כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (9)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      24/2/14 09:47:
    מרשים מאוד! כבוד לתכנון ולביצוע!
      23/11/13 19:04:

    הלכתי להביא לך משהו לכאן. בכל זאת שיהיה. כי הסרט מקסים ולא רק.

    שבוע טוב. חלק ומוצלח נשיקהקריצה

      21/8/13 10:28:
    שמח שמצאתי את הבלוג שלך באתי קישור לפורום טיולים וידיעת הארץ - תפוז שם עדכונים על השעון ועל הסביבה בוקר אור http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?ForumId=683&MessageId=171115015
      16/5/13 16:27:
    ותפקידך בכח?
      10/5/13 17:52:

    צטט: צפל 2013-05-10 14:52:42

    http://www.youtube.com/watch?v=ISXpSThGHA8

    איזה יופי ששולחים לי (לרשימה) שירים

     

      10/5/13 14:52:
    http://www.youtube.com/watch?v=ISXpSThGHA8
      10/5/13 07:27:
    יופי של שיר, יופי. שווה לשמוע בזמן שקוראים את הרשימה. תודה
      10/5/13 07:26:

    צטט: face 2013-05-10 01:38:31

    קודם כל, יש סיבה לעלות ירושליימה.

    אחרי זה, לפחות זאת סטייה שאפשר לחיות אתה בשלום. ועוד בגלקסיה שלנו. ואני לא מדברת על התפשטויות ולא על הורדת שום כפפות ו//או בגדים.

     

    והכי לא פשוט, היה לבחור איזה ביצוע לשים לך פה. היום. בעצם הלילה הזה,

     

    ''


    לא ספרתי ירחים.

     

    :))

     

     

      10/5/13 01:38:

    קודם כל, יש סיבה לעלות ירושליימה.

    אחרי זה, לפחות זאת סטייה שאפשר לחיות אתה בשלום. ועוד בגלקסיה שלנו. ואני לא מדברת על התפשטויות ולא על הורדת שום כפפות ו//או בגדים.

     

    והכי לא פשוט, היה לבחור איזה ביצוע לשים לך פה. היום. בעצם הלילה הזה,

     

    ''


    לא ספרתי ירחים.

     

    :))

     

    0

    על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

    9 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 22:51

    ''


    9.5.2013

    ''

     על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

     

    שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
    השמש, הסיבה לנסיעתנו.
    אנו נוסעים למדידות אחרונות של פסל שעון השמש שיצר גרינברג (GRUNBERG.) פסל שעון השמש ניצב ב"פארק טדי" ההולך ונשלם בימים אלו בירושלים, "טבורו של העולם", מול מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, מעל "חוצות היוצר" מתחת ל"משכנות שאננים," ובלשון הימים האלו – מול
    "קניון ממילא."
    זה אינו שעון השמש הראשון שיצר. שעון שמש מעשה ידיו מוצב בחזיתו של "מוזיאון המדע" בניו-יורק, שעון אחר מורה את הזמן באחוזה פרטית באסקוט שבאנגליה, ושעון נוסף מודד זמן שמש בהרים, ליד גרנדה שבספרד. כאמן אובססיבי לנושא, הוא מכיר היטב את זמן השמש. כך גם אילן, שמקים בימים אלו מצפה כוכבים חדש על שפת המכתש במצפה רמון, שם השמיים בהירים ונקיים במיוחד, וזרועי כוכבים לרוב.
    הלָז, שהתעורר בינתיים, גוחן ואומר: "מַתִּי, יש לנו בעיה." 
    "מה הבעיה?" מתעניין הנהג.
    "בדקתי ועשיתי את כל החישובים, לאורך שנה יש לנו סטייה של 2 שניות."
    אני פונה לאחור. אילן, המדען, רציני לחלוטין. אני יודעת שהאיש שלי הוא פדנט כפייתי
    באשר לדיוק ולניקיון של עבודתו, ובוחנת את פניו.
    "מה אתה אומר?" מגיב הלה בדאגה מוגזמת, "שתי שניות לאורך שנה."
    נדמה לי שאני מבחינה ברטט נסתר מתגחך בשפמו הלבן.
    אילן מהנהן בכובד ראש אילני/מדעני.
    "מה נעשה?" שואל מַתִּי בחרדה מופרזת, "מה נעשה עם שתי שניות סטייה לאורך לשנה?"
    האיש במושב האחורי חושב וחושב, "אני יכול לחיות עם זה" הוא עונה לבסוף.
    מתי צוחק.
    "אל תצחק," מתרה בו אילן, יש לנו עוד בעיה.
    "מה הבעיה?"
    "מדדתי את האָנָלֶמָה" - טור נפרד יוקדש לשעון השמש ובו יוסברו המונחים המקצועיים. לצורך הבנה בסיסית אומר שזה חור עגול במרכז השעון, קרני השמש העוברים בו פוגעים בבסיס שעון השמש מאחור, ומאירים נקודות מסוימות בזמנים קבועים מראש. גודלה של האָנָלֶמָה, הזוויות בה היא נחתכת, מחושבים בדיוק רב.
    "מה עם האָנָלֶמָה?" מפגין האמן אמפתיה למצוקתו של המדען.

    "יש לנו סטייה של שני מילימטר," מכריז אילן בדרמטיות.
    וזאת לדעת, משקלה של אבן השעון הוא 2.4 טון. היא נחתכה בסין, ושטה ארצה באוניה,
    ועוד אכתוב על אופן הצבתה באתר.
    שוב עוצר האיש שלי את נשימתו בתדהמה תיאטרלית. "שני מילימטר? אוי ואבוי, מה
    יעשו לנו?"
    במראה של המכונית פוגשות עיני התכלת שלו בתכלת עיניו של אילן, מרצדות בעליצות.
    אני נבלעת  בקרני השמש המסנוורות, נחילים של זהרורי אור זורמים בקווים אלכסוניים באובך ענן ערפל הבוקר המונח על הגבעות סובבות ירושלים. עינַי עוקבות אחר קַוֵי האור המלוכסנים. בנקודת היציאה שלהן קרני האור קרובות אחת לשנייה, ככל שגדל המרחק, זווית היציאה משפיעה כך שהן הולכות ומתרחקות ומגיעות ארצה רחוקות מאד זו מזו. משום מה עולה בי מחשבה על השפעתן של הבחירות שעשיתי בגיל עשרים על חַיי היום, בת שישים. נניח, רק לצורך כתיבת הטור, נניח שהייתי בוחרת מקצוע אחר מזה שבחרתי. לוּ הייתי בוחרת להיות סופרת ולא מנהלת. בגיל שלושים, מרחק עשר שנים מנקודת ההחלטה, חיי במסלול הבחירה עדיין לא היו כה שונים מהמסלול האלטרנטיבי.  בגיל ארבעים – כבר הייתי רחוקה. והיום -  סטייה אדירה, חיי התיאורטיים רחוקים מרחק שנות
    אור מחיי האמיתיים. אני נזכרת בחברים וותיקים, דרכינו נפרדו בעקבות התרחקות קרני הדמיון המשותף לצעירים – שמחת הנעורים, חתונות, ילדים, טיולים ואחר כך נוספו אלמנטים מבחינים – קריירה, כסף, הצלחה, כישלון, טעמים. רכובים על קרן הנמשכת מתוך זווית החלטות, שנעשו בקפידה או בהיסח הדעת - נשאו אותנו החיים למקום מרוחק אחד מחברו, הרחק המסלול "שלא נבחר" ולעיתים אף –  הרחק מעצמנו.
    אני חוזרת למכונית, מַתִּי מסביר כי בחלל הזמן גמיש, מתרחב ומתכווץ. אני מהנהנת בראשי אבל אין לי מושג למה הוא מתכוון, והוא יודע את זה. יחסיו שלו עם הזמן שונים מיחסי שלי. שאני "צָפָה
    על גַבִּי, נְמוֹגָה לאחד עִם הים והשמים וקרני השמש והדגיגונים הנוגסים קלות ברגלי. מוטלת בתוך הכחול הנצחי הנמצא בכל. ואנחנו בני חלוף עוברים בזמן.
    מהרהרת באותם אִצטגנינים מִצריים חמורי סבר שפגשתי באנציקלופדיות ילדותי, אשר לכדו מקצת מדמיוני בהבנת הזמן, השליטו בו סדר, וניתבו אותו לקו דק ומתַקְתֵק של שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים, שנים. ובעת המודרנית חברו האסטרונומים לפיסיקאים והם ממשיכים לצוד פיסות מושגים חדשים מסוג "נָנוֹ-חלקיק"*  ומִזַן "נקודות קוָונטיות"**.
    וכל הטירחה הזאת כדי שאנו, בני האדם, נְדַמֶה בנפשנו שהבַנו, ונפחד פחות."

    כשאנו מגיעים ל"פארק טדי" מַתִּי ואילן טורחים בעסק רב סביב פסל השעון עד שהם מצליחים ללכוד קרן שמש אשר ניתרה מן השמש 8 דקות ו- 20 שניות קודם לכן, וטסה מרחק של 150 מיליון קילומטר עד לכדור הארץ, במהירות האור שהיא היא בדיוק  299,792,458  מטרים לשנייה, והגיעה אל הנוּמוֹן (המחוג) המטיל צל על אבן השעות. השעה שמונה.
    האמן והמדען מרוצים, השמש מתנהגת כמצופה ממנה. פסל שעון השמש, הגם שהוא יצירת
    אמנות, עושה את מלאכתו נאמנה, הצל מצביע על הזמן הנכון. מַתִּי ניצח את הזמן. יצירתו, עשויה
    אבן וברונזה, תישאר גם אחרי לכתו מן העולם הזה, כאן, בירושלים.

    אני תוהה - זו צורתו של הזמן? מביטה באמן המרוכז בעבודתו -  "הַזְמָן איתךָ יקר לי כל כך. אני
    רוצה לצייר קו אליפטי סביב שנינו, ולהישאר בשקט בתוך הבֵּיצָה הזאת."

     

    * "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
    הננו-חלקיק למספר האטומים הכולל בננו-חלקיק, מעניק לננו-חלקיקים תכונות ייחודיות. ננו-חלקיקים נקראים פעמים רבות נקודות קוונטיות.

    ** "נְקֻדָּה קְוַנְטית"... היא חומר בסדר גודל ננומטרי (ננומטר הוא מיליארדית המטר)

     

    מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק,

    http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8

     

      

     

    ''
    בתמונה – מ.ג. עם הפטרון שתרם את פסל שעון השמש.


    דרג את התוכן: