בטח ככה סתם משעמום. קיבלת פתאום את ההזמנה לפייסבוק. בעצמי שכחתי שבכלל שלחתי לך, עוד מפעם כנראה, לא גולשת שם. יש לי מספיק "רשתות" אחרות. 

אתה בטח לא מדמיין בכלל איך הגבתי לזה...אז תדע שהגבתי. הגבתי קשה וחזק יותר מכפי שהייתי רוצה. בכל הגוף. לא יודעת אם זה מחמיא לך או מה זה עושה לך ואם בכלל.... (אני יודעת שיש מצב שאני בשבילך כבר איזה זיכרון עמום)  לי זה עשה בלאגן וזה הציף לי את מה שאני יודעת גם בלי זה - שהקטע איתך עוד לא נסגר לי.... זה עוד חי ומדי פעם בועט. 

לא יאומן.... לפעמים אני חושבת לבוא אליך או להתקשר רק בשביל לסגור (?!) את המעגל הזה. זה כמו עונש או עינוי. לא יוצא לי מהראש. אני לא לגמרי שולטת בזה, לא שולטת בחלומות בזמן השינה.   

כבר כתבתי לך על זה בעבר ובחרת לא להגיב. אני תוהה מתוך מה בחרת שלא לענות לי אלא לענות אותי (מענה ועינוי אותו שורש, שמת לב?) – האם מתוך החולשה שלך? מחוסר רצון שלך להתמודד? (עם מה?) או מחוסר אכפתיות, או מכך שנראה לך ש"כך ייטב לי", או מתוך מה? מה מה מה? 

ועכשיו פתאום בלי קשר לכלום בטח היה לך משעמם. אז קיבלת פתאום את ההזמנה לפייסבוק. ובטח לא דמיינת שאגיב ככה. ואני מדמיינת שתגיב הפעם. 

החיים זה לא פיקניק או משחקי "פייסבוק". וגם לא גויאבה. חבל.