ב"ה
אחת מהכותבות הנכבדות כאן כתבה לי, בתגובה לתגובה שלי לפוסט שלה, את המשפט הבא: "רוח הקודש נמצאת בטווח השגתו של כל אדם" (הקו התחתון וההדגשה במקור).
וראיתי לנכון להביא את הציטטות הבאות בקשר למשפט זה.
מובא בהיכל הברכה, מהרב הקדוש מקאמרנא, (בראשית, דף לא טור ב) וזה לשונו: "והיסוד עיקר השישי [מי"ג עיקרים] "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל דִּבְרֵי הנְבִיאִים אֱמֶת". ובדברי הרמב"ם "והוא, שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים [טבעיים, כלומר מצד טבעם הם בעלי] ממדות מעולות מאוד, ושלימות גדולה, ונפשותיהן נכונות, עד שהן מקבלות צורת השכל, אחר-כך ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל [הוא הקדוש ברוך הוא, שפעל והאציל את העולמות ואת בני האדם], ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה". ואלה הדברים פשוטים, ואין בו צורך להאריך, וכל ישראל מאמינים בכל דברי נביאים. אבל יש בכלל זה, מה שכתב החסיד בעל חובת הלבבות, כי אל יפתוך לבך שאין לך בדור הזה נביאים המורין ומודיעין לבני אדם דרך ד׳. אבל תדע נאמנה שבכל דור ודור שולח הקדוש-ברוך-הוא חכמיו וצדיקיו, אשר רוח הקודש שורה עליהן, וכל דבריהם כגחלי אש. אם תדבק נפשך אצלם באמת ויודיע לך איזה דרך ישכון אור להעלות נפשך מבור שחת, ותלקח מהם עצות טובות היאך ומה לעבוד את אלה"י ישראל, והוא מצות עשה לידבק בתלמידי חכמים. עיין-שם היטב דבריו הקדושים והרמים [זה לשון החובת הלבבות (שער התשובה תחילת פרק ו): "או מפי מורה לעבודת האלהי"ם, אשר הוא טענת הבורא בארץ על ברואיו. ואין דור מן הדורות ריק ממנו. כמו שאמרו רבותינו ז״ל (במסכת קידושין, דף עב עמוד ב): "עד שלא כבתה שמשו של משה, זרחה שמשו של יהושע תלמידו. עד שלא כבתה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי. עד שלא כבתה שמשו של אליהו, זרחה שמשו של אלישע. יום שמת רבי עקיבא, נולד רבינו הקדוש", ועל הדרך הזה ימצא בכל הדורות ובכל הארצות, לא יחסר קורא אל האלהי"ם ואל עבודתו ומורה את תורתו"]. וסוד הנבואה ורוח הקודש, דע לך אחי, כי הנביא מקודם היה דרכו בקודש, והלוכו בקודש, בפרישות וקדושה וטהרה, ובדיבוק הקדושים והצדיקים, עד שנפשו היה תמיד דבוק באור עליון באהבה עזה בלי פירוד, ויש אלף אלפים מדריגות בזה. ואחר-כך היה משתמש, בקדושה וטהרה, באיזה שֵׁם מִשֵּׁמוֹת הרמים, והיה פותח כל היכלות עליונים, והיה הולך באור מחשבתו בעולמות עליונים. כי טבע הנשמה, לראות בעיניה כל עולמות עד שורש נשמתו אשר משם נחצבה, אלא שהמסך מבדיל, והנשמה הזכה מאירה לאור עיניה כל היכלות ואורות עליונים. ולפעמים כשהיה הרצון העליון לדבר עמו ואור עליון מעולם אצילות, אין בו תפיסה לא במחשבה ולא ברעיון הלב, וכשדיבר עם הנביא בהכרח להתלבש עצמו באיזה לבוש לפי ערך בחינות הנביא, והתלבש עצמו בקול העבר של הנביא בעצמו, או של נביאים וצדיקים אחרים, והוא מדבר עם הנביא על ידי קול של עתה, היוצא מפי הנביא. לכן היו הנביאים מדמיין "יד ה'" "עיני ה׳", כי אור אלה"י, שאין בו שום תפוסה [כנראה צריך להיות: "תפיסה"], ברצונו הפשוט נתלבש בקול העבר של הנביא, וכל קול וקול הוא קומה שלימה, ולכן בעת שהיה הנביא מפשיט עצמו, בתכלית ההפשט, והלוכו היה בקודש בעולמות עליונים, ובעת עליות הרצון נתלבש אור אלה"י בקול העבר, ודיבר עמו ה׳, והבן. זהו קיצור סוד הנבואה, והוא כטפה מן הים, ועיין בדברי מרן אלה"י האר״י ז״ל :
וסוד השגות רוח הקודש, הוא הכל כמבואר לעיל, שהיו מפשיטין עצמן בתכלית ההפשט, בקדושה וטהרה, והיו הולכין בעולמות עליונים, והיה פותחין ההיכלות עליונים על ידי שמות הקדושים הנודעים להם. ולפעמים היה רוח אלה"י מתלבש בהבל העבר של הַסוֹכיִן ברוח הקודש, ומתלבש בדיבור, או בהבל היוצא מפיו בעת הזאת, ומדבר בו. וזהו היה מדריגות דוד מלך ישראל שאמר (שמואל ב. כג, א) "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָ"ל", סוד הב״ל, הנמשך משם ס״ג [שם הוי"ה במילוי אל"ף, כזה: יו"ד ה"י וא"ו ה"י, שעולה בגימטרייה 63 = ס"ג], רוח ה׳ דיבר בו ומלתו על לשונו [(שם, פסוק ב) "רוּחַ יְהֹוָ"ה דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי"], והבן מאוד, כי הרבה קצרתי. ואחר-כך היו צדיקים וקדושים שהלכו בדרך זה, כמו "ארבעה נכנסו לפרדס" [(מסכת חגיגה, דף יד עמוד ב) "תנו רבנו, ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר ורבי עקיבא"], שקידשו וטיהרו עצמן ושמשו [והשתמשו] בשמות הקדושים, ופתחו כל היכלות עליונים בהכרח עם שמות הקדושים, והלכו והשיגו מראות עליונים, אורות נשגבים, ומשכו ותקנו כמה אורות באצילות גם-כן. אבל מחמת שהדבר הזה הוא על ידי שימוש בשמות הקדושים, יש בזה סכנה עצומה מאוד, כי צריך לזה טהרה וקדושה, ולהיות נקי מכל חטא, וטהור מכל טומאה. לכן כשירד רבי חנניא למרכבה ונגע בו סדין של נדה, פטרוהו מן המרכבה לשלום [ראה פרקי היכלות רבתי (פרק עשרים)] וצריך לזה תכלית הזיכוך. לכן הוא סכנה עצומה שלא יתערב בו חלילה רוח אחרת, והוא סכנה עצומה לגוף ונפש.
ויש דרך אחר בהשגות רוח הקודש. ואמר אליהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ, אפילו עבד, אפילו שפחה, רוח הקודש שורה עליו", אם הוא עובד ה׳ [בתנא דבי אליהו רבא (ראש פרק ט): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין עובד-כוכבים-ומזלות, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הַכֹּל לפי המעשה שהוא עושה, כן רוח הקודש שורה עליו"]. כי סוד רוח הקודש הוא רוח אלה"י המעורר לכל רוחות ישראל לתורה ועבודה, וכל אחד, לפי זַכּוּת וְצַחוּת נשמתו, כך הוא דביקות אלה"י בקרבו, בהתלהטת [כנראה צריך להיות: "בהתלהטות"] הנפש עד כלותו לתורה ועבודה. כל אחד לפי זַכּוּת נשמתו מרגיש רוח אלה"י בתורה ועבודה, אם כוונתו לשמים. ויש צדיקים וקדושים שזיככו עצמן בקדושה וטהרה, ובתיקון המידות, ובתורה ועבודה, ונשמתם היה ממחצב גבוה עד מאוד, ונתקדשו כל כך, עד שהסירו מעצמן המסך הגס ועב, ונזדככו [כנראה צריך להיות: "וניזדככו"] אבריהם בתכלית הזיכוך, ומחשבתם דבוקה וקשורה תמיד באור עליון, ובייחודי נשמתם הקדושה בעת עליות הרצון, על ידי ייחודי השמות ודיבור התורה, בהתדבקות הנפש עד כלותו, וגופם היה קדוש וטהור. היה רואין וצופין כל חדרי המרכבה, והיה צופין ומביטין מסוף העולם ועד סופו, ובכל היכלות עליונים, ובחדרי המרכבה, ובגנזי מעלה ומטה. והיה שומעין קול הכרובין באזני נשמתו, והיה שומעין שירת המלאכים באזני נשמתו, וצופין ורואין גנזי מעלה ומטה בעיני נשמתו, כי המסך המבדיל סר והלך לו [ראה בקטעים הבאים מהקדמת רבי חיים ויטאל ז"ל לעץ חיים ומספר שומר אמונים]. וכל זה היה להם מחמת גודל קדושתן, וגודל נשמתו, בלי הכרח להשתמש חלילה בשמות הקדושים, ואין זה סכנה כלל, כיון שהוא מעצמו, בלי הכרח. וזה היה מדריגות רבי שמעון בן יוחאי, כשפירש האידרא, או שאר סודות התורה או תפלה ותורה, היה האש מלהטת סביביו, ורואה ושומע בעיני נשמתו, כל חדרי המרכבה, בלי הכרח. וכן מדריגות מרן הבעל-שם-טוב ותלמידיו [ראה בהמשך], וכיוצא בו כמה צדיקים וחסידים עובדי השם, הכל היה מרוב קדושה וטהרה, ופרישות ומדות ישרות וְצִדְקוּת. ויש בזה כמה אלף אלפים מדריגות, עד שאפילו עבד ושפחה, אם עובד השם באמת, אזי רוח אלה"י שורה עליו דביקות הנפש עד כלותו, ומדריכו לתורה ועבודה. ויש בזה כמה אלף אלפים, ורבי רבבות מדריגות, כל אחד ואחד לפי זכות חומרו הגס ועב, משיג השגות ומדריגות. אבל יש בזה כמה הקדמות, ורבי פנחס בן יאיר, התנא אלה"י, מוכיח, כידוע [במסכת עבודה זרה (דף כ עמוד ב): תנו רבנן (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות, חסידות) מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי (קדושה, קדושה) מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהלים פט, כ) "אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ"]. אבל בני חביבי, מדריגה הגדולה שבכולם הוא היראה הגדולה, שיאחזנו בכל עת חיל ורתת ופחד, מגדולת הבורא ברוך-הוא, לירא וליפחד, ודי בזה למשכילים ועובדי השם באמת, והמבין-יבין. לכן, לפי הנ״ל המבואר, יש בכלל עיקר הזה לדבק עצמו בתלמידי-חכמים אמתיים ולהתאבק בעפר רגליהם. ויש בזה כמה תועלת לעובדי השם הרוצין לגשת אל הקודש. יש בזה תועלת, כי יכול להיות שיהיה נפשו דבוקה תמיד בתורה ועבודה, בדביקה וחשיקה, ולקדש עצמו הרבה, אף-על-פי-כן לא יהיה לו ידיעה מטעם עבודה אמיתית, ועדיין בחוץ עומד. כי אם תידבק נפשך לצדיקים אמתיים באמת, בלי רמייה ועקבה, אזי תלמוד היאך נפשך הוא באמת גרוע, ולהיות שפל מכל, בלי רמייה. וגם תוכל לקשט באמת המידות, שיהיה טהורות ונקיות, ולאהוב את כל ישראל כבבת עין, ויהיה לבו תמיד נשבר, בהכנעת ושפלות הרוח, כי בלא התאבקות עפר רגלי צדיקים, לא יהיה לך כלל מזה. ואם ידמה לך נפשך שיש לך איזה מידה, תדע שבודאי הוא כולו טעות מקליפות נוגה [שהיא קליפה המעורבת מטוב ורע], כי בלא התאבקות עפר רגלי צדיקים בשקידה ימים ושנים, לא יהיה לך כלל מזה, אפילו תלמוד בכל היום בספרי מוסר. וכן מצינו בגמרא, "בניי שָׁנּו מדותי שהן תרומת מדותיו של רבי" [(מסכת גיטין דף סז עמוד א) "אמר רבי שמעון לתלמידיו: 'בניי שָׁנּו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא"]. כי התיקון המדות באמת, אי אפשר בלי דביקות והתאבקות עפר רגלי צדיקים. וכן יבוא לך תועלת, אם תהיה כדאי וזכאי לכך, שתלמוד [על ידי התבוננות בצדיק האמת] היאך בכל תנועה ותנועה לעשות רצון הבורא, וליחד כל האורות, ותהיה כל עשיותך בלתי לד׳ לבדו באמת.
וכן לפשוטי העם יש תועלת גדול במה שהם דבוקים לצדיק ותומכין אותו, כי הצדיק מעלה כל המצות ועבודה שלהם, הנעשה בלי התעוררת דחילו ורחימו [יראה ואהבה], כי הם מלאים מצות, אבל הם כרמון, קליפה מלבר [מבחוץ. הגמרא (ברכות דף נז עמוד א) אומרת: "(שיר השירים ד, ג . ושם ו, ז) 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ', מאי 'רַקָּתֵךְ', אפילו ריקנין שֶׁבָּךְ מלאים מצות כרמון"], והצדיק מעלה אותן לשורש השרשים, כידוע כל זה לעובדי השם באמת. וכן בכלל עיקר הזה, התדבקות והתאבקות בעפר רגלי הצדיקים אמיתים. אבל לא תאמין לכל, אלא לצדיקים אמיתים, קדושים עליונים, תלמידי תלמידיו של מרן אלה"י הבעל-שם-טוב וכדומה לו, צדיקים אמיתים, קדושים עליונים".
בנוגע לשימוש בשמות קדושים, הרב הקדוש מקאמרנא כתב בקטע שהעתקנו: "מחמת שהדבר הזה הוא על ידי שימוש בשמות הקדושים, יש בזה סכנה עצומה מאוד, כי צריך לזה טהרה וקדושה, ולהיות נקי מכל חטא, וטהור מכל טומאה. לכן כשירד רבי חנניא למרכבה ונגע בו סדין של נדה, פטרוהו מן המרכבה לשלום [ראה פרקי היכלות רבתי (פרק עשרים)] וצריך לזה תכלית הזיכוך. לכן הוא סכנה עצומה שלא יתערב בו חלילה רוח אחרת, והוא סכנה עצומה לגוף ונפש. ויש דרך אחר בהשגות רוח הקודש".
העתיק קטע השייך לעניין זה שכתב הרב הקדוש רבי חיים ויטאל ז"ל בהקדמתו לעץ חיים, וזה לשונו: "והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו אל ה' ויאר לנו על ידי השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור כנזכר, וגם בדורינו זה, אלוה"י הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו ויחמול על עמו וישלח לנו עיר וקדיש מן שמייא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי [הוא האר"י] זלה"ה מלא תורה כרמון, במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות. במעשה בראשית במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר ברשב"י [ברבי שמעון בר יוחאי] בפרשה "ואתה תחזה", יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני-אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל [כלומר, בשלב המחשבה עוד לפני הביצוע], יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון ובאדם-הראשון התחתון, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים, מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת, מכיר בריח האדם כל מעשיו על-דרך ההוא ינוקא [המובא בזוהר הקדוש] בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם. ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י עליו-השלום ועד הנה. וכל זה השיג שלא על ידי שִׁמּוּשׁ קבלת מעשיות חלילה-וחס כי איסור גדול יש בְשִׁמּוּשַׁם, אמנם כל-זה היה מעצמו על ידי חסידותו ופרישותו, אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה היא הביאתו לידי אליהו הנביא, שהיה נגלה אליו תמיד ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה וכמו שאירע להראב"ד ז"ל כנ"ל בשם הרקאנטי. ואף אם פסקה נבואה, רוח הקדש על ידי אליהו ז"ל לא פסק, וכמו שהובא בפסוק נביאים על פסוק: "ודבורה אשה נביאה", תנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ הן איש או אשה וכו' אפילו עבד אפילו שפחה הכל לפי מעשיו מיד רוח הקדש שורה עליו [הובא בדברי ההיכל הברכה], ועל-דרך-זה הזכירו גם-כן שם על-פסוק: "ואלה דברי דוד האחרונים" עיין שם", עד כאן דבריו.
בקשר למה שכתב ההיכל הברכה: "וכן מדריגות מרן הבעל-שם-טוב ותלמידיו, וכיוצא בו כמה צדיקים וחסידים עובדי השם, הכל היה מרוב קדושה וטהרה, ופרישות ומדות ישרות וְצִדְקוּת". העתיק לך מספר שומר אמונים (דף לב עמוד ב', ב"הוספות וביאורים" אות לז), השייך לענייננו, וזה לשונו: "פעם אחת בא זה החזן [של הבעל שם טוב] אל רבינו אור שבעת הימים מורינו הרב אלימלך ז"ל מליזענסק זכותו יגן עלינו, ובמוצאי שבת קרא רבינו הרבי ר' אלימלך ז"ל להחזן שיספר לו מקדושת מדרגות מרן אלקי אור ישראל, וסיפר לו ענינים נוראים לא שמעתן אוזן, ועיקר היה איך היה יראתו ואהבתו, והאיך עשה עליות נשמה בהקיץ ובלי זעזוע, בכל העולמות, לצפות בכל חדרי תורה ומרכבה, וכשהיה אומר הלל הגדול, על כל פסוק מהשיר לא אֲמָרוֹ עד שראה את המלאך ושמע נעימות שיר שלו ואמר עמו ביחד, והאיך היה קדושתו ופרישתו נורא מאד מיום הִוָּלְדוֹ, והאיך היה מדבר עם נשמת הצדיקים ועם אליהו זכור לטוב, ובפרטות עם מרן אלקי האר"י שהיה שכיח אצלו בכל שעה. ופעם אחת שאל מרן אלוקי הבעל-שם-טוב את האר"י מפני מה דיבר הסודות כך באתגלייא [בדרך גלויה] ולא בדרך עבודה, והשיב לו שאם היה חי עוד שתי שנים היה הכל מתוקן. וסיפר עוד מעלת נשמתו והגוף מונח דומם, והאיך היה מדבר עם משיח ועם רעיא מהימנא [הרועה הנאמן, הוא משה רבינו עליו השלום] ומה היה תשובותיהם אליו, והיה בקי במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ובכל התורה כולה, ובשיחות כל בריה ובריה, ושיחות מלאכי השרת, והיה מלא אהבת השם-יתברך ויראת השם-יתברך וכל מדות טובות חסידות וענוה ואהבת ישראל, ואמר על זה רבינו הנ"ל שכל המדרגות שנכתבו על מרן האר"י הכל היה למרן הבעל שם טוב ועוד יותר, אלא שזה שנכתב על מרן האר"י הוא כטיפה מן הים ממה שהיה לו באמת. וסיפר לו עוד האיך היו נאספין אליו בכל ערב שבת בעת מנחה אלפים ורבבות נשמות ואת כולם תיקן והעלה לשורשם. ואחר כך בהמשך הדברים סיפר לו היאך שהיה צופה מסוף העולם ועד סופו, וסיפר שפעם אחת ישבו לפניו תלמידיו ושחק מעט כדרך הצדיק, ושאלו לו סיבת השחוק, ואמר שבעיר אחת בארץ רחוקה מאוד בנה שר אחד פלטרין (ארמון) יפה ובנהו כמה שנים, וכעט הלך צדיק אחד להתפלל מנחה והתחיל לירד ברד גדול עד שרץ הצדיק וחסה נפשו בתוך פלטרין זה, וכשיצא הצדיק ממנו והלך לבית הכנסת נפל הפלטרין, והאיך לא אשחק על גודל ההסתר שבהנהגת העולם הזה, שעיקר הבנין הגדול הזה לא היה אלא בשביל זה לחסות נפשו של צדיק על שעה קלה, ועל ידי זה הצדיק ניתקנו כל האבנים, וכל הניצוצין שהיו בהם, ומה להם עוד לעמוד על חִנָּם, ולכן נפלו מיד לארץ, ואחר כך בא על הגאזעטין [עיתון] מעשה זאת מבנין הנ"ל ומנפילתו בלי סיבה והיה מכוון ממש באותה שעה. וסיפר לרבינו שמרן אלוקי הבעל-שם-טוב ז"ל כשראה שום [איזה] כלי, כגון: ספסל, שולחן וכיוצא, אמר כל המחשבות שהיו לאומן כשעשה זה הכלי. ועל זה היה רבינו הנ"ל הרבי ר' אלימלך ז"ל מתמיה. אחר כך עמד החזן על רגליו והעיד שפעם אחת למדו תורה לפני מרן אלוקי הבעל-שם-טוב ז"ל וליהטה אש סביבותיהם עד שנזדככו כל כך וקבלו תורה מפי מרן כדרך שקבלו ישראל על הר סיני, בקולות וברקים וקול שופר חזק מאד ממש כמו בהר סיני, כי אותן הקולות לא נתבטלו כי הם אלהו"ת אלא שצריך קדושה וזיכוך, והשיב רבינו הקדוש הנ"ל לא השגתי זה אבל אין זה תימה, כי עבודתו וקדושתו מישראל מרן אלקי היה מאד מאד, ובפרט שהיה עבודתו וקדושתו על הנהר נעסטיר מקום טהרה, ומפי אחיה השילוני, אשרי ילוד אשה שזכה לכך, והבינו היראים ששמעו זאת שכל המעלות שנזכר לעיל היו גם כן לרבינו אלימלך זצללה"ה או מעין זה [כי הרבי ר' אלימלך מליזענסק היה גלגול של אחיה השילוני]".
ועיין עוד שם בספר שומר אמונים, ב"מבוא השער" פרקים יא ו-יב מגודל מעלת הבעל-שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו, אמן.
יום פטירת הבעל שם טוב הקדוש הוא ו' סיון – חג השבועות
|