כותרות TheMarker >
    ';
    0

    דרוזים ויהודים נפרדים מהחיים

    15 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 01:06

    יש מקום אחד שאליו אנחנו מתנקזים בישראל ללא הבדל של דת גזע ומין ואני לא מתכוון לקניונים אלא לבתי החולים. בשבילנו בעוספיא זה בית החולים ברמב"ם שבהגיעך אליו אתה פוגש ללא תיווך את כול חלקי החברה הישראלית: יהודים ודרוזים ערבים וחרדים, מוסלמים ונוצרים פועלים תאילנדים ומהגרים סודאנים דתיים וחילוניים אנשי הכפר, העיר והקיבוץ.

     

    בחדר המיון של רמב"ם אתה הולך במסדרונות הארוכים ומביט בחדרים השונים. בחדר אחד שוכב קשיש כסוף שיער ממוצא אירופי או מה שקרוי בשפת המקומיים אשכנזי. שתי נשים מחזיקות בשתי כפות ידיו ומביטות בו באותה חמלה. בידו הימנית אוחזת רעייתו קשישה מהודרת כמוהו יושבת על כיסא בבגדים מגוהצים וצווארון מחודד ואלגנטי. ביד שמאל אוחזת המטפלת הפיליפינית, צעירה קטנת גוף, שחרחורת ומלטפת בחרדה את זרועו.

     

    שני חדרים צפונה באותו צד של חדר המיון שוכב מבוגר דרוזי מעוספיא מוקף בחמש נשים וכול פעם גבר תורן אחד. בלילה קיבל שבץ מוחי שהותירו עם יד ורגל קפואות וכול מה שנשאר מחיוכו הידוע זה שפה תחתונה שמוטה ודיבור לא מובן. אשתו יושבת למרגלותיו ביתו בסמוך לראשו וביניהן שתי אחיותיו וגיסתו. רובן עטויות צעיף לבן המכסה את ראשן מידת ההידוק שלו על הראש תלוי בגילן. לכולם עיניים רטובות ונבולות.

     

    עבדתם עלינו כמה וכמה פעמים אתם היהודים האירופים. שכנעתם אותנו בסם החיים של תרבותכם המערבית שנקרא צעירים לנצח. אדם הוא כמו עשב השדה מלמדים אותנו במזרח צומח בחורף, מלבלב באביב, מצהיב בקיץ ונושר בסתיו. כול תרבות הנעורים הנצחיים היא אחיזת עיניים. הפכתם את בתי החולים למרכזי בריאות כאילו שבריאות באמת יכולה לבוא ממרכז של בטון ופלדה.

     

    עבדתם עלינו  אנשי המערב כשמכרתם לנו את הרעיון שצריך לפרק משפחות מורחבות כדי להתחבר לשוק החופשי. צריך להוציא נשים ברצונן או שלא למעגל העבודה ואחר כך להפקיר את הילדים למשפחתונים ולגנים ולהפקיר את הקשישים לעובדים זרים שאנחנו מייבאים מארץ רחוקה והופכים את ילדיהם ליתומים. מס השפתיים למצפון ולמוסר שלנו הפך היום למצלמות במעגל סגור שאנחנו מרשתים כדי לוודא שלא מתעללים בילדינו ובישישנו.

     

    השומר צעיר עולה מרוסיה אומר בעברית כבדה אך חדה שמותר רק לבן משפחה אחד להישאר עם החולה. החבורה הדרוזית מתלבטת דקות ארוכות איך בוחרים את האחד בר המזל שיישאר. משפחות גרעיניות הם דבר זר לנו עדיין או בינתיים. גם כשכול החבורה תצא ותשאיר את האישה אחרים יזדנבו חזרה עד לשובו של הסדר המערבי מחדש.

     

    בחדר האירופי ההתלבטות תהיה וודאי עניינית ומעשית או שהאישה תצא ותניח למטפלת שממילא רגילה לטפל בקשיש להישאר עימו או ששעות העבודה שלה נגמרו והאישה תישאר. הילדים בוודאי כבר בתל אביב או בניו-יורק הם מתחזקים את הבועה האיכותית והגלובאלית של ישראל.

     

    "....תכננתי סיור הרצאות ארוך..." אמר לי באותו יום אמריקני מזדמן כשהבעת אכזבה מקצועית מרוחה על פניו "..אבל הודיעו לי שאבא שלי חולה מאד ולא יחזיק מעמד יותר משעות ולכן אני חוזר לקולומבוס אוהאיו..." עיניו היה נדמה לי היו רטובות ושמוטות אבל לא יכולתי לומר אם זה בגלל הצער על האב או חוסר הרצון להיזכר כמה אנו שבריריים ועייפים מהג'טלאג של הגלובליזציה. בעוספיא אומרים "מי שילד ילדים ומת, לא מת" אני מניח שלכול עם יש את אחיזות העיניים שלו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/13 00:52:

      צטט: Lisi-strata 2013-05-11 09:46:05

      לפני 15 שנה הייתי כשבוע בהדסה הר הצופים ורציתי לכתוב יומן על החוויה הזו - של המקום היחיד בו יש באמת אחווה אנושית בלי דת גזע ומין - לפחות אצלינו. אולי עוד אכתוב על זה גם פוסט כשיזדמן...לאחרונה הייתי במיון פעמיים בגלל תאונה קלה ואחת קצת יותר רצינית וחוויתי את זה שוב. בנוסף לחולים, עכשו לא רק אחות מזדמנת היא ערביה - כמו אמל הנהדרת שטיפלה בי אז - הרבה מהרופאים גם :)

       

      אז בזכות ליזי, אני כותבת משו שאני בדרך כלל לא כותבת פה אבל עכשיו אני אכתוב.

      הרופא שאני אולי הכי אוהבת מכל הרופאים והכי מדברת אתו כמו עם בן אדם [ואני בעצם לא מבינה למה זה חשוב מי "יהודי" ומי "ערבי" "רוסי" "צ'רקסי" או "דרוזי" כי מבחינתי משנה מי לפי דעתי בן אדם ומי לא והרופאים שאני מוכנה לדבר אתם הם רק בני אדם....] הוא אחד שכתבתי עליו פעם לא פה.

       

      עכשיו הוא נסע רחוק מעבר לים לעוד תת-התמחות. לפחות יש לי את המייל החדש שלו והכי משמח שהוא יותר צעיר ממני והוא יחזור ויהיה רופא ענק! וישאר איש עוד יותר מופלא ממה הוא רופא וימשיך להיות הכי בן-אדם :))

       

      ואם כבר, אז רק בשבוע שעבר הייתה לי בקורת ובגלל שאותו אחד לא היה, הייתי צריכה לדבר עם הרוסי שלא ממש מתקשר איתי. והתקשרתי למזכירה של מנהל המחלקה להודיע לה את מי אני רוצה בפעם הבאה. ואז יצא זה שניתח אותי בפעם הראשונה. והיה גם בפעם אחרי. איש דתי וישר איתי 1/2 שעה והקשיב ושמע. והסביר לי שהרוסים למשל מסתכלים עליו, על זה שדבר איתי חצי מהזמן באנגלית כמו המשוגע שבא מברוקלין ולא מבינים מה הוא רוצה.

       

      אז כן. זה לא דת זה מי כן ו//או לא בן אדם ואולי קצת תרבות. אחרת. גם,

       

      :)))

       

      [ואם לא ליזי לא הייתי חופרת עכשיו. ושופכת את הקרביים בטח לא מכאן נבוך ]

        11/5/13 09:46:
      לפני 15 שנה הייתי כשבוע בהדסה הר הצופים ורציתי לכתוב יומן על החוויה הזו - של המקום היחיד בו יש באמת אחווה אנושית בלי דת גזע ומין - לפחות אצלינו. אולי עוד אכתוב על זה גם פוסט כשיזדמן...לאחרונה הייתי במיון פעמיים בגלל תאונה קלה ואחת קצת יותר רצינית וחוויתי את זה שוב. בנוסף לחולים, עכשו לא רק אחות מזדמנת היא ערביה - כמו אמל הנהדרת שטיפלה בי אז - הרבה מהרופאים גם :)
        11/5/13 01:35:
      מתה על הכתיבה שלך. על הראייה של הנימים הכי דקים שיש לכולנו. ומשפחות גרעיניות זה מושג לא פשוט בכלל בעיקר בקצוות..
        10/5/13 22:50:
      דנה את צודקת זה נכתב ישר מהבטן ומתוך כאב גדול. לכן זה כנראה יפגע בחלק מהאנשים אך לפעמים צריך לשים את הדברים על השולחן בצורה מזוקקת יש בזה משהו אמיתי יותר. ארז ולינה תודה.
        10/5/13 10:40:
      כתבת בצורה רהוטה ומרגשת. ישר מהבטן. בתרבות המערבית יש חסרונות ויתרונות. אני יודעת בוודאות מלאה שלכשאזדקן - אם אאושפז בבית חולים, ילדיי לא יזוזו ממני, אך אם אהיה סיעודית , אין לי שום רצון להיות עול עליהם ושיכרכרו סביבי יומם ולילה אלא שידאגו לי לטיפול צמוד (גם אם זה עובד זר). לגבי נשים עובדות והפקרת ילדים בצהרונים - זה נושא כבד שאני יכולה להשקיע הרבה רק בהתיחסות אליו. בעיקרון מסכימה רק חלקית עם הכתוב.
        10/5/13 00:03:
      לינה ליד קרוב משפחה בלילה - היא ליבת חיינו. גם אצל הרוסים והאתיופים
        9/5/13 16:45:
      כולנו אורחים כאן איש יקר הלוואי ונדע להבין , ללמוד ואולי לקבל אלו את אלו אולי קצת להפיע , ללמד , להראות ואז ימינו כאן על האדמה הכואבת והרוויה דם יהיו טובים ומועילים יותר
        9/5/13 14:23:
      חברות יקרות אל תלכו מהר מידיי להתגוננות אשכנזית. אין כאן טענה שאשכנזים כואבים פחות ! הכאב שלי הוא שכולנו הולכים למודל המערבי הזה של "צעירים לנצח" ומשפחה גרעינית בזמן שברור שהמחיר החברתי של מודל כזה הוא כבד מאד. בדרך כלל מבליטים את הפרמיטיביות וחוסר הקדמה שלנו כתרבות מזרחית אבל אני אומר יש יופי בתרבות המזרחית גם כן והוא בעיקר באזור החברתי וכנשתנה ונהפוך מודרנים וכנראה שאנחנו בדרך לשם הדברים היפים האלה ילכו לאיבוד.
        9/5/13 11:08:
      יפה, סלמאן. תודה לך, עם רוב דבריך אני מזדהה. וחוויתי חוויה דומה ב"הדסה הר הצופים" . הנה כאן הקשור, אם תרצה לקרוא, או לעיין http://cafe.themarker.com/post/2195915/ גם על ענין הרחקת החולה, הזקן והגוסס לבתי חולים, כתבתי. בכלל, יש הרחקה של המוות והמחלה הרחק הרחק מהבית, גם המוות ולגם הלידה החברה המערבית מרחיקה, מעצמה, שלא נראה, חס וחלילה, מות שלא ידבק בנו, אנחנו הצעירים לנצח. http://cafe.themarker.com/post/2062641/
        9/5/13 10:51:
      סלמאן, הכתיבה שלך יפה ורגישה ואני שמחה לקרוא את דעתך ולהכיר אותה אבל אני חושבת שאתה לוקה מעט בסטיגמטיות. לא כל האשכנזים מתוחי ומגוהצי צווארון. לא כולם קרים ולא משפחתיים. לא אצל כולם אין שבטיות, במובן של משפחה רחבה וחמה. יש ויש. כפי שגם בחברה הדרוזית, אני משוכנעת, יש ויש. אולי הרוב מסתמן כדומיננטי ונראה יותר אבל בסופו של יום כל אדם שונה מרעהו וכל משפחה שונה ממשפחה אחרת. מה שאני כן מסכימה איתך זה בנוגע לדרך שאליה מכוונים אותנו בשלטון - לעבוד את הכסף ואת המערב, לא להיות מאוחדים אלא להתבודד ולהיאבק באחרים במקום לחבור אליהם, להעריץ את העשיר והחזק ולבוז לחלשים ולמיעוטים, וגם, אתה בהחלט צודק, לא להכיר בנפלאות המזרח וחכמתו הרבה. חבל מאוד. רק בריאות לכולם (ולא לנצח. זה אכן קשקוש מקושקש), גלי
        9/5/13 10:05:
      כתבה מקסימה, אבל צרם לי משהו אחד: למה אתה חושב שאצל משפחות גרעיניות, או אשכנזים, רגשות הם אינם רגשות? כאב הוא הינו כאב? אובדן הוא אינו אובדן? אתה מתחיל את הפוסט בצורה הכי נכונה, מדבר על כך שבבית החולים אין מקום לעדתיות, דת, מוצא וכו', בדיוק מהסיבה הזו, שכאב על אדם חולה, אינו יודע גבולות גיאוגרפיים. אבל בהמשך אתה נסוג מעמדתך, ברומזך שהאשכנזים מפקירים את הוריהם וילדיהם, שהם כואבים ודואגים פחות. אני לא יודעת מדוע הגעת למסקנה העגומה הזאת, אך אני יכולה לומר לך שבמקרה הזה, כמו בכל מקרה אחר, אין טעם לעשות הכללות כי זה פשוט עוול לאוכלוסיה שלמה. גם אצל אשכנזים וגם אצל מזרחים, גם אצל חמולות וגם אצל משפחות גרעיניות, תמצא בני אדם אכפתיים ואוהבים, לעומת בני אדם מרוכזים בעצמם וחסרי כל חמלה. אין שום קשר למוצא! אנשים הם אנשים, הם אנשים. וכל אחד הוא אדם בפני עצמו ואינו מוגדר על ידי מוצאו, דתו וכו'. אולי נכון היה לומר שאשכנזים הם יותר מאופקים? אני מקווה שאתה לא באמת מאמין שכאב של אם שכולה או בן זוג שיושב ליד מיטת אהובו בבית החולים משתנה בהתאם למוצאו.
        9/5/13 07:53:
      אההה, לא רק עליך עבדו... גם עלי.
        9/5/13 07:03:
      כתוב יפה אוהב את הטעם המיזרחי שאתה מביא .שבת שלום.

      נהנתי לקרוא סיפור מהחיים כתוב וערוך לתפארת כמעט מקצועית.

       

      אבל משפט אחד לא מצא חן בעיני וצרם לי "עבדתם עלינו כשכפיתם עלינו את תרבות המערב" קודם כל אף אחד לא כופה על אף אחד זו מדינה חופשית, מי שכופה זה מצב השוק הגלובלי העולמי, והפרוש הוא תחרות עולמית ללא רחמים על המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר, או היקר ביותר, תלוי,,,

       

      ולאנשים ולמדינות חופשיות ודמוקרטיות יש זכות בחירה, להתקדם לעולם החדש והמתקדם, שהמגרעות שלו הן שעות עבודה מרובות הצטינות ומצוינות, והכי נורא הניכור שקורה בין משפחות לילדיהם ובין אדם לחברו ועוד כמה פנינים עקב המרדף אחרי הכסף, או הפינוק שהכסף מאפשר, או הקידום המקצועי והאישי הדורש השקעה של זמן מרובה.

       

      הברירה השניה היא קלה מאוד ומספיק להסתכל על ארצות ערב השכנות, ולראות עוני וניוון מתסכל משפחות גדולות אמנם מלוכדות וחמות ואוהבות, אך מחצית מהילדים לא יודעים קרוא וכתוב ועוזרים למשפחה בעבודה ובפרוטות שהם מביאים קונים מצרכים להכנת אוכל אין להם עתיד וגורלם נגזר מראש לחיי עוני וניוון עוד דור ממשיך של עוני כמו הוריהם.

       

      שום דבר בעולם הוא לא מושלם, יש מינוס ופלוס בכל מצב, והכי יפה הוא בדמוקרטיה שמאפשרת את האפשרות לבחור, והצלחה או כשלון ודרך החיים תלויה רק באדם עצמו הבוחר את מהלך חייו עוד מנעוריו בתמיכת משפחתו או בלעדיה, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

       

      ותמשיך להביא לנו סיפורים מנקודת המבט השונה והמרעננת שלך.

        9/5/13 04:55:
      לא צעירים לנצח אבל קצת למתוח את הכף, למה לא?

      פרופיל

      סלמאן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון