כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    "תגיד לאמא שהלכתי לד"ר גולדהאמר"

    2 תגובות   יום רביעי, 15/5/13, 19:05

    השבוע הראשון של חודש סיוון באמצע שנות החמישים. אני חוזר הביתה, מכיתה ג', לבית הדו-קומתי הקטן שבסוף רחוב זמנהוף תל-אביב. מחר חגיגת שבועות בבית הספר. אמא בטח תכין לי זר ביכורים, ובו כמה ירקות, וזר של אספרגוס ופרחים.

    אמא לא בבית, אבל אבא כן. זה לא רגיל. הוא שוכב במיטה בבגדיו. התריס סגור והחדר חשוך. משהו משונה קורה.

    החברים קוראים לי החוצה. יחד איתם אני מטפס על עץ הגויאבה הענק שבחצר השכנה.

    אחרי כמה דקות נפתח תריס העץ הגדול של חלוננו. ראשו של אבא ניבט מבעד לחלון. עייף. מבקש שקט.

    אני מרגיש שמשהו לא בסדר. אבל, החברים ועץ הגויאבה קוראים לי להמשיך.

    פתאם אני רואה את אבא יוצא מהבית. הוא עומד לצאת מהחצר.

    הוא נראה לי גדול מתמיד.

    אני רץ אליו. כמו מנסה לעצור אותו שלא יילך. מה קורה כאן?

    אבא מחבק אותי. כמה הוא גדול.

    שוב אני מרגיש שמשהו שונה מתמיד. למה הוא מחבק? מתי חיבק אותי לאחרונה?

    "תגיד לאמא שהלכתי ד"ר גולדהאמר"

    אבא פונה לעבר קופת חולים זמנהוף. רק מרחק של שלושה בתים מביתנו.

    אבא הוא רופא וקופת חולים זמנהוף היא מקום עבודתו. בנין גדול שחולש על כל הסביבה.

    אני רואה אותו הולך לאט.

    עכשיו יש לי הפסקה ברצף הדברים. כמה זמן עבר עד שאמא באה הביתה?

    אמא מגיעה ואני אומר לה "אבא אמר שהוא הלך לד"ר גולדהאמר"

    פניה של אמא משתנים ברגע. היא מניחה את החבילות בידה ורצה, (כן רצה!) לעבר קופת חולים זמנהוף.

    משהו קורה כאן! למה היא רצה?

    אחר כך הסתבר שאבא הספיק להגיע לחדרו של ד"ר גולדהאמר, הקרדיולוג, פלט "שלום" וצנח.

    זהו.

    אני כבר מבוגר ממנו אבל מדי כמה ימים אני מוצא את עצמי שוב רץ לעברו בשער החצר ברחוב זמנהוף.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/5/13 21:39:
      אתה פוגש בצמתים שונים בחיים אנשים ויוצר קשרים, אבל לא מעלה בדעתך איזה סיפור חיים כל אחד מהם סוחב
        15/5/13 19:24:
      לילד בכתה ג' זה הסיפור המרכזי בחייו. הוא לא ישכח זאת, וכנראה יתפתח בכיוון של השפעת האירוע עליו ותרומת הסביבה לחיזוקו או להחלשתו.

      פרופיל

      yonathan lerner
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון