אני אוהב את האנשים הלא מרשימים.

אלו שלא מרשימים באמת, לא בגלל שזה cool אלא כי זה טבעם.

זו בחירתם המודעת, ראיית חייהם, הפילוסופיה שלהם.

הם כל כך חזקים.רושם לאחרים, רושם לעצמם, לא מזיז להם.

עדי כדי כך שאין להם צורך במערכת שיווק עצמית או חיצונית.

תקנה או לא תקנה, למי אכפת?.

וזה לא משנה אם יש להם מה למכור או אם אין להם.

אם הם חכמים או טיפשים, גיבורים או חלשים, יפים או כעורים, מצליחנים או כושלים.

עצם העובדה שהם לא מרשימים אותך, זה כבר נכס שלהם.

ובמציאות של ימינו, לא להרשים זה נכס די נדיר.

וכמו בעסקים, מצרך נדיר בדר"כ הוא גם יקר מאד.

יהלום הוא נדיר, אין צורך לשווק אותו לערמות של חול.

זה בסדר, היהלום מכיר בערך עצמו גם אם דיונות של חול יבוזו לו.

וכל אדם הוא יהלום, כל אדם הוא נדיר, בעצם היותו.

אדם המכיר בערכו

אין לו צורך במלחמות להוכיח את כחו

ולא בעושר להוכיח את יקרותו

לא ביופי להוכיח את מתיקותו

ולא בחכמה להוכיח את מעלתו.