הדבר הכי מרשים שקרה לי בברלין ,ומי כמוכם יודע איזו עיר  תוססת היא ברלין,  תלוי בעונת הצייד : ובכן זה קרה בשירותים של המוזיאון פרגמון - שבו עומד לו במרכז האולם  גילגמש בגובה טבעי של 7 מטר  במבט קפוא וזקן מתולתל מאבן  –ובקומה מתחתיו משתין לידי יפני לא ארוך ומבטי צולל מטה כדרך הגברים ונסוג מיד בגלל גודל האירוע. ומיד  איבדתי את הטעם לבזבז זמן על מוצגים מלפני חמשת אלפים שנה.

בנמל התעופה ישבו מולי על ספסל ברזל זוג צעיר. הוא- כפוף ,רחב גרם עם חולצת פסים לרוחב ,מתקתק בסלולר בקדחתנות שבה גם לעס את המסטיק והיא- נעימת פנים ,לוקקת גלידה כמו בסרטים ופונה אליו בשאלה אילמת. מה אני אשמה? כי רגע קודם, סינן החתן החדש שאמו עושה לו ברוגז ולא מחזירה לו תשובה מהארץ מה לקנות לה בדיוטי . "אבא", הוא מרים קול בסלולר "מה עשיתי עכשיו?".

במלון איביס ליד פוטסדאמרפלאץ פגשתי בקבלה עיניים מלוכסנות וכחולות וחיוך נעים. פרוייליין אמרתי לה בגרמנית "את יפה באופן מחפיר" והיא אמרה לי לא לקוות יותר מדי כי הטלפונים שבקו חיים והערב לא אוכל להודיע לאיש ,כולל לא צ'רצ'יל,אם יבואו לקחת אותי לרציף 17.למה? שאלתי .למה הטלפון לא עובד. למחרת -עדיין אין קו  לחוץ. המערכת עדיין לא עובדת ,חייכה  הבלונדינית . "אז איך היא עבדה -המערכת -כל כך טוב ב-1941?" ,שאלתי אותה.

אגרפתי את  אצבעותיי , זקפתי גו, הרמתי ראש וצעדתי בהליכה ברווזית כיאה לשדרת אונטר דן לידן. ליד שער ברנדנבורג ,בבית קפה , חיטטת עלמה פרחונית באוזן ספל  פורצלן  ודמיינה את שפתיה  הוורודות עולות ויורדות על לחיו של טייס ארי .עיניה נעצמו באושר והנוצה התקועה בכובעה רטטה בחוסר מנוחה, תרה בשבע עיניים סגולות אחר הטווס המפוזר. העצים בפארק הסתבכו  בהמוניהם ואסרו על קרני השמש את הכניסה. רק בשבילי האופניים  הלבנים התגלגל לו האור ככתמים בסדין של נער מתבגר. ואז באמצע כל הניקיון המרהיב הזה שכב לו על המדרכה עכברוש כתוש איברים,מחוץ עד  שני ממדים. רציתי לפנות למחלקת פינוי אלמנטים הפוגעים בבריאות של הגזע  ואז הבחנתי בדמיון הרב שיש ביני לעכברוש :הרי אנחנו חולקים רצף של שמונים אחוז ד.נ.א. הכנסתי את הגווייה לכיסי והלכתי לתחנת הרכבת בזאולוגישגרטן.  "לאושוויץ" , אמרתי לקופאי, "כמה ",  שאל. אמרתי: "רק שניים". הראיתי לו את העכברוש תלוי בידי מהזנב  ושאלתי אם יש הנחה למתים. הוא  חייך ואמר "אתם לא תשתנו לעולם, אה? והמשיך  "כיוון אחד אני משער?".

"ברור",עניתי, "מי משוגע לחזור מגן עדן".

במטוס אני אוהב לשבת בכיסא ליד במעבר. לידי ישב זוג מבוגר  חמוד ורציני. הם ביקשו מהדיילת תוספת חגורה כמו תוספת שיער כדי שיוכלו להקיף את עצמם ולהתחגר כדין. בזמן הטיסה הם שילבו אצבעות בעדינות וברוך. בקשתי להיות מנומס וספרתי להם משהו על צאצא כלשהו שיש לי בסין. "לנו אין ילדים אמרה האישה", וחשקה את השיחה בשלשלאות שתיקה . בעלה נרדם כתינוק ברעום המנועים והיא  פתרה תשבץ שעה ארוכה. רק הגדרה אחת נותרה לה בלתי פתורה .כשהטייס הודיע כי מיד ננחת לחשתי לה "רודף העפיפונים". היא תלתה בי מבט  כאילו השתגעתי."תראי מי עומד מולך עם אקדח"?אמרתי לה"חאלד חוסייני,הסופר,הוא עכשיו שייך לאל קעיידה".היא הניחה את ראשה על הכתף של בעלה ופניה קרנו. מחיאות כפיים.נחיתה.המטוס לא הצליח להתרסק. מסך .

כשהייתי קטן היו לי הורים עניים ורכבת צעצוע ראיתי רק בחלונות ראווה. בגרמניה קניתי כרטיס שבועי המאפשר לי לנסוע ללא הגבלה ברכבת אמתית.  יש לי סימפתיה לרכבות בגרמניה. זה עובר בתורשה. החלונות גדולים ולא מאפשרים קפיצה בהולה ,הנופים  עדיין בשחור-לבן,אין צפיפות על הרצפה , הכרוז מדבר גרמנית, והאנשים לא מישירים מבט על המגן דוד הצהוב שלי. נתנו לי להעלות מזוודה שבה דחפתי את כל הזיכרונות ובתחתית מוסתרת השחלתי לחם ונקניק חזיר  שיספיקו לי עד שתתחיל הדיאטה. לקראת  ואנזה הכרוז אמר שזו התחנה הסופית של הרכבת . התכוונת "הפתרון הסופי ",לחשתי באומץ. באגם שטו סירות מפרש לבנות ובחורה בלונדינית עשתה סקי מים בחזה חשוף. העצים הדיפו ריח רעלי ועלים  נושרים ריחפו באוויר בעליצות של מתאבדים. על גשר המרגלים הלך נתן שרנסקי הקטן עם בגדים אקסטרה לארג' של הצבא הרוסי והתקרב לחופש. אמרתי לו -עשה לעצמך טובה –סע לאמריקה .

בבוקר השמים היו שחורים. נסעתי לשדה עם נהג מניגריה שגמר כמעט את הדוקטורט בכלכלה בברלין ואז התחתן עם גרמניה ,לא שאלתי איזה צבע ועכשיו יש לו מונית  שחורה ויש לו ילדה  בת 12 -לא שאלתי איזה צבע-והוא בקושי גומר את החודש."איזה משמעות יש לחיי" קונן  " הרגע קמתי "אמרתי "ועם כל הכבוד לא בשביל זה באתי עד ברלין", ובשקט מלמלתי  "תגיד תודה שאתה בחיים,לא חשוב מה הצבע שלהם". כשנפרדנו ,הוא לחץ את ידי ואמר אחרי היסוס "נכון שאתה יהודי?" הנהנתי ואמרתי "נכון שאתה שחור?".הוא הביט בראי ואמר "אתה מספר לי?".

לפני שער העלייה למטוס 10 יש  מבנה זכוכית מרובע דומה לזה שאייכמן שהה בתוכו בעת משפטו. בנייר  a4  שהודבק ברישול על הדופן הקדמי היה כתוב בכתב יד עברי  "אין שירותים  בגייט!".רחרחתי כמו צייר הבולש אחרי ריס  שהוחמץ  ושיניתי את הכתוב ע"י החסרה פה ושם של הכיתוב כדי שהנוסעים יבינו לאן הם נוסעים באמת .הורדתי את הנקודה מתחת סימן הקריאה והורדתי גם  שני יי (יודים) המסמלים את נוכחות אלוהים במקום .והתקבל  -   אין שירותים בגטו.

.