אני קוראת עכשיו את "ספר האשליות" של הסופר פול אוסטר

אתמול בלילה ברכבת חזרה קראתי שני קטעים שמתחברים לי כאחד לסוג של מכתב פרידה.

-

-

"מה שהדהים אותי יותר מכל, אני חושב, היתה העובדה הפשוטה שיש לו גוף. עד שראיתי אותו שוכב על המיטה איני בטוח אם האמנתי בו לגמריי - מכל מקום לא כאדם אותנתי, לא כפי שהאמנתי באלמה או בעצמי. הייתי המום מן ההכרה שיש לו עיניים וידיים, ציפרניים וכתפיים, צוואר ואוזן שמאלית - שיש בו ממשות, שהוא אינו יציר הדמיון. זמן כה רב הוא היה בתוך ראשי עד שספק היה אם הוא יוכל להתקיים במקום אחר.

כשקמתי מכסאי הוא לפת את זרועי, את זה אני זוכר, אני זוכר את המגע הקר דמוי הטופר, של ידו, ואני זוכר שחשבתי לעצמי: זה קורה, הוא חי, וידו נוגעת בי עכשיו. ואני זוכר שאמרתי לעצמי לזכור את המגע של אותה יד, אם לא יחיה עד הבוקר, זאת תהיה ההוכחה היחידה שראיתי אותו אי פעם בחיים".

-

-

זמן כה רב היית בתוך ראשי.... ובאמת כבר לא הייתי בטוחה אם אתה קיים לגמריי.... עד שנפגשנו... הייתי המומה מההכרה שיש לך עיניים והן חדרו בי כל כך פנימה לתוך תוכי לתוך גופי.

ואני זוכרת את המגע של הידיים והחיבוק החזק...

-

-

אבל זהו עכשיו. וכרגע עדיף ככה.

לסגור את הספר

להניח על המדף.

עד אשר יעלה אבק.

ואולי יום אחד נזכר בו

ויתאפשר

ונדפדף את כל הזמן  שעבר

ונקרא בו שוב יחד.