אבא אתה כבר לא / יעל קמר פריאל
אבא, אתה כבר לא תתקן לי את החוט המשתלשל מתנור האמבטיה, ולא מאפשר לי או ללירי להדליק אותו כשקר.
אבא, אתה כבר לא תרוץ אליי או אל לירי כשנזדקק למשהו, ולא חשוב באיזו שעה או היכן אתה נמצא.
אבא, אתה כבר לא תחפש באמבטיה שתי וערב אחר עדשה תועה שנפלה מעיני, וכשלא תמצא את מבוקשך על הרצפה, תפתח ללא היסוס את ההברגה של צינור הכיור, על-מנת לבדוק אם היא לא שם במקרה.
אבא, אתה כבר לא תעבור כאילו באקראי בשעה שלירי מסימת את בית הספר כדי להסיע אותה הביתה, כך שלא תאלץ לצעוד ברגל בחום, את כל הדרך.
אבא, אמא כבר לא תחכה לך, כשהיא מסימת סידור כל שהוא בעיר הגדולה או הקטנה, כי היא יודעת בוודאות שאתה תגיע לאסוף אותה בחזרה הביתה.
אבא, אני כבר לא אשמע ממך יותר את סיפורי תל-אביב שלך על הילד הקטן עם הכינור ביד והסקט על הרגל האחת, שהחליק במורד הרחוב היישר לדלפק בית- המרקחת שור- טבצ'ניק...
אבא, אני כבר לא אראה אותך יותר מגיש כוס מים לפועלי הבניין הערבים על הפיגום, שעובדים מטעם העירייה, פשוט כי חם.
אבא, אתה כבר לא
אבא, אתה כבר לא כל כך הרבה דברים שהיית למעננו, עד שהעט אינה חדלה מלכתוב והעין מלשתות.
אבל אבא, אתה בכל כך הרבה דברים אבא. והם ילכו איתנו, וילוו אותי ואת לירי בכל יום שנהייה בו מעתה ועד אילך, כי אבא וסבא כמוך אין למצוא.
ואבא, אנחנו לא הכנסנו אותך למסגרת במודעת האבל שהכנו, אבל כשאני חושבת על זה, זה כנראה לא היה סתם, כי לאיזו מסגרת אני כבר יכולה - או כל מי שהכיר אותך מקרוב- להכניס אותך.
אתה שטוב הלב והנתינה שלך, היו פורצי גבולות בכל קנה מידה, ולכן אתה ממוסגר זה מכבר עמוק, קבוע בתוך נפשנו.
ואיתך הולכת המורשת שהעברת לנו לאורך החיים, ללא מילים, אבל עם אינספור מעשים שנועדו להיטיב ללא חשבון או מחשבה, שמלווים את רוב האנשים - אלה הממוסגרים - של "מה ייצא להם מזה".
ותמיד כשזה מגיע, זה לא מחכה לאף אחד. תמיד לא מגיע בזמן, ותמיד נגמר העט, כשלא צריך
|