליים" למשל); ויש מקרים שלא פוענחו... (משטרת ישראל, 2012, עמ' 23)

גידול ב"מפלס" תלונות השווא גורם נזק מקצועי לגורמי האכיפה: שוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תבניות עבודה. אם שלושת האירועים האחרונים בהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, יטה השוטר לראות גם במקרה הבא ככזה ולהיפך (יחזקאלי, 2002).

התופעה גם פוגעת, בטווח הקצר והארוך גם יחד, בגורם הפגיע ביותר בתא המשפחתי – הילדים, שאביהם מתויג כעבריין ומאבד את הלגיטימציה שלו כהורה נורמטיבי, פרנסת המשפחה נפגעת, והם הופכים לכלי משחק במאבק ללא חוקים בין בני הזוג.

ועוד לא דיברנו על קרבנות העבירה המשלמים מחיר אישי כבד, וכל אדם הוא עולם ומלואו. ההתעלמות מהתופעה גורמת להם להתאגד, למחות ולנסות ליצור קבוצות לחץ לשינוי המצב; ואכן, ניתן לראות בעולם המערבי ניצנים של שינוי התייחסות מצד מערכת האכיפה לכיוון מאוזן יותר.

מיעוט העיסוק בתופעת תלונות השווא בפורומים מקצועיים, מביא להיעדר דיון מקצועי ביכולת להגביל את ממדיה. הצעות כאלה יש רק מעט, וגם הן באות בדרך כלל מחוץ למערכת.

כך למשל הציע גיל רונן, הפובליציסט ומייסד עמותת ה"פמיליסטים",  הפועלת לחיזוק מוסד המשפחה, לבטל את הנחיה מס' 2.5 של הפרקליטות (פרקליטות המדינה, 1993), שבסעיפים 7-5 מורה שלא לנהל הליכים פליליים נגד חשוד בעדות סותרת, למעט במקרים חריגים (רונן, 2004).

אולם לצערי, אין פתרונות קלים. החזרה מעדות היא תופעה המאפיינת דווקא נשים מוכות מהסוג הקשה ביותר, במציאות שהסביבה לוחצת על המתלוננת לחזור בה, וכשהיא נוכחת שלמרות התלונה, תאלץ לחזור ולחיות עם המתעלל מסיבות של דת, מסורת, מגורים, כסף ואף פחד מנקמתו.

בעשרים השנים האחרונות התבגרה המערכת מאוד באופן טיפולה בתופעת האלימות נגד נשים, ומקסמה במידה רבה את פוטנציאל ההתמודדות שלה. עתה, עברנו את "עידן התמימות". כדברי שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נתן זלוצ'ובר, עלינו לעבור מ הדפוס של ניסיונות לפתור את הבעיה, לאסטרטגיה של ניהולה (זלוצ'ובר, 2004, עמ' 32).

אנו כבר מודעים למגבלות הכוח ומבינים ששתי התופעות: אלימות נגד נשים ותלונות השווא הן כרוניות, ותמשכנה ללוותנו תמיד, כי כולנו בני אנוש, ולעולם יהיו כאלה שינצלו את נקודות התורפה של אחרים – קרבנות ואנשי אכיפה כאחד.

עלינו להכיל את תופעת תלונות השווא כחלק מההתמודדות הכוללת עם תופעת האלימות נגד נשים. צריך לתת לה מודעות, לדבר עליה בציבור ובפורומים מקצועיים ולהתמודד עמה במידת האפשר. זאת, תוך הקפדה שפעולות שתצמצמנה את התפשטות הטפיל, לא תפגענה בפונדקאי.

מקורות

זלוצ'ובר, נ'. (2004). מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג. משטרה וחברה, 36-5.

יחזקאלי, פ'. (ינואר-פברואר 2002). חוסר אונים - למה אנחנו לא מצליחים להתמודד בהצלחה עם תופעת האלימות נגד נשים? מראות המשטרה, 187, 19-18.

משטרת ישראל. (2012). השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל. ירושלים: משטרת ישראל, אג"ת, מדור מחקר וסטטיסטיקה.

פרקליטות המדינה. ( 14 אוקטובר 1993). הנחיה מס' 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימותשחזר בו במשפט מעדותו במשטרה. הנחיות פרקליטות המדינה. אוחזר ב- 13 אפריל 2013, מתוך http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/0AAE8F98-4061-422B-91B7-AF97B903FD5D/0/2x5.pdf

רונן, ג'. (3 אוקטובר 2004). המורשת המכוערת של עדנה ארבל. אוחזר ב- 13 אפריל 2013, מתוך ארץ הצבי: http://www.faz.co.il/story_2442

שלו, א'. (1993, מאי). הטיפול המשטרתי בבאר שבע באלימות בין בני זוג. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, היחידה למינהל מערכות בריאות.