0
לפני כעשרים שנה, פגשתי יועץ משברים מן הבולטים בעולם. זה קרה במקרה למדי, בלי כוונה, כאשר חבר ביקש ממני להצטרף לצוות חירום שהתכנס לטפל במשבר חמור בחברה מסחרית, שהיה יכול לחסל את עסקיה. למשבר דינמיקות רבות משלו, ניואנסים, דרכי טפול שמצריכות ידע, ניסיון והמון הקשבה אבל את שלושת כללי האצבע שכתב על ה"ווייט בורד" בטוש, באנגלית, נדמה לי שאזכור לעולם ועד, מן הסתם הם תקפים בכל מצב ובכל הזדמנות. הם בלטו במיוחד מפני שהוא טרח לצייר אותם באופן יצירתי על הלוח ובגדול. תחילה הוא צייר את המספר אחד, בגדול מאוד, ובאדום. "יש רק קול אחד בחברה" הוא אמר "צריך לחשוב מה הקול הזה אומר. אבל הוא אחד. אין שניים, אין פיצולים, אין מסרים שונים. אין התחכמויות. רק אחד". ואחרי שסיים את המשפט, לקח פאוזה לקפה והוסיף "ויש גם מספר אחד אחד. כולנו כאן יועצים, האחריות שלו. הוא יחליט. ושני אלה מביאים אותי לציור השני שלי". והוא צייר שעון חול, בצורה שלומאלית למדי, אבל טרח לדקדק בעשרות גרגירים נופלים "הבנתם נכון. הזמן נגדנו. אנחנו בלחץ. משבר מתחיל להפסיק להיות משבר שאתה מפסיק לרדוף אחרי הזמן ולהגיב ומתחיל להחזיר את השליטה לידיים שלך. כשהזמן נגדנו, צריך לחשוב ומהר - מתי לדבר ומתי להגיד את הדבר האחד, בקול האחד, והאם מספר אחד יגיד אותו. זה משחק שח-מט, כי לפעמים כדאי לשתוק, ולפעמים כדאי לדבר. ולפעמים כדאי לדבר ראשון. אבל אולי הצד השני לא מתכוון לדבר? ואז הפסדנו. א- כן- וכאן מגיע שעון החול שלנו. הוא ממשיך לתקתק. אז כדאי להחליט החלטות מהר ולהחזיר את השליטה בידיים אלינו". ואז הוא הניח את הטוש, לגם עוד לגימה מכוס הקפה שלו ופתאום, השליך את הקפה הרותח ממש עלי. נשכתי את השפתיים וניסיתי לעצור את הדמעות שקצת חנקו לי את הגרון. "אני מצטער" הוא אמר "זה שרף?". האדמתי קצת. "לא" ניסיתי לענות "קצת. בעצם..." הפסקתי ואז השבתי "לא נורא. קורה". "משבר" הוא אמר והטיח את הטוש בשולחן "אתה במשבר. ועשית את כל שלושת הטעויות. לא חשבת מה התשובה שלך, גמגמת, ענית בשתי קולות. קודם לא , אחר כך כן". "אני מבין" שאלתי "אז מה טעות השלישית". "שיקרת ידידי" הוא חייך "במשבר, לעתים זה בסדר לשתוק, לפעמים השתיקה מעבירה את המשבר. זה בסדר גם לחשוב מה אומרים, איך אומרים את זה. לכן כל כך חשוב לשוחח עם אנשים שהם אמנים בהעברת מסרים, על פי כללי המשחק של התקשורת או של השיח הציבורי, אבל לעולם, לעולם אל תשקר. זה שרף לך, זה לא היה נעים. אפשר היה לחשוב ולתאר את זה בכל מיני צורות. אולי כדי לא להעליב אותי היית יכול למצוא ניסוח עדין. אבל לא היית צריך להגיד לא". הכוויה כבר עברה לי מזמן. את הכללים, אני לא שוכח. |