ז עפעפי עיניי איימו לצנוח באותו בוקר שישי. נאדיה איסטומין הייתה ספונה בלשכתה , שמאחורי עמדת הקבלה ואני הרחתי את שובל הבושם הזקן שלה מאחוריי וחשתי מחנק. בטלוויזיה שודר קליפ ישן של אבבא. כהרגלן בנות הלהקה נראו סובלות בלתי מרוצות ומשועממות בעליל, והבנים נראו כאנסי ילדים מרוצים. אבא שלי נכנס במדי א שלו, מגוהץ ומדיף ניחוחות אפטר שייב ושמפו. שיערו היה משוח קרם כלשהו והוא נראה חסון כתמיד. הוא חייך לעברי. "אתה מתאים לפה. אין מה לומר זה הולם אותך." אמר וקרץ. אני חושב שהסמקתי מעט. נאדיה יצאה מהכוך שלה מאחוריי וברגע שראתה את פני אבי החלה לפרכס ולנוע בתזזיתיות. גם היא הסמיקה. "או אדון לב. כמה זמן לא ראינו אותך פה המפקד. מה מביא אותך לפה אדוני?" כמה קטנה הייתה מולו, כמה רציתי שתתגמד כך גם מולי. " מה זאת אומרת? באתי לבקר את הבן שלי. רציתי לראות איך התכשיט מסתדר פה. " והוא אחז בחוזקה בכתפי, מעבר לדלפק הקבלה. פניה של נאדיה התכרכמו. "שלך? הבן? אוי לא חשבתי על זה אפילו. ראיתי על התלושים תום לב. ולא חשבתי על הקשר. אתם פשוט גם בכלל לא דומים...אוי אלוהים. למה לא אמרת? ! איזה יופי. אתה רואה מה זה? מההתחלה רציתי אותו. אמרתי למאיר, נכון שאמרתי למאיר תום? אתה זוכר? " רציתי לאשר ולו כדיי שתסתום אבל בת חיוך ערמומית עלתה על שפתי אבי והבנתי שהוא במצב רוח קרבי. " אני דווקא כל הזמן שומע שאת פותחת עליו את הג'ורה המפורסמת שלך נאדיה. " היא התחילה להלבין. " אני ? זה לא נכון... תשמע אתה יודע... לפעמים צריך קצת משמעת בהתחלה אבל הוא ילד טוב זה בטוח." " משמעת אה? את תלמדי את הבן שלי משמעת? אה נאדיה?" קולו נעשה נחשי יותר ויותר. " אממ אדון קצין, אני באמת ..." ובאחת , כשראה שהיא על סף בכי או עילפון, אבי פרץ בצחוק גדול. " תירגעי נשמה רומנייה שלי. בלעדייך כל המקום הזה היה קורס. תגידי, העיראקים נמצאים? " " אממ.. האדונים הבעל בתים נמצאים. אבל אני גם יכולה לעזור לך לא?" " הם במשרד?" ענה כנשר הנוסק מעלה מעלה מעל עליבותה. מחרוזתה הכחולה הייתה הרקיע מעליו נישא. ואני קינאתי בעוצמתו. " כן." ענתה כמובסת. " את לא תתנגדי שאקח את התכשיט שלי לשיחה איתם נכון? אני אחזיר לך אותו עוד חצי שעה גג". כעת היא באמת השתנקה, אך עוד לפני שהגיבה הוא אמר "בוא תום". כשצעדנו לעבר הלשכה שלעולם לא העזתי להיכנס אליה כי נאדיה הזהירה אותי שאני כפוף לה ואך ורק לה עוד שמעתי את קולה הקורא רפות " אבל מה יש לו לחפש אצלם?" "אל תענה לה ואל תעצור! " אמר אבי. עד מהרה היינו במשרד. העיראקים דהאן וחבושה , בעלי המלון ישבו מאחורי שולחן פורמייקה עם אפיהם הפחוסים מזדקרים לעברינו ועם עיני הקרוקודיל הבוחנות בחוסר עניין, אך בהפתעה. " מה נשמע חברים? " שאל אבי "אני אברהם לב. אולי שכחתם אותי. " לא השמיעו צליל. רעדתי מעט. " אני אחראי על כל החיילים והנספחים הצבאיים שמתארחים פה. " ואז חבושה נדלק לפתע ,קם על רגליו הזקנות ובא ללחוץ את ידו של אבי. " הו אל תתאמץ אדון חבושה תן לנו רק לשבת לידך קצת. אנחנו נגזול רק זמן קצר .|" התיישבנו , ואבי דיבר ארוכות על התרחבות הקשרים הבינלאומיים של צבא העם, על עסקי המסחר הענפים עם ארצות אפריקאיות, דרום אמריקאיות ומזרח אסייתיות, על האפשרות של קיום כנסים , והצורך במלון זול אך מכובד, שלא ינקר עיניים מחד ושלא יבייש את המדינה מאידך. בקיצור הוא עשה רושם מצוין. זקוף, מבריק במראהו ובדבריו הוא הימם את הזקנים הללו, שפעילותם לקידום המלון הסתכמה בעיקר בקנייה עצמאית של הירקות לארוחת הבוקר בשוק. הם שמחו על היוזמה לחצו את ידו, הבטיחו מחירים אטרקטיביים ושאלו מה עוד עליהם לעשות כדי שאבי יהיה מרוצה. " תסדרו לי את התכשיט." אמר וטפח על כתפי בעדינות. " מי , זה?" שאל חבושה בהצביעו עליי. לא הופתעתי שלא זיהה אותי אף שהייתי לבוש במדי המלון. חשדתי כל העת ששכלו החל לדעוך כבר זמן רב לפני שהתחלתי לעבוד אצלו. " בטח." "אה מה איתו?" שאל חבושה. אבי גיחך. "אתה מבין? זאת הבעיה. אתם לא מכירים אותו. הבן שלי הוא פקיד קבלה פה, מסור, משקיען, ואתם לא מכירים אותו. הוא גם חייל , והוא צריך להתפרנס. למה אתם לא מאפשרים לו לעבוד יותר?" " אבל אדון לב, אנחנו משאירים את העניינים האלה בידיים של הגברת נאדיה איסטומין. אנחנו אחראים רק לניהול המלון." היה זה דהאן שענה, מבעד למשקפיו עבות הזגוגית. " הגברת נאדיה איסטומין, כבודה במקומה מונח. אבל היא עובדת על פי הרגלים. עם מי שהיא מכירה. ולפעמים אלה הרגלים רעים שצריך להיפטר מהם." " על מה אתה מדבר?" שאל דהאן. ואז אבי סיפר על יונתן. פקיד הלילה שמוכר חדרים לרועי זונות ולוקח את הכסף לכיס , על חשבון בעלי המלון. לא האמנתי שאבי יעליל כך על אדם שאינו מכיר. הוא אפילו לא מצמץ בעשותו כך. " נאדיה לא יודעת שום דבר. היא פשוט רגילה אליו. אבל הבן שלי סיפר לי על זה אתמול, ומול חוסר הצדק, של ילד טוב ירושלים שרוצה לעבוד ולהרוויח קצת ,והוא לא יכול כי הגברת נאדיה רגילה ליונתן הזה, לא יכולתי שלא להתקומם. אז אם אתם רוצים את החוזה הזה, תסדרו לי את הפינה הזאת. אני רוצה את הבן שלי עובד חמש שש משמרות בלילה. אפשר ללחוץ יד.?" והם לחצו. מופתעים, כעוסים אבל משוכנעים לחלוטין בצדקתו של אבי ובתועלת הכלכלית שהעסקה טומנת בחובה. מכאן התקדמו הדברים כמו סופה. חזרתי למשמרת והזקנים יצאו מן הכוך שלהם תוך דקות ספורות והטיחו במבטא מדברי במנהלת הקבלה שלהם האשמות על זלזול בעובד מסור, וקידום אנשים לא אחראיים. נאדיה הרכינה ראשה, והבטיחה שעוד היום תפטר את העובד הסורר. היא הוסיפה, שלא היה לה מושג שהדברים אכן כך, ושבוודאי שתעניק לתום לב את המשמרות המיוחלות. לאחר הניצחון המוחלט הזה אבי הזמין אותי ל"אווזי" . בעודנו מנגבים פיתה בחומוס הודיתי לו. " אבל אבא," הוספתי " זה קצת גדול עליי חמש משמרות. אני רציתי עוד שתיים שלוש. אני צריך ללכת לצבא בבוקר". אבי שתק כמעה ואז שלח בי את מבטו החודר, שלא היה שונה בהרבה מן המבט אותו שלח במנהלי המלון. " אני אסדר לך שיפור תנאים בן. אתה תבוא לשעתיים שלוש אחרי צהריים תשב במשרד, ותלך הביתה לנוח לפני המשמרת." נתקפתי סחרחורת. " למה אבא? למה אתה עושה את כל זה?" " תשמע תום, אני יודע שלא ראינו דברים עין בעין. אני רציתי בן שישיג דברים שאני לא השגתי בחיים. שירות קרבי, יחידה מובחרת, ואחר כך פוליטיקה גבוהה, לא החרא שאני מתעסק איתו. אבל אתה לא בנוי לזה. אתה טיפוס מופנם, כזה, קצת חלושעס, ואני צריך להשלים עם זה. אז אני אומר, בוא נעשה לביתנו. אתה ואני. נראה לאימא שלא רק היא יודעת לעשות כסף מצה"ל." " אתה רציני?" " למה לא? אני מחכה לקידום כבר שבע שנים, ואני הבנתי שזה לא יקרה. אני אהיה אחראי על לצחצח את הקריה עוד עשרים שנה אם זה תלוי בגדולים. אבל בן אדם צריך להתפרנס. ואנחנו יכולים לעשות מכה." " איך?" " בדיוק בדרך בה יונתן נקט. ואגב אל תחשוב יותר מידיי עליו. אם הוא עובד כ"כ הרבה לילות בשבוע אני משוכנע שלא טעיתי. מהתיאור שלך הבנתי שזה מה שהולך במלון הזה. זה פשוט לא יכול להיות אחרת. רק שהוא עשה את זה בקטן, ואנחנו נעשה את זה בגדול." " נמכור חדרים ונכניס את הכסף לכיס שלנו?" "למה לא?" אבי חייך כלפני כיבוש. " והם לא יגלו? ועוד אחרי שחשפת את השיטה ." " לא ראית עם מי יש לנו עסק בן? המוח שלהם זה דייסה. הם לא זוכרים מי עובד אצלם בכלל. הם חשבו שהם רואים אותך בפעם הראשונה. כשראיתי את התגובה שלהם אליך הבנתי שאנחנו נצליח". " ומאיפה נביא לקוחות? " שאלתי. " טוב אז פה אני צריך לחשוף בפניך סוד צבאי קטן. אתה ודאי ראית מפעם לפעם חיילים שלוקחים חדר ומזמינים זונה אצל שאול או אצל כל אחד אחר." " כן.." אמרתי. " טוב אז מה שאתה לא יודע זה שהצבא מממן את זה." " כן?" " לצוללנים בלבד. כי הם נשלחים למשימות שנמשכות חודשים , לרובם אין חברות, והמתח הנפשי שלהם גדול יותר. אז הצבא מממן להם את הבחורה, ואת החדר." " בלי צחוק..." " שום צחוק. זה גם לא אנחנו המצאנו , האמריקאים התחילו עם זה. תאר לך מה זה לנסוע בקבר מעופרת במשך חודש ימים מתחת למים, בלי להשמיע ציוץ. אין מה לעשות זה מעבר לכוחותיו של כל אחד." " אממ... אז אתה רוצה להביא אותם לפה?" " בדיוק. רק שהפעם את החדרים נמכור אנחנו . אני גם עובד על לשכנע את הצבא לשלוח טייסים. נעבוד על כמויות. עד עכשיו ההוראה הייתה לשלוח אותם במנות קטנות. חייל פה חייל שם. אבל אני אביא אותם בכיתות ומחלקות. ותוך שנה שנתיים אנחנו יכולים לעשות מכה משמעותית ביותר. נמכור חדרים וניקח עמלות על הבחורות. ואין סיבה שזה ידלוף. את נאדיה נשמן, היא מושחתת לחלוטין ואתה תגיד לי איך זה עם הפקידים האחרים אם יש סיכוי שיהיו בעיות איתם. " חברי ועדה נכבדים, הרגשתי לאחר השיחה הזאת עם אבי כאילו עתה באמת הפכתי לגבר. בין רגליה של קטיה דבר לא קרה . אך יוזמתו העסקית של אבי , שהעמידה אותי כאדם פעיל לראשונה , כמי שמסוגל לשנות את מצבו במו ידיו, הרטיטה את גופי ואת רוחי בויבראציות עזות של ניצחון. אלא שניצחון כרוך תדירות בהפסד של מישהו אחר. ודומה שמאיר לא אהב את השינוי המפתיע כלל וכלל. במשמרת הלילה הראשונה שלי הופתעתי לגלות אותו נסער, קרחתו בוהקת באור הפלורוסנטי ולחייו בגוון חכלילי. " זה לא בסדר" אמר לי. " אני הייתי צריך להיות הבא בתור. זה משמרת שלי. הזונה הזקנה הזאת לא הייתה צריכה לתת את זה לך." " על מה אתה מדבר? "זעמתי " אתה עובד בוקר קבוע ממתי אתה רוצה לעבוד בלילה?" הופתעתי בעיקר בשל שינוי הטון אליו הורגלתי. מאיר היה מדבר תמיד בקול ציוצי , מאנפף משהו, שדומה היה כמסמן חוסר אכפתיות ואדישות כלפי העולם כולו. ולפתע ראיתי , יחד עם נחיריו המתנפחים , כי הכיל בתוכו זעם קודר, כמעט קדוש. " אני רציתי מנוחה מהמשמרות בוקר האלה. בלילה אין שום עבודה ושנינו יודעים את זה! ומה שיותר חשוב זה שהכלבה הזאת ידעה את זה. אבל האליטה האשכנזית הרקובה ממשיכה לעקוף את כל החוקים וכל הכללים של האנושיות." "על מה לעזאזל אתה מדבר? לא היה לי מושג שאתה רוצה לעבוד בלילות." " אתה חושב שאני לא יודע מה אתה מתכנן? אני צריך עכשיו את העבודה הזאת, אז אני סופג את זה בשקט אבל שתדע לך שגם אנחנו יודעים לדפוק כשצריך. ואם עד עכשיו ראית אותנו עם כפפות של משי אז זה נגמר. כשזה יגיע לך אתה לא תדע מאיפה זה בא לך אשכנתוז." המעבר לגוף שלישי היה כמעין פרפור גסיסה של הנפש האיסטניסית של מאיר טירה (את שם משפחתו מיהרתי לחפש בנתוני העובדים אחרי המונולוג הזה) . רוחו האמיתית, רוח האספסוף בקעה מבעד שנות החינוך המעושה שניסה לעטות עליה, וסטרה על פניי מותירה אותם צרובים, ואת נפשי פגועה. ובאיש זה קיוויתי לראות ידיד. נראה כי הכסף הוא מניע פסיכולוגי חזק . תהיתי אם פרוילינג שבמאיר זה קיוויתי לראות תחליף לידידותי עימו היה מתנהג כך. רציתי להאמין שלא. אבל התחלתי לחשוד שהמוסר הוא ילדו הבלתי מטופח של הצורך. |