ובשבילי הוא היה ג'יזס. הגואל.

הוא היה מדבר איתי, עם הוריי.

אח"כ היה מדבר גם עם שחף, סתם בשביל הכיף.

פעם הוא הגיע לביקור בית, ואחרי זה היתה הפעם שקפץ כי היה בסביבה. אח"כ הוא בא ליומולדת שלי, ובסוף הוא נהיה חלק מהמשפחה. לא בדיוק יחסי רופא-חולה מקובלים.

זה היה באחת הפעמים שהגיע אלינו אחר הצהריים לקפה. ישבנו ודיברנו כולנו והוא נזכר בשיחה שהיתה לנו אז. אמא שלי שאלה אותו בפנים מודאגות אם התופעה שלי משפיעה גם על המצברוח.

"למה את שואלת?" הוא שאל.

"כי פעם גל היתה ילדה שמחה. היום, למרות שהיא עוד ילדה בשבילי, היא מתבגרת עצובה. אולי הנוירונים המתפתחים שלה גרמו לתהליכים שהשפיעו גם על המצברוח? זה הפיך?"

"אמא.."

"מה? את חושבת שאני לא רואה? אני יודעת שאת מנסה לשחק את המשחק הזה של 'סבבה, אני בסדר', אבל אני רואה את המבט שלך. אני מכירה אותך, בכל זאת. המבט שלך השתנה."

"מה קרה למבט שלי?" היתממתי.

"הוא פוגש את המבט שלי הרבה פחות. ושל כל אדם אחר בזמן האחרון, נראה לי. מתי הסתכלת למישהו בעיניים בתקופה הזאת?"

"אני מנסה לא להסתכל יותר מדי, אמא. אל תשכחי", השתעשעתי לי במשחק מילים אכזרי, "שאני זוכרת כל דבר. כל שיירי האוכל בין השיניים, האיפור המרוח, חיוך עקום, עיניים חודרות, ריקנות, שיער שלא עומד במקומו. הכל. זה יותר מדי פרטים בשבילי, אני לא יכולה להסתכל על פנים של אנשים יותר מדי, זה מציף אותי". השתמשתי במילה שקראתי לאחרונה באיזה כתבה על פסיכולוגים.

שתיקה קלה.

"טוב, גליק, את אף פעם לא מוכנה לדבר על זה, לא היה לי מושג. אבל טוב שאת אומרת עכשיו".

לא ידעתי מה לענות לה על זה. איזה תשובה עניינית. מוזר. היה לי יותר הגיוני אם היא היתה צוחקת לי על המילה 'מציף', או תוקפת אותי על חולשתי איכשהו, בסגנון 'אז מה, לא תסתכלי על אפאחד יותר?'. אבל לא הפעם. היא אשכרה הקשיבה.

"אז אפשר להבין אותי, נכון?"

"אפשר להבין כשאת מדברת".

"טוב, אז אני אנסה לדבר יותר ואתם תנסו להבין יותר".

"תשמעי, רייני", קיצר את שמי באבחה אחת מתוקה דר" ג'יזס, "אין פה לאף אחד ספק שהחיים שלך לא תמיד קלים", חשתי בלחות קלה באיזור העפעפיים, "אבל תדעי לך שיכול להיות דווקא נכון מה שאמא שלך אומרת. יותר נוירונים אומר יותר נוירוטרנסמיטורים שמשפיעים על מצב הרוח".

"אז זה לא רק כי חרא לי?"

"יאללה יאללה, גלגל" התפרץ פתאום שחף בן ה-13 כבר, "תנסי להיות אני, נראה אותך".

היססתי לרגע. הייתי מתחלפת עם חפי?

"ואתה? רוצה לנסות לא לשכוח כלום? אתה אולי עובר דברים לא שלך, אבל לפחות הזיכרון שלך עובד כמו שצריך. זה יכול להתעמעם עם הזמן. שלי לא!"

פתאום עיצבן אותי העליהום המשפחתי + ג'יזס.

"גליק, אנחנו רק דואגים לך, חומד" אמר אבא.

"הגיע הזמן באמת". מאיפה זה הגיע?

"מאיפה זה הגיע?!" שאלה אמא.

"מהתחת שלי". מאיפה החוצפה הזאת מגיעה?

"גל!!"

"מה?" שאלתי באדישות.

"אני לא מוכנה שתדברי אלי ככה!"

"ואני לא מוכנה שתדברו איתי בכלל!" קמתי, העפתי את הכסא, ויצאתי מהבית בטריקת דלת.

לא לקחתי פלאפון. לא שעיתי לצעקותיהם מהבית. לא עניין אותי כלום. רק לברוח.