אין לי טלוויזיה. אני לא חושבת שטלוויזיה זה השטן (השטן זה פואד, כן?), סתם בזבוז זמן, כך שהמון זמן לא יצא לי לראות פרסומות וזה יתרון לא מבוטל. לפני כמה זמן נתקלתי, בבית של ידיד, בפרסומת הזו ל"שישי משפחתי". אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התחשק לי כל כך להקיא על הנעליים של מישהו (בעצם אני כן זוכרת - הבוקר, כשקראתי את ההספד הנרגש של הגברת חנה בית הלחמי על אחד הדברים המביכים ביותר שקרו בפוליטיקה הישראלית מאז הנורה שהיתה אמורה להאיר את כל רמת גן).

מילא שמנסים למכור לנו נוזל לכביסה באמצעות מודל מזויף של נשים, שעוד לפני הקפה של הבוקר הספיקו לחייך אל העולם, להתאפר, לגדל ארבעה ילדים ולפצוח בקריירה ענפה ומספקת תוך כדי שהן דואגות שהטי-שירט של הילד תישאר לבנבנה וריחנית (ואז אתה מסתכל עליהן ואומר: הנה אישה שמוצצת לגבר שלה כל ערב! אחחחחחחחח תראו איך היא מאושרת!),

אבל, כשגורם כלשהו, יהיה אשר יהיה, מנסה להחדיר בנו "ערכי משפחה" מייד-אין-אמריקה באמצעות תשדיר חסות אפוף קלישאות ומטומטם להחריד-  ואיש לא מתרעם, ולא תופס את עצמו ואומר WTF?? איך אנחנו מצליחים, בכזה כישרון, לשאוב מהיבשת-המעופשת הזאת את כל הגועל נפש, את כל מה שהופך אותה מסואבת ומלאכותית כל כך, ולייבא אלינו בהתרגשות כזאת? חשבתי שלהאכיל ילדים קטנים בדייסה של מסרים מיליטריסטיים זו המומחיות שלנו כיאה למזרח תיכונים (גאים). אבל שוב הצלחנו להמציא את הגלגל מחדש ולהוכיח לעולם שעוד לא אבדה תקוותנו. כמה פרובינציאלי. כמה עלוב.