כותרות TheMarker >
    ';

    החיים יפים


    בצידו האפל של הירח,
    חיים אנשי הצללים בדממה.
    איש קולם אינו שומע,
    מושפלים עד אדמה.

    אך בלילות של ירח מלא,
    בין חושך לחמה,
    זאב בודד בשמם קורא,
    זועק אל..
    השממה.
    ***
    כול הטקסטים, השירים והסיפורים בבלוג מקוריים
    ***
    כוכבים, יש רק בשמיים...
    ***
    אשמח לתגובות

    כול הזכויות שמורות
    צוריאל צור

    0

    גם כשאנו לבד, בחלומות אנחנו ביחד .

    24 תגובות   יום שבת, 11/5/13, 15:40

    ''

     

    גם כשאנו לבד, בחלומות אנחנו ביחד .

     

    מאת: צוריאל צור. 

     

      "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.
      מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ."

    (שלמה המלך-שיר השירים)

     

     

    אלון הכיר את אלה בריקודי עם.

    בכול מוצאי שבת בחודשי הקיץ, הוא נהג ללכת להרקדות שנערכו ב"חוף המערבי" שבטיילת תל אביב .

    בסיום אחת ההרקדות , ניגש אליו ירון  אחד מהחבר'ה שלו וביקש ממנו טובה להחזיר הביתה את בת דודתו, אשר תפסה איתו טרמפ מחולון אל ההרקדה.

    "אני חייב לנסוע לחבר בתל אביב " אמר והציג את אלה, נערה צעירה, קומפקטית חטובה וחיננית.

    "בסדר" הסכים אלון, לא היה לו במילא משהו יותר טוב לעשות והוא הסכים לחרוג ממסלולו לסיבוב קטן לחולון .

    בדרך סיפרה קצת על עצמה, תלמידת תיכון בת שבע עשרה וחצי, כיתה י'ב, אוהבת לרקוד, לצייר .

    "אלון" הוא הציג את עצמו והושיט לה יד ללחיצה.

    "שנינו שמות של עצים" היא חייכה.   

    הוא שלף מכיסו חפיסת מסטיק והציע לה .

    לקחה אחד בביישנות ולעסה בשתיקה.

    הביט בה מהצד משועשע ואמר "עכשיו את אלת מסטיק".

    היא חייכה והסמיקה.

    את שאר הדרך עד לביתה, עברו בשתיקה.

     כשהגיעו לביתה אמרה תודה, חייכה וירדה.

    לא היה בה משהו מושך באופן מיוחד, והוא לא חשב עליה במהלך השבוע הבא.

     

    במוצ"ש הבא הגיע להרקדה שוב כהרגלו, רחבת הריקודים הייתה עמוסה ברוקדים ורוקדות בכול הגילאים, מוזיקה שמחה של שירי הורה וארץ ישראל בקעה מהרמקולים הגדולים והמרקיד הפופולארי הזכיר מדי פעם את סוג הצעדים עבור הרוקדים המתחילים.

    אלון ניגש מיד אל החבר'ה הקבועים של בנים ובנות שהכיר מההרקדות , והשתלב איתם במעגל הריקודים השמח.

    כשהגיע שלב ריקודי הזוגות, סקר בעיניו את הנשים ברחבת הריקודים, היו שתיים או שלוש נשים שרקדו איתו בדרך כלל קבוע ומדי פעם היו כמה מזדמנות.

    לפתע, פגש מבטו את מבטה של אלה שישבה על המדשאה הסמוכה לרחבת הריקודים.

    הוא סימן לה בידו לגשת וכשהתקרבה שאל אותה אם היא יודעת לרקוד זוגות.

    "כן" השיבה בביישנות והושיטה לו את שתי ידיה לאחיזת מוצא לריקוד שהחל להתנגן.

    זה היה שיר אהבה של אורי פיינמן  "לילה ים תיכוני" ,

     צלילי הפתיחה המתוקים של השיר, התערבבו עם אויר הלילה החם ועם רוח הים שנשאה בכנפיה מליחות וריח ירוקת אצות.

    הוא הניח את כפות ידיו על מותניה הצרות והחטובות, עד אז היה רגיל לרקוד עם "דודות" מגושמות שהיו רבות ביניהן מי תרקוד איתו ועכשיו חש את גופה הקליל מתואם עם גופו, כמו שני חלקי פאזל, נעים בסנכרון מושלם לצלילי הריקוד כמו היו גוף אחד.

    מאז הפכה להיות בת זוגו הקבועה לריקודים, כשנגמר הקיץ קבעו להיפגש פעם בשבוע ב"ביכורי עיתים" להרקדה.

    לאט לאט, הרגיש שהוא מתאהב בה, בפשטות, ברוך ובעדינות השקטה שלה.

    בהפסקה שבין ריקודי המעגלים לריקודי הזוגות, היו יושבים בקפיטריה שותים קפה ומדברים.

    בסופי השבוע היו יוצאים לבלות, בעדיפות לאזור הטיילת של תל אביב ויפו העתיקה .

    ''

    אהבו לטייל בסמטאות האומנים הצרות והציוריות שמובילות אל נמל הדייגים העתיק.

    אוחזים ידיים או חבוקים רוב הזמן, היו מטיילים  עד השעות הקטנות של הלילה במקום הרומנטי והקסום, קונים גלידה ב "דוקטור לק",  או סמבוסק באבולעפיה, מתיישבים על אחד הספסלים במרומי גן הפסגה ומדברים.

    סיפרה לו שהיא אוהבת להאזין ל"ציפורי לילה" בגלי צה"ל עד השעות הקטנות של הלילה, כי אנשים היו מספרים שם על כול מיני צרות ובעיות אישיות שלהם וזה היה מנחם אותה שלא רק לה יש בעיות,  בבחינת  " צרת רבים, חצי נחמה."   

    הוא הקשיב לה בשתיקה, מתבונן באורות הטיילת הרחוקים ובים האפל שגליו שטפו את החוף,  מוארים חלקית על ידי פרוז'קטורים של מסעדות ואור הירח וחשב לעצמו:  "איזה בעיות יכולות להיות כבר לנערה בת 18 ?"

    הוא לא שאל אותה מה הבעיות, תחת זאת הניח יד על כתפה והצמיד אותה אליו לחיבוק.

    ישבו שניהם בדממה והביטו בגלים המתנפצים על המזח ובסירות הדייגים שחזרו לנמל דרך סלע אנדרומדה.

    "מכירה את הסיפור על הסלע ?" שאל והחל לספר לה את האגדה על אנדרומדה,  ביתה של קסיופיאה שהייתה ידועה ביופייה הרב ואמה התגאתה בו כול כך עד שעוררה עליה ועל תושבי יפו את חמתו של פוסידון אל הים שסבר כי בנותיו הן היפות ביקום.

    הוא הקים סערה גדולה בעזרת מפלצת איומה ששכנה בים ואיימה להחריב את העיר עד שתושבי יפו החליטו להקריב לה את אנדרומדה שנכבלה בשרשראות לסלע.

    ברגע המכריע, הגיע פרסאוס רכוב על סוסו המיתולוגי פגאסוס , הרג את המפלצת ושחרר את אנדרומדה מהשרשראות.

    "אגדה יפה"  אמרה,מביטה מהורהרת על הסלע המיתולוגי שהזדקר מהמים, "יופי נשי בולט, מביא צרות, מזל שאני לא כזו יפיפייה" צחקקה.

    ''

    הוא הביט בפניה השחומות המתוקות  ועיניה החומות שהיו מלוכסנות קמעה, משך קלות בשיערה שהיה אסוף ב"זנב סוס" וענה לה בלחישה באוזן:

     "את הכי יפה בעולם"

     

    הלילה הגיע לסיומו והם ירדו ממורד הגן אל טיילת הנמל.

    " עוד מעט זריחה, בואי נתקרב לחוף לראות אותה" אמר.

    היא הביטה בו משועשעת ופרצה בצחוק מתגלגל  "אתה ממש מבולבל, בים זה שקיעה. וזריחה.. זה בצד השני" .

    "כן" הוא צחק, "אני מבולבל מעייפות ומכול היופי שסביבי".

    החזיר אותה לביתה.

     בדרך סיפרה לו שקבלה תאריך לגיוס בעוד שבועיים, "אתה תבוא ללוות אותי, כן?"

    "בודאי" השיב לה,  "זה יוצא בדיוק יומיים לפני המילואים שלי.  איזה צירוף מקרים, שנינו נהיה על מדים."

    ביום המיועד לגיוסה, נסעו עם הוריה לבקו"ם והמתינו לקריאת שמה לעלות לאוטובוס שייקח אותה לטירונות.

    "אני לא יודעת מתי נתראה שוב , אבל אני כבר מתגעגעת אליך" אמרה אלה.

    "גם אני לא יודע מתי תהיה החופשה הראשונה שלי מהמילואים ומתי נתראה" ענה לה אלון.

    "נשתמש בהורים שלך כאנשי קשר שלנו, ברגע שיתאפשר לך, תתקשרי אליהם ותעדכני איפה שובצת ומתי תקבלי חופשה. אני במקביל אתקשר אליהם מהבסיס להתעדכן."

    הכרוז בבקו"ם החל להקריא שמות של בנות והם החלו לעלות לאוטובוס .

    "עוד מעט יקראו לי" אמרה ושלפה טבעת כסף מאצבעה הדקיקה והארוכה.

    "אומרים שחפצים, אוגרים את האנרגיות של בעליהם שנים ארוכות, אני רוצה שתענוד את הטבעת שלי עד שניפגש, כדי שמשהו ממני יישאר איתך"  אמרה והושיטה לו את הטבעת.

    הוא אחז בטבעת הקטנה, בוחן אותה במבט משועשע.

    אצבעו, הייתה בדיוק בעובי כפול משלה והוא תהה איפה בדיוק היא תעלה.

    ניסה על הזרת, היא נכנסה שני שליש מהדרך ונתקעה.

    שניהם צחקו.

    "יש לי רעיון" אמר אלון. "בואי נקבע שבזמן שאנו בצבא, כול יום בשבע בערב בדיוק, נחשוב אחד על השנייה לחמש דקות וככה, נוכל להיות ביחד במחשבות למרות המרחק הפיזי"

    הרמקול קרא בשמה..

    היא חבקה אותו חזק ואמרה:  "גם כשאנו לבד, בחלומות נהיה ביחד"

    נשקה לו, נפרדה מהוריה ועלתה לאוטובוס.

     

    כעבור יומיים, הגיע תורו לעלות על מדים.

    הוא היה בן 22 , גדול מאלה בארבע שנים.

    מילואימניק צעיר בצנחנים, חטיבה מרכזית. זה היה שירות המילואים השני שלו מאז השתחרר מהסדיר והם שובצו הפעם לחודש מילואים בג'נין.

    הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה, הוא ארז תרמיל גדול והגיע לנקודת האיסוף ברכבת צפון בתל אביב משם נלקחו אל הבסיס ששכן בלב העיר ג'נין.

    באוטובוס, שמח לפגוש חלק מחבריו ליחידה. החליפו חוויות, סיפורים ובדיחות כול הדרך.

    בבסיס עברו תהליך קליטה מהיר, עלו על נשק ומדים, התארגנו בחדרים וירדו אל חדר האוכל לארוחה ותדריך ממפקד הפלוגה.

    לאחר התדריך, ניגש אל אוהל הקשר שם היה כבר תור ארוך של חיילים לדבר בטלפון.

    כשהגיע תורו, חייג אל הוריה של אלה כפי שעשה ביומיים הקודמים  כדי לדעת אם אלה התקשרה .

    אביה ענה לשיחה ועדכן שאתמול בלילה היא התקשרה אליהם, מסרה שהיא בבט"ר ניצנים בדרום הארץ וישחררו אותם לשבת הקרובה.

    "אם תתקשר שוב, מסור לה ד"ש חמה ממני ונשיקות" קיצר אלון בשיחה ונתן את הטלפון לחייל קצר הסבלנות שעמד לידו.

    בשעה חמש, היה עליו לעלות לשמירה במגדל התצפית לשלוש שעות.

     הוא חזר לחדר,  משך את הצ'ימידן הכבד מתחת למיטת הברזל הצבאית, והוציא משם חטיפים ופחית שתייה.

    שם אותם בפאוצ' האחורי של האפוד, חגר אותו והתקדם אל מגדל השמירה, טיפס בסולם הגבוה ונכנס לעמדה.

    "סך הכול די שקט, אבל תפקח עין טוב, אי אפשר לדעת מה יקרה" דיווח לו החייל שאותו החליף בשמירה.

    אלון התמקם על הכיסא בעמדה הקטנה, שלף מהפאוצ' את החטיפים ופחית השתייה והניחם על שקי הפק"ל שדיפנו את העמדה.

    הוא ביקש את המשמרת הספציפית הזו, כדי להיות לבד עם המחשבות שלו בשעה שבע.

    שעה וארבעים כבר חלפו להם, המואזינים החלו לקרוא למאמינים לתפילת הערב,

     "אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר. לא אללה איללה אללה ומוחמד רסול אללה"  סלסל המואזין בקול ערב, משבח את בוראו ונביאו.

    זה הזכיר לו את קריאות המואזין ביפו ורגשות געגוע החלו להציף אותו.

    הערב החל לרדת על העיר, מביא בכנפיו חשיכה שעשתה חסד עם כיעורם  ועליבותם של  הבתים והסמטאות של ג'נין, כמו קוסם שמעלים חפץ תחת מטפחת משי שחורה משובצת כוכבים.

    חמישה לשבע...

    הוציא סיגריה, הצית אותה ועישן כשהקצה הבוער תחוב בתוך פחית השתייה הריקה כדי לא להתגלות.

    הוא הביט לצד דרום, איפשהו בנקודה מסוימת הוא ידע שאלה נמצאת שם עכשיו וחושבת עליו .

    תחושת חמימות החלה להציף אותו, הוא עצם את עיניו לכמה שניות, חלץ את טבעת הכסף העדינה מאצבעו, הניחה בכף ידו, סגר עליה את אצבעותיו לאגרוף קמוץ בחוזקה והצמיד אותו אל ליבו.

    "אשהדו אללה ומוחמד רסול אללה"

    המשיכו להדהד הקריאות ברמקולים...,

     "אהווו...- אהווו..."

     ענו להם תנים ביללות עצובות  וכלב בודד הצטרף בנביחות רמות אל המקהלה הג'נינית.

    ****

     

    בבט'ר ניצנים, הגישו בשעה שבע בדיוק ארוחת ערב.

    לחם, מרגרינה, ריבה וזתים או בקיצור צבאי:  למר"ז, שזה הבסיס הקבוע לכול ארוחה צבאית.

    בנוסף היה סלט ירקות חתוך גס,גבינת קוטג', חביתות ספוגות בשמן וקנקן תה דלוח שכתמי שמן צפו במרכזו.

    החיילות ישבו על ספסלים ארוכים משני צידי השולחן והתנפלו ברעבתנות על האוכל.

    אלה ישבה מול צלחתה עליה נח קמצוץ סלט, היא לא נגעה באוכל, עצמה עיניה וחשבה על אלון, מה הוא עושה עכשיו?,  האם קר לו?,  הוא רעב?

    פקחה עיניה והביטה בחוסר חשק בצלחת, כמה הייתה שמחה להחליף את הארוחה הזו באיזה סמבוסק גבינה עם פטריות..

    *****

     

    הימים חלפו עברו להם, אלון סיים מילואים ואלה טירונות.

    הציבו אותה בתפקיד משרדי בבסיס תל השומר, היא יצאה כול יום הביתה והם שבו לחיי השגרה כולל ריקודי עם שכול כך אהבו.

     

    הזמן עבר..

     

    "התקבלתי ללהקת הורה ישראל"  התפרצה אלה לחדר בפנים צוהלות.

    אלון הרים את מבטו מהספר בו קרא ונעמד על רגליו, אלה קפצה עליו לחיבוק כורכת את רגליה סביב מותניו.

    "אז החלום שלך התגשם"  אמר ונשק לה.

    הורה ישראל הייתה להקת מחול ייצוגית של ישראל  שמנתה קבוצת רקדנים, זמרים ונגנים.

    הם הופיעו בפסטיבל המחולות של כרמיאל, באולמות בארץ וגם בחו"ל.

    אלה החלה ללכת לחזרות של הלהקה על בסיס פעמיים בשבוע.

    משלמדה את רפרטואר הריקודים של הלהקה, החלה להופיע על במות בארץ ועד מהרה הפכה לכוכבת הראשית של הלהקה, מופיעה בקדמת הבמה.

    במקביל השתחררה מצה"ל, אלון החל ללמוד באוניברסיטה והם עברו לגור ביחד בדירת שני חדרים קטנה בדרום תל אביב , מרחק הליכה מיפו העתיקה.

    *****

    "אוף, אני כול כך מתרגשת" אמרה אלה לאלון בזמן שליווה אותה לשדה התעופה שם כבר התקבצו כמעט כל חברי להקת "הורה ישראל".

    זו הייתה הנסיעה הראשונה שלה לחו"ל במסגרת הלהקה ובכלל.

    תוכנן להם מסע הופעות של חמישה ימים בפאריז צרפת והאדרנלין שלה היה גבוה.

    "בהצלחה" אמר לה אלון כשנפרד ממנה, "תהממי אותם"

    "אתה אמור לאחל לי –  "טו בריק א לג" השיבה לו בחיוך.

    "אני מאחל לך לחזור בריאה ושלמה ואל תשברי שום רגל או יד"  ציווה עליה.

    "אני אביא לך מזכרת מפאריז ואל תשכח להשקות את העציצים" נופפה לו לשלום כשעברה אל ביקורת הדרכונים והפריחה נשיקה באוויר.

     

    כשנחתו בשדה התעופה שארל דה גול, כבר המתין להם אוטובוס שהסיע אותם למלון  קטן וחביב סמוך לכיכר הקונקורד.

    הייתה זו שעת ערב, הם התארגנו בחדרים, אכלו ארוחת ערב והלכו לישון מוקדם יחסית.

    הלו"ז שלהם לארבעת הימים הבאים היה מאוד צפוף וכלל שלוש הופעות, אחת בכול ערב כשביום נערכו חזרות מפרכות.

    היום הרביעי, היה אמור להיות יום כייף מוקדש לטיול בפאריז ולמחרת בבוקר טיסה חזרה לישראל.

    למחרת, לאחר אין ספור חזרות מתישות, ארוחת צהריים ומנוחה, הגיע האוטובוס שהסיע אותם לאולם המופעים.

    לאט לאט החל האולם להתמלאות, רוב הכרטיסים נמכרו מראש לקהל יהודי כשגם תיירים וצרפתים שוחרי תרבות תפסו מקומות באולם שהתמלא עד אפס מקום.

    כשהמסך עלה, פיק ברכיים קל אחז באלה, אבל היא התעשתה מהר מאוד, התרכזה בצעדי הריקוד מתעלמת מהעובדה שאלפי זוגות עיניים צופים בה ובחבריה.

     וכך חלפה עברה לה שעה וחצי של הופעה מרגשת שבסיומה נעמד הקהל על רגליו ומחה מחיאות כפיים ממושכות.

    חברי הלהקה נעמדו בשורה על הבמה וקדו קידה קלה לקהל.

    הלב שלה פעם בחוזקה מהתרגשות, הקהל המשיך למחוא כפיים והיא חשבה על אלון, כמה חבל שהוא לא כאן כדי לראות אותה במופע היפה הזה, לבושה בתלבושות ססגוניות בשיער אסוף לזנב סוס, מפזזת יחפה בקדמת הבמה הפריזאית.

    לאחר ההופעה, ישבו בבית קפה קטן במרכז פאריז, הזמינה קפה וקרואסון.

    "אח, פאריז כול כך יפה"  נאנחה. "כשאתחתן, אבוא לכאן עם בעלי"  אמרה לחברה ללהקה שישב עימה בשולחן.

     

    בינתיים, בדירה הקטנה בדרום ת"א, ניסה אלון להסתגל לישון לבד במיטה הזוגית.

    הוא חשב על אלה שנמצאת עכשיו בפאריז הרחוקה ולא הצליח להירדם עד השעות הקטנות של הלילה.

    למחרת הלך עייף לאוניברסיטה.

    בסיום הלימודים, במקום לנסוע הביתה, המשיך לטיילת הדרומית.  

    זה היה יום קיץ חם, ועכשיו בשעת בין הערביים, הגיעה בריזה קרירה מהים.

    הזמין חצי ליטר בירה במקום האהוב עליו , פאב –מסעדה  קטן שצופה אל הים .

    על מסך הטלביזיה הוקרן משחק כדורגל בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב.

    לגם לאיטו, מתענג על הבירה הצוננת ורוח הים הקרירה, השמש שקעה באופק בכדור כתום לוהט,  צובעת את השמיים בגווני אש.

    במראה הפסטורלי הזה לא היה שום רמז למה שעתיד להתרחש בדקות הבאות...

    שידור משחק הכדורגל, נקטע במפתיע לטובת משדר חדשות מיוחד.

    לאחר פתיח מוזיקלי דרמטי, הופיע על המסך קריין חמור סבר שהודיע על מתקפת טרור בלב פאריז.

    כול חושיו של אלון נדרכו.

    "נעבור בשידור ישיר למקום הפיגוע" המשיך השדר.

    התמונות הבאות היו של חדשות הטלביזיה הצרפתית, שני טרוריסטים מוסלמים פתחו באש מקלעים בתחילת מופע של להקה ישראלית בפאריז, האש כוונה אל מרכז הבמה  ויש כמה נפגעים.

    השידור חזר אל השדרן הישראלי שאמר כי בשלב זה לא ידוע אם יש הרוגים בין הנפגעים ונחזור לעדכן כשיהיו עוד פרטים.

    אלון הרגיש איך הדם אוזל לו מהפנים, הוא ניסה לקום מהכיסא והרגיש סחרחורת.

    ביקש כוס מים מהמלצר, שתה וכשהתאושש, מיהר ברכבו הביתה.

    ***

     

    "שני הרוגים וחמישה פצועים ישראלים במתקפת טרור בלב פאריז"

     זעקו כותרות העיתונים למחרת.

    אלון החזיק את העיתון בידיים רועדות, ממאן להאמין, תמונתה של אלה הייתה בין ההרוגים.

    הוא הרגיש שעולמו חרב עליו.

    גם לאחר הלוויה, מיאן להאמין שלא יראה אותה שוב לעולמים.

    לאחר השבעה, אלון התקשה לחזור לשגרה.

     לא היה יום בו לא חשב על אלה, למעשה, גם לא היה לילה בו אלה לא העסיקה את מחשבותיו וחלומותיו.

    כבר שבוע שלא הלך ללימודים באוניברסיטה, היה יושן כול יום עד הצהריים , ממעט לאכול ולפגוש חברים. בלילות התקשה להירדם עד כי נזקק לכדורי שינה.

     

     

    יום אחד, כהרגלו קם אחר הצהריים. התקלח שתה כוס קפה והחליט ללכת להתאוורר בים.

    הלך ברגל ליפו העתיקה וטיפס  אל מעלה הגבעה המשקיפה אל הים.

    שם באחד השבילים הוא מצא את הספסל  "שלהם"  עליו אהבו לשבת ולצפות על הנוף. השם  "אלה" , היה עדיין חרוט על אחד מפסי העץ , דהוי מעט מפגעי הזמן.

    הוא ליטף בעיניו ואחר כך בידו את שמה, משחזר במחשבותיו את אותם לילות רומנטיים בהם טיילו יד ביד במשעוליו הקסומים של גן זה מכירים כול אבן,שיח וסמטה במבוך השבילים העתיק.

    הוא הביט על הנוף המרהיב והכה אהוב שנפרש בפניו ממרומי התצפית- ים כחול כסוף, ספינות , להקות שחפים, שמש כתומה שנוטה לשקוע, נמל דייגים משמאלו וטיילת תל אביב שאורותיה החלו לדלוק.

    ''

     מימינו, על ספסל סמוך, צייר מבוגר החל לנקות את מכחוליו.

     אלון הביט בתמונה,  הצייר צייר את הים סוער כשבמרכזו סלע אנדרומדה עליו ישבה בת-ים קטנה שזנבה טובל במים ואל הים פוסידון  "קורא" לה לבוא אליו.

    "מוצא חן בעיניך?" שאל הצייר שהבחין בהתעניינותו של אלון בציור.

    אלון קם והתקרב אל הציור, בחן אותו ארוכות  ואמר:  "הסלע הזה מביא מזל רע".

    הצייר המבוגר שתק..

    הוציא מתיקו מקטרת וטבק ותוך שהוא מצית אותה, בחן את אלון ארוכות, ראה את מבטו העצוב שנעץ בתמונה ואחר כך בסלע האגדי שבים.

    "אומרים שנוח קבור מתחת לסלע הזה" אמר מהורהר תוך הפרחת טבעות עשן ריחני מהמקטרת.

    "אתה יודע שיפו נקראת על שם בנו יפת?"

    "כן" ענה אלון ונאנח, "יש הרבה אגדות על המקום העתיק הזה".

    הצייר ארז את מכחוליו ופאלטת הצבעים  וקיפל את כן הציור , "כבר חשוך, אני יורד למטה" אמר.

    "תן לי לעזור לך" אמר אלון, לקח את כן הציור ביד אחת ואת הציור בידו השנייה והחלו לרדת לרציף.

     בדרך למטה סיפר לו אלון את סיפורו העצוב..

    הצייר הקשיב בדממה וארשת עצבות ירדה על פניו.

    הוא ינק ארוכות מהמקטרת שלו, הביט על הים וגליו המתנפצים על המזח ואמר לאיטו:  "יש לנו בלב תחנה שמשדרת אהבות.. וגלי הים שוטפים חופים,.. אבל לא זיכרונות".

    הוא טפח על שכמו של אלון, ליטף את לחיו וניכנס למכוניתו.

    "תהיה חזק, בחורצ'יק !" הוא נפרד ממנו ונסע, משאיר אחריו עננת קטורת מעורבת בעשן אגזוז מכוניתו המקרטעת.

     

    זה היה ליל אוגוסט חם ולח, השמש כבר שקעה ולאלון לא היה חשק לחזור הביתה.

    הוא ירד אל החוף והחל לטייל לאורכו, הים היה חלק ושקט.

    חלץ את סנדליו וטבל את רגליו במים הרדודים,  מגעם היה חמים, נעים ומזמין, הוא הביט אל הטיילת הדרומית היכן שפגש את אלה לראשונה בריקודי עם.

    הרחבה הייתה ריקה. הוא נכנס עוד כמה צעדים אל תוך הים, המולת הטיילת נדמה ורק רחש אוושות הגלים המלחכים את החוף לחשו לו..

     שששש..שששש...

    ואז, הוא שמע את מילות  השיר "לילה ים תיכוני"  מתנגנות בין הגלים, מתערבלות באוויר הקיץ החם  ורוח הים שנשאה בכנפיה מליחות וריח ירוקת אצות:

    "לילה, אהבתי לא די לה. נתתי כול חיי לה, בחוף ים תיכוני..."

     

    הוא הסב את פניו לאחור מביט על הטיילת, אורות הטיילת סנוורו אותו והכאיבו לו בעיניים.

    הוא החזיר מבטו אל הים.

    הים היה שחור ורך כמו קטיפה, מתמזג באופק עם הרקיע השחור זרוע הכוכבים, עוטף אותו ברכות כמו שמיכת פוך חמה.

     

    הוא היה עצוב..

    גלי הים לחשו לו..

    ששששש.... שששש... ,   ששששש.... שששש......

     

    הוא נכנס יותר עמוק למים...

    גלי הים ערסלו אותו ברכות כמו היה שוב ברחם אמו.

    תחושת שלוה וחמימות נעימה מלאה את חזהו.

    הוא הביט שמאלה אל הסלע המזדקר מהמים בכניסה לנמל...

     

    אלה ?! ..

     

    היא ישבה שם  לבושה בשמלת הריקודים הלבנה עם הסרטים הכחולים, שיערה הארוך פזור  מתבדר ברוח הקלילה  ורגליה היחפות, משכשכות במים.

    היא הייתה מוארת באור הפנס שדלק דרך קבע על הסלע, מאותת לספינות את הדרך חזרה לנמל.

     

    "זה לא יכול להיות"

    חשב אלון ושפשף את עיניו, אני בטח הוזה בגלל העיפות וחוסר השינה.

    הוא נזכר בהלוצינציות שהיו לו בצבא בסדרת גיבוש , במשך שבוע שלם הם ישנו אולי 10 שעות תוך כדי תרגולים מפרכים במדבר  ואז באחד הלילות, הוא  "ראה" קיר באמצע השממה, כשניסה להישען ולנוח עליו, נפל.

     

    הוא פקח את עיניו,

    אלה עדיין עמדה על הסלע וחייכה אליו..

    הוא פנה שמאלה והחל ללכת לכיוונה, המים הגיעו לו עד החזה.

    "אלה, אלה שלי !"  הוא צעק לכיוונה.

    אלה סימנה לו עם היד להתקרב אליה ואז קפצה למים.

     

    המים כבר הגיעו לאלון עד הסנטר, הוא צלל פנימה ושחה לכיוון הסלע.

    אלה שחתה לכיוונו, שיערה הארוך פזור במים, היא חייכה לעברו מוקפת הילה של אור..

    הוא נעמד על קרקעית הים, מכוסה כולו במים וחיכה לה.

     

    "בוא אלי" היא קראה לו..

    והוא הלך לכיוונה מאושר,

     

    "בוא אלי , בוא"..

    היא המשיכה לקרוא.

     

    והוא הלך אליה

     ו...הלך.

     

     

     *צילום יפו- צוריאל צור

     

    **

     

    שוקי ודורית - איריסים

    ''

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/13 20:06:
      סיפור יפה צוריאל וגם עצוב. סיפרת נהדר, קראתי אותו בשתי נשימות ובעינין רב. תודה.
        16/5/13 16:17:
      מרגש מאוד
        16/5/13 16:01:
      תודה
        15/5/13 20:06:
      קראתי בשקיקה...כשהכתיבה באה מהלב היא נוגעת בו.. תודה!
        14/5/13 23:16:
      מרתק ומאוד מרגש...
        12/5/13 23:05:
      מרתק ביותר למרות שהיה לי ארוך מידי.
        12/5/13 22:57:

      תודה ענקית, לכול מי שקרא בסבלנות, הגיב ופרגן.

      (גם למי שלא הגבתי ספציפיתחיוך)

        12/5/13 22:55:

      צטט: ת ה י ל ה 2013-05-11 20:01:08

      סיפור מרגש. והתחושה שהצלחת להעביר, רגשות היוצאים מן הלב,כאילו אתה הוא בעצמך אלון.

      יש לך אינטואיציות טובות.. :)

       

        12/5/13 22:53:

      צטט: מריםרוזנצוייג 2013-05-11 16:49:14

      כתבת "קצת ארוך...אבל...."...

      אז....אבל....ממש לא!!!!!

      כשמתחילים לקרוא, אי אפשר להפסיק...

      סיפור מקסים....עצוב....וכול כך מרגש ....

      כול מילה, כול שורה עם משמעות ענקית...

      שאפו !!!!!

       תודה, שמח שהסיפור ריתק אותך :)

        12/5/13 22:49:

      צטט: סערה בכוס ויסקי 2013-05-11 16:32:47

      לא קורה הרבה שמילים מרגשות אותי עד דמעות........

      התגובה שלך, היא מחמאה גדולה בשבילי..תודה !

       

        12/5/13 22:48:

      צטט: liat62 2013-05-11 16:31:55

      וואו...רומיאו ויוליה כחול לבןבוכה

       

      מוזר, הייתה לי הרגשה שתזכירי בתגובה שלך את רומיא ויוליה.. (לפני שקראתי את התגובות ..)

        12/5/13 21:58:
      יפה!
        11/5/13 23:56:
      "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ." תודה על הסיפור היפה , המרגש.. שבועות שמח .. (:
      אין הגיון ברגש...
        11/5/13 22:39:
      *יפהפה
        11/5/13 20:01:
      סיפור מרגש. והתחושה שהצלחת להעביר, רגשות היוצאים מן הלב,כאילו אתה הוא בעצמך אלון.
        11/5/13 19:47:
      סיפור מעניין ושובה לב. ישראלי מאד,
        11/5/13 18:49:
      עזה כמוות אהבה...!
        11/5/13 17:42:
      כל כך יפה.
        11/5/13 17:08:
      יפהפה!!!
        11/5/13 16:49:

      כתבת "קצת ארוך...אבל...."...

      אז....אבל....ממש לא!!!!!

      כשמתחילים לקרוא, אי אפשר להפסיק...

      סיפור מקסים....עצוב....וכול כך מרגש ....

      כול מילה, כול שורה עם משמעות ענקית...

      שאפו !!!!!

      לא קורה הרבה שמילים מרגשות אותי עד דמעות........
        11/5/13 16:31:

      וואו...רומיאו ויוליה כחול לבןבוכה