שירת האהבות האבודות
שירת האהבות האבודות
חשבתי לכתוב שיר, אבל אני חושש שהרבה לא יבינו, אז אכתוב במילים פשוטות.
כשאתה מאוהב, אבל באמת מאוהב - אירוע שלא רבים באמת זוכים לו - נזרע בהכרתך זרע של השתקפות עמוקה ממשהו גבוה. הזרע הזה מכוסה באדמת געגוע, געגוע שמותיר את הזרע חי עד לבוא הגשם.
בחלוף השנים , אם אתה אדם חי ,כלומר אוהב, מתרבים להם הזרעים. עוד אהבות , עוד זרעים, ועוד אדמת געגוע. אדמת הכרתך הופכת לשדה זרועה של חויות המצפות בערגה לגשם שיחיה אותן.
אך שלא כמו בשדה, שבה כל נבט חי לעצמו, גדל לעצמו, בהכרה שלנו כל הזרעים מתאחדים לזרע אחד, מתוכם צומחת אהבה אחת ויחידה. כי בכל זרע שנזרע יש מכנה אחד המשתף אותו אל אותה שדה ואל אותו געגוע המכסה אותו. האדמה היא רק המקשרת בין כל הזכרונות והופכת אותם לגעגוע אחד גדול. למכנה המשותף האחד הקיים בין כולם.
החיים מכבידים, כי אין שנה בלי געגוע ואין יום בלי חויה. הן החויות הטובות והן הפחות טובות מצטרפות למציאות של זכרון, למציאות של געגוע. אחרי הכל, כל חייינו הם געגוע למשהו שהיה ,או למשהו שיהיה. אנחנו שואפים תמיד, רוצים תמיד, מבקשים תמיד. לחתירה הבלתי נלאית הזו ל"משהו" אנחנו קוראים חיים. פסל לא שואף לדבר, לא נע מ'דבר' ולא אל דבר, פסל הוא לא חי.
בעונת היובש , כמו שרואים בסרטי טבע, האדמה נסדקת. לפעמים מבעד לסדקים ניתן להבחין באותם זרעים. וכשהם לא מכוסים, חשופים ככה מול ההכרה, זעקתם יכולה להכאיב במיוחד. לו רק היה מגיע הגשם לרכך את האדמה,לכסות את הזרעים, ולהצמיח אותם לעץ אחד גדול.
גם בקיץ בצורת מפוררת, וגם באביב הנעים והעליז, הזרעים נחשפים. הקולות נשמעים, המקהלה משמיעה אינסוף בלדות יחידות, או אם זכית, שיר הלל אחד ויחיד עד לאין סוף.
ביובש כל זרע וזרע שר בקולו היחיד את זעקתו הבודדת - ובפריחה כולם יחד בקול אחד את השיר האחד.
האהבות האבודות אינם צער, הם זרעים של השתקפות, זרעים שכבר היו קיימים בנו מרגע היותינו, הם מיתרי קול של מנגינה שרק עונת נפשינו קובעת את טבע שירתם.
כדאי לחיות בעונת הפריחה, כדאי להיות עונת הפריחה. שיר אחד הנע לאינסוף באינסוף גוונים. הלל לחיים, הלל להיותך. אחרי הכל , אתה השמש ואתה העננים, אתה גם אותה האדמה ואתה הזרעים. אתה המנצח של שירת האהבות האבודות.
|