"שחרר" הוא אומר לי, “שחרר". אני פותח מעט את כף ידי, מאט את הריצה ורואה איך בפעם הראשונה הילד ממשיך לבד על האופניים... עם כל הכבוד לאמצעי התעופה השונים למטוס, לדאון, למצנח הרחיפה... הרגע הזה שבו הילד מתגבר על הפחד ושולט על האופניים הוא בעבורי הדבר הקרוב ביותר להרגשה: "לעוף כמו ציפור”.

למרות שרכיבה על אופניים היא עניין טריוויאלי, ההתחלה רחוקה מאוד מלהיות כזאת. ברוב הדברים שאנו עושים יש לימוד הדרגתי – כך לדוגמה אנו מתחילים באות "אלף”, אחר "בית" עד שאנחנו לומדים לקרוא. ברכיבה על אופניים יש שני מצבים ראשיים: להצליח ולא להצליח. ברכיבה על אופניים אין תכנית לימודים ארוכה, למעשה חומר הלימודים מסתכם בתובנה אחת חשובה – להאמין בעצמך.

הפלא הזה של זוג גלגלים ששומר על שווי משקל מושג בעזרת מספר כוחות. המוכרים מביניהם הם כוח האינרציה, והכוח הצנטריפוגלי, שפועלים ככל שהמהירות גבוהה יותר. מי שמפחד מרכיבה ייסע לאט, מה שיקשה לשמור על יציבות, מה שיעמיק עוד יותר את תחושת הפחד וחוזר חלילה. אולי התרוממות הנפש הגדולה, כשרואים את הילד נוסע בפעם הראשונה על האופניים, נובעת משחרור המשקולות הכבדות – משקולות הפחד.

שווה לומר מילה אחת בזכות אותו פחד. הפחד ממלא תפקיד חשוב בחיים שלנו. הוא משמש כמו בית כלא נייד או אזיקים שהחברה שמה עלינו על מנת שלא נטרוף איש את אחיו. אנו נמנעים מלרצוח כדי לא להיכנס לבית הכלא, נמנעים מלגנוב מפחד קנסות, וגומרים את כל האוכל שבצלחת כדי שלא יבוא שוטר.

אבל עם כל הכבוד לאזיקים שנוצרו בזכות הפחד "החברתי", אצלי לפחות הוא בטל בשישים

לעומת הכלא המפואר שבניתי בזכות פחדים תוצרת בית. הפחד מכישלון, מאכזבה, מבושה, מחוסר אונים... לפעמים נראה לי שאותו כלא כל כך מבוצר עד שקשה להזיז אצבע מבלי להיחסם באיזה קיר.

ואולי אנו מעריכים יתר על המידה תכונות כמו תבונה, כישרון, חריצות... אולי ההבדל בין דריכה במקום, לקפיצת הדרך הוא היכולת להתרומם מעל ספקות... מעל מה יהיה אם... מעל מה יגידו השכנים... מעל פחד הנפילה. אולי ההבדל טמון באמונה ששני גלגלים יכולים לנסוע ישר מבלי ליפול...

"שחרר אבא שחרר" הוא אומר לי...

אני אשתדל בן, אני אשתדל