כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    ואני שואלת - 'מה שלומי על הגבול' ?

    43 תגובות   יום חמישי, 16/5/13, 01:28

     

     

    ואני שואלת -  'מה שלומי על הגבול' ?

     

    מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשומה

     


    ''

     


     

    'מה שלומי על הגבול' הוא השם והנושא של פסטיבל ייחודי שמתקיים בכל שנה, בזמן הזה של השנה, ביוזמת 'המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי'.


    זו פינה מיוחדת מלאת השראה, קיימת כבר למעלה מעשרים שנה. אנסמבל של יוצרים בעלי חזון שעזבו את הביצה הטובענית במרכז, דחקו את עצמם אל הגבול גם ברוח וגם במעשה. הקימו תא תיאטרון ייחודי, עם בית ספר גבוה ללימודי תיאטרון רב תחומי, ושם הם חיים ושם הם יוצרים. את האנסמבל מובילים זוג השחקנים הידוע 'נטע פלוצקי' ופבלו זלצמן' – ומי שמתעניין בפרטים מדויקים אודות תיאטרון זה מוזמן להיכנס לכאן 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי'.


    חברתי אליהם כבר לפני עשרים שנה במסגרת תפקידי השונים. יצרתי והעברתי סדנת יצירה לחקר ה'עצמי' באמצעות ציור דיוקן עצמי לאנסמבל עצמו, לסטודנטים ובין לבין אני חברה שם בוועד המנהל. בלי קשר לכל אלה, אני פועלת בשיתוף עמם כאמנית יוצרת.


    'פסטיבל מה שלומי על הגבול' מתקיים זה השנה השלישית. בשנתו הראשונה יצרתי את הפרויקט 'האש מפצחת תמונות בדממה' .

     

    '' 

    תמונות נוספות מתוך פרוייקט זה ניתן לראות ב 'אלבום זה'


     

     

    השנה התמסרתי לפרויקט אחר. שנקרא 'חדר משלך' – איפה הגבול כאן? ואשר התקיים במשך יומיים במהלך הפסטיבל (29.4.13 , 1.5.13 ).

     


    אסביר במילותיי כאן מה התכוונתי ומה היה אופיו ולאחר מכן אוסיף את הדברים כפי שהם התפרסמו בתכניה של הפסטיבל.


    צריך לומר שהשם של הפסטיבל עצמו הוא רב משמעי. התיאטרון ממוקם בעיירה שלומי אשר יושבת כידוע על גבול הצפון מתחת לאף של החיזבאללה. לכאורה, שם הפסטיבל מתאר מצב. ומעל פני השטח כבר נשמעת השאלה הברורה מאליה, מה עושה שם התיאטרון הזה, שקרע את עצמו מלבה של העיר תל- אביב, התיישב בעיירת גבול, ששמה שלומי – מה הוא עושה שם? אבל זו רק השאלה החיצונית והגלויה ביותר.


    לעומק, צריך להבין, שהתיאטרון הזה הוא למעשה תיאטרון חוקר. השחקנים כמו גם הסטודנטים עסוקים בחקר עצמם כאנשים, כשחקנים, כל אחד והסיפור האישי שלו וכולם יחד סיפור אישי – מחזה של אדם בעולם, מחזה של אדם עם אדם, מחזה של אדם עם עצמו. השחקנים שם מתחילים כל דבר בחקר עצמם מול עצמם, או מול סביבתם. למעשה בכל רגע נתון השחקן שם בודק "מה שלומו".


    לממד הזה של בדיקה וחקירת עצמי כאדם, כחקר הנפש נכנס גם ממד הגבול.


    בפסטיבל אנו מתרכזים בשאלות של גבול. גבולות של יחסים בין אישיים - אנשים זה עם זה, גבולות של אנשים ביחסיהם עם עצמם, גבולות של אדם עם סביבתו, מצבים גבוליים, הידוק הקצוות ודחיקת הגבולות, כאלה ועוד ועוד.


    בהקשר זה מצאתי שיש מקום לעשייה שאני עוסקת בה רבות בחיי כיוצרת חוקרת. אני עוסקת בחקר ה'עצמי' הפסיכולוגי באמצעות ציור דיוקן עצמי. עושה זאת עם עצמי כאמנית יוצרת חוקרת ועושה זאת עם יחידים אחרים ועם קבוצות. אני רואה בפעולת 'ציור דיוקן עצמי מול מראה' כלי חקירה, אשר באמצעותו יכול "המשתמש" לצאת למסע מופלא של חקר העצמי תוך שהוא גם חווה חוויית יצירה.


    בפסטיבל 'מה שלומי על הגבול' בחרתי לקחת את הנושא הזה ולדחוק את גבולותיו לקצה. לבדוק מה קורה לציור עצמו או לי כאשר אני דוחקת את הגבולות. כלומר, מציירת בלי הפסקה, בלי מנוחה, ברצף לאורך שעות ארוכות ללא שינה, ובמעט אוכל. הכוונה הייתה לדחוק את גבולות הנוחות והנוחיות, לבטל את דרכי העבודה השגרתית שלי, לשבור גבולות, ליצור גבולות חדשים ולראות מה תהיה התוצאה. במילים אחרות לשאול את עצמי מה, אם כן, שלומי על הגבול. כל זאת, כאשר זה מתבצע בתיאטרון שנמצא בשלומי שיושבת על הגבול.


    בתכנייה של הפסטיבל רשמתי כך:


    "במסגרת פרויקט מתמשך של יצירה כמחקר שבודקת את גבולות ה'עצמי', בפרויקט זה אני מתכוונת להמשיך את החקר ולדחוק את גבולותיו לקצה, כמו גם לבדוק האם לקצה עצמו יש גבולות. על בסיס המושג המוכר 'חדר משלך' (שאותו טבעה וירג'יניה וולף), אני מתכוונת בפרויקט זה להסתגר בחדר אחד מסוים במבנה התיאטרון ולשהות בו ברצף במהלך ימי הפסטיבל. בחדר, אני מתכוונת להמשיך בתהליך היצירה, שבו אני מעורבת מזה שנים, ציור דיוקן עצמי' מול מראה, כחלק מתהליך שבו היצירה מחקר והמחקר הוא יצירה - כמסע לגילוי עצמי, בשירות ולשירות ה 'עצמי'.


    מעבר לכל המשמעויות המובנות מאליהן בהקשרים שבין מחקר /יצירה כזה ובין בדיקת גבולות, הפעם בדיקת הגבול תהיה על דרך ההקצנה, במטרה ללמוד עוד על הגבולות. למתוח את כוח היצירה ואת גבולותיה, לבדוק גבולות היכולת של ה'אני' בחיפוש אחר ה'עצמי' בתנאים לא שגרתיים, להבין את המשמעות של הסתגרות ב'חדר משלך' לצורך יצירה וביטוי, במובן של יצירת גבולות על מנת להרחיבם.


    אשהה בחדר על מנת לעבוד ליצור ולחקור דיוקן באמצעות ציור דיוקן עצמי, ללא הפסקה סביב השעון, כסוג של עבודה אינטימית אישית, אשר בו בזמן מאפשרת לאחרים "להציץ".


    מזדמנים, קהל וצופים יוכלו לצפות בתהליך, לנסות לקחת חלק, לשאול שאלות, לצלם ועוד( בהתאם למה שיקרה), כל זאת על רקע עבודה אינטנסיבית שלי, שבה כל המרחב הפיזי וכל הזמן, במשך ימי הפסטיבל מוקדש אך ורק לכך".


    ובכן הגעתי לשם והרבה מאד תובנות עלו בי.


    נשאתי עמדי ארגזים וציוד, התארגנתי בחדר שנחשב כחדר ההלבשה של האנסמבל, והתחלתי בעבודה.

     

    ''

     

     

     

    ''


    מצוידת כמובן במצלמה, משום שמהר מאד הבנתי שכל שלב יכול להיות בעצם סיום הציור, אלא אם כן אחליט שאני דוחקת את הגבול הלאה וממשיכה ועובדת על הציור.


    מבחינתי לא באתי לשם על מנת להפיק ציור, על מנת שאוכל אחר כך לשים אותו באוסף הציורים שלי כעוד ציור גמור שאפשר אולי לתלות או למכור. לא. באתי להיות בתהליך. מאמינה גדולה אני בתהליכים. התהליך בעיני הוא עיקר הדבר. הוא זה שמאפשר לך את ההוויה העצמית, כלומר להיות. הוא זה שמאפשר לי (לך) לצאת למסע תגליות שאינך יודע את דרכיו וגם לא את סופו. התהליך ,אם הנך מתמסר אליו, הוא זה שיכול בסופו של דבר להניב את התוצאות המרתקות ביותר, ודווקא משום שהתוצאה לא הייתה מבחינתך עיקר העניין. במילים אחרות, התוצאה היא לא המטרה, התוצאה היא פועל יוצא של תהליך, כאשר התהליך הוא המטרה.


    ובכן, אני מציירת בלהט, וברגעים אלה בעודי סגורה בחדר בקומה השנייה בתיאטרון, רחוקה מכל המולה, מגיעה שלב שאני עוצרת ומתבוננת. מתעדת ומצלמת אותו, נחה לידו, מתבוננת, ושואלת האם זה קצה גבולו של הציור? כאן הוא מסתיים? האם זה קצה הגבול של היכולת-רצון-צורך שלי בציור זה.

     

    ''

     

     

    ודווקא כשאני מבינה שאפשר לעצור כאן, שזה יכול להיות כבר סוף הציור, אני דוחקת את גבולותיו וממשיכה הלאה, וכך שלב אחר שלב – עד השלב שבו הציור כבר "עולה על גדותיו", עבר את גבולותיו שלו, ואני חשה שאם אמשיך הלאה אפול אל התהום.

     

     

    ''

     

    זו הייתה עצירה נוספת, ואני מתבוננת בודקת. הגבול מתרחק ואני ממשיכה לשלב הבא

     

     

    ''

     


    ברגע מסוים משהו הפריע לי בציור, חשתי שלא בנוח, וגם כשחשבתי שזהו, אלה הם גבולותיו, ייתכן שהוא צעק אלי לעצור, ייתכן שלא שמעתי והמשכתי. וכדי שיהיה מקום כדי שאוכל להמשיך פשוט כיסיתי חלקים ממנו בצבע לבן.

     

     

    ''


    התבוננת בתוצר וחשבתי לעצמי, שייתכן שקלקלתי את הציור, אבל מבחינת השאלה המנסרת בחלל היצירה שלי ברגעים אלה, כך נראה ציור ששואל את עצמו, שנשאל על ידי יוצרו, שיוצרו שואל עצמי 'מה שלומינו יחד על הגבול'. משהו טרד בציור את מנוחתי, אבל הנחתי לו.


    מבחינת נתוני המעבדה שהכתבתי לעצמי, אפשר לומר שעמדתי פחות או יותר בכללים. רציתי לעבוד הרבה מאד שעות ללא מנוחה ומזון, אכן עשיתי זאת, וחזרתי לביתי בשעת לילה מאוחרת מאד. האמת הייתה, אם לומר, שרציתי להישאר במקום, לעבוד עד כלות הכוחות, ולהמשיך גם כשעייפות תנסה להכריע אותי, לחטוף תנומה קלה על מזרון בקצה החדר ולאחר שעה לקום על רגליי ולהמשיך לעבוד. אבל, זה לא הסתייע בידי. התיאטרון ממוקם באזור תעשייה, ממש על הגבול, איש לא נשאר שם לעת לילה, והיה עלי לוותר על שלב זה על מנת לא לסכן את עצמי.


    לדעתי זה פגע בתוצר, משום שעל מנת לבחון באמת איך והאם יצירה משתנית, ואיך היא משתנית לאחר שעות עבודה רבות, ואפילו מתוך עייפות, צריכה הייתי לעשות זאת.


    למחרת הגעתי לעבודה מסתערת על הבד, עומדת מול המראה, מציצה לעבר העבודה מאתמול, ומבלי שארגיש, ומבלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, אני לוקחת צבע עשיר ורב על המכחול וממשיכה לעבוד בהינף יד דווקא על העבודה מאתמול. מסתבר שדחקתי שוב את גבולותיה, מה שחשבתי שאתמול יצביע על הגבול שלה הפך היום לעוד סוג של הסגת גבול. ביטלתי את המחיקות הלבנות, ביטלתי את השקט ואת האין צבע. ורק אחרי שהחזרתי אותה באופן מסוים למצב שהייתה בו אתמול הנחתי אותה לנפשה. הבנתי שהיא כבר עברה את הגבול של עצמה, הותרתי בה חריתות על מנת שמה שם אתמול יבצבץ גם הוא, והלכתי ליריעת בד חדשה שפרשתי.

     

    ''


    אני עדיין בפסטיבל השקט הזה, והאינטימי הזה, ביום השני שלו, וגם אם עברת את הגבול אתמול, הרי שצברתי כוחות חדשים והתחלתי יום חדש. ושוב אני עם העבודה, מתבוננת במראה ומנסה לראות מה ההסתכלות בפנים שלי עצמם, תניב היום.

     

    את הציור הגמור, זה שהגיע לקצה הגבול של עצמו על תולה על חבל.

     

     

    ''

     

     

    ועוברת לעבודה הבאה. אין גבולות אמרתי, עבודה אחרי עבודה.

     

    ''



    אבל בו בזמן אני מתחילה גם את חשבון הנפש.


    באם מה שאני עושה כאן שונה מהעבודה שלי בסטודיו, כשאני עוסקת בציור(חקר) הדיוקן של ה'עצמי'? האם הנדידה עד לקצה (גבול) בצפון, וההשתלבות עם הפסטיבל, אכן הביאה אותי למצב של עבודה שהיא בדיקת הגבולות? האם באמת זה מה שקרה? האם השגתי את מבוקשי? האם יש לי תוצאות שמוכיחות שדחקתי גבולות לקצה?

     

    אפשר להתבונן שוב בסרטון ולראות מה באמת קרה שם? ואם בכלל קרה שם

     

    ''


    האמת. התשובה  שלי לכל השאלות שהצגתי כאן, ואשר הצגתי בפני עצמי בזמן אמת, היא לא.


    אחרי יומיים של עבודה לקראת סופו של היום השני הבנתי, שאם אני באמת רוצה להיות במצב של דחיקת הגבולות, ולראות את התוצאות בציור, הרי שרק עכשיו זה מתחיל. היומיים הראשונים היו רק התחלה ומה שאפשר לקרוא לו חימום. רק עכשיו אחרי חימום של יומיים אני יכולה להיכנס למצב של עבודה ללא גבול, או על קצה הגבול. שום דבר עדיין לא עמד במבחן. לא הכוחות שלי, לא המזג שלי, לא הרעב וגם לא העייפות. ברור היה לי שרק התחלתי, ובעצם אני כבר מסיימת משום שהתחייבתי ליומיים.


    תוך כדי עבודה הבנתי שהפסטיבל אולי הסתיים, אבל אני רק התחלתי והחלטתי שאני חוזרת לסטודיו וממשיכה לעבוד בפרוייקט הזה במשך שנה שלמה עד מועד הפסטיבל הבא. במהלך השנה הקרובה, אגדיר גבולות, אנסה לחצות אותם, אתעד, אכתוב אצור ואבדוק מה באמת שלומי על הגבול. בפסטיבל הבא אגיע עם תערוכה ותוצאות כדי לספר 'מה שלומי על הגבול'.

     

    ''

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/5/13 07:46:

      צטט: שולה63 2013-05-24 05:09:43

      התנסות מענינת הסבר התהליך נרחב וברור. שאפו

      תודה שולה

        24/5/13 05:09:
      התנסות מענינת הסבר התהליך נרחב וברור. שאפו
        20/5/13 13:52:

      צטט: dani oren 2013-05-20 12:12:41

      פוסט מעניין מאד . אהבתי לראותך אותך בפעולה בעבודתך בהיצירתית .. והיצירות מדהימות .

      תודה לך דני. שמחה על הביקור שלך כאן ועוד יותר שמחה שאהבת. אהבתי את החידוש הלשוני היצירתיות. תודה.

        20/5/13 12:12:
      פוסט מעניין מאד . אהבתי לראותך אותך בפעולה בעבודתך בהיצירתית .. והיצירות מדהימות .
        19/5/13 08:22:

      צטט: גליתוש. 2013-05-19 07:58:21

      נהדר כל התהליך הזה, והתוצאה נהדרת. אהבתי נורא את המשקפיים (כבר דיברנו עליהן מתי שהוא :). אבל אחטא לאמת שלי אם אגיד שכל הסיטואציה הזו לא הלחיצה אותי. האינטנסיביות הזו, כמו בתוך טראנס במקום סגור, לחיץ. ואולי זה החקר? שהביא לתוצאה הנפלאה הזו של הפורטרט שאהבתי מאד. הסרטון הראשון רץ בקצב נהדר, ממחיש את הסיטואציה באופן נפלא. תודה.

      תודה גליתוש. אגב משקפיים. נדמה לי שזו הפעם היחידה שציירתי דיוקן עצמי עם משקפיים.

        19/5/13 08:19:

      צטט: נערת ליווי 2013-05-19 01:43:58

      היום, בקריאה והסתכלות שנייה (בעיקר על הציור האחרון) צבעוניות שונה לחלוטין מבחינתי, קפץ לי לעין משהו שלא ראיתי קודם.

      אני מדברת עלייך וחושבת עלי, או מדברת עלי וחושבת עלייך. חיוך

       

      בכל הצילומים שלך את לובשת שחור (גם אני)

      כל הפורטרטים פה צבעוניים מאד. והאחרון בעיקר (מפה הוא בכלל נראה בטכניקה שונה קצת)

       

      לפני כמה ימים הייתה לי על זה שיחה עם חברה חכמה ברמות, היא אמרה לי שהיא מבינה פתאום למה (אני) לובשת שחור. כי הבפנוכו שלי צבעוני ורועש וגועש בכל צבעי הקשת. למרות שאני תמיד מדברת על שחור ולבן.

       

      אז, אני לא מנסה להסב את "נושא" התגובה אלי, אלא לתת את הקרדיט של התובנה הזו לחברה שלי שלא ראתה את הסרטון ולא מכירה את העבודות שלך ואם היא לא הייתה מדברת איתי עלי, כנראה לא הייתי מגיעה למחשבה הזו כשקראתי והתבוננתי עכשיו שוב בכל מה שכאן.

      הי "נערת ליוו" קריצה, העלית כאן נקודה מעניינת ביותר. כבר בתחילה הבנתי שאת מדברת עלי או עלייך (זה לא משנה), כי לא עלי ולא עלייך דברת אלא על התובנה שעלתה לך כאן. העלית נקודה חשובה ומעניינת ביותר. גם אני לובשת הרבה ואולי בעיקר שחור. על אף שכאן בעבודה לבשתי שחור כסוג של בגדי עבודה נוחים. אבל כידוע, בפסיכולוגיה יודעים לומר שלכל עשייה שלנו יש סיבות אחרות, לא מודעות, והן בעצם הנכונות יותר. ואני מסכימה עם חברתך החכמה ( כפי שמסתבר) שהפחתי מהנוכחות שלי, הכהיתי אותה, גימדתי אותיה, על מנת לתת מקום ובמה לציור, שהפך באותו זמן להיות אני. ושם אכן עלתה הצבעוניות הפנימית האמיתית אולי יותר. הנקודה שהבאת כאן מעניינת וגורמת לי לתת את הדעת על דברים שבעצם באופן כל שהוא ידעתי כל הזמן. הרי העיסוק ביצירה, באמנות, ובנפש זה דבר עשיר וצבעוני. ויהיה הלבוש השחור אשר יהיה, האמת בסוף יוצאת עם ודרך הציור. ובאמת הציור שבחרת להמחיש את דברייך מבטא את זה באופן מאד חזק. ומאחר והעלית את הנושא אני חייבת לספר לך ( ואולי לקוראים האחרים) שגם בפייסבוק מישהו הצביע על התופעה הזאת ובחר עבודה אחת מאד מסויימת והראה איך הדמות השחורה שלי בוקעת מתוך הציור, או נמזגת בו, משהו מאד מעניין שהוא כאילו הרחבת היצירה באמצעות הצילום ( שמישהו אחר בכלל צילם). ואני מביאה את זה כאן להדגמה. ותודה שהעלית את הנושא, נגענו בו כאן על קצה המזלג, אני חושבת שזה דבר עמוק ומעניין לדיון.

      ''

       

        19/5/13 08:04:

      צטט: סמדר לומניץ 2013-05-19 01:01:01

      מרתק נורית. שתהיה לך שנה נפלאה של התנסות וגילויים. מאוד אוהבת את המקום שאת נותנת לתהליך ואת הקשב המתמיד לעצמך וליצירה.

      תודה סמדר.

        19/5/13 07:58:
      נהדר כל התהליך הזה, והתוצאה נהדרת. אהבתי נורא את המשקפיים (כבר דיברנו עליהן מתי שהוא :). אבל אחטא לאמת שלי אם אגיד שכל הסיטואציה הזו לא הלחיצה אותי. האינטנסיביות הזו, כמו בתוך טראנס במקום סגור, לחיץ. ואולי זה החקר? שהביא לתוצאה הנפלאה הזו של הפורטרט שאהבתי מאד. הסרטון הראשון רץ בקצב נהדר, ממחיש את הסיטואציה באופן נפלא. תודה.
        19/5/13 07:50:

      צטט: ג.ע. 2 2013-05-18 14:09:57

      אני בהחלט רואה שילוב בין שם הפסטיבל, קב' האנסבל של התיאטרון ומה שהיא עוסקת בו ובין העיסוק שלך ביצירה תוך כדי חקר העצמי וגבולות העצמי.

      נראה לי שבחרת לעבור תהליך מעניין, שחלק ממנו בעצם נגרע בסופו של דבר, בגלל נושא הביטחון, אבל נראה שבכל זאת ההחלטות שלך על בדיקת הגבולות - התנאים שהצבת לעצמך - ציור סביב השעון, ברעב, בעייפות וכדומה, בהחלט יכולים להביא לך מצבים חדשים שיתבטאו בציור. יחד עם זאת, כמו שציינת, עצם זה שיצרת בחדר סגור, השאיר בעצם חלק מתנאי ותהליכי היצירה שלך דומים לאלו שיש לך בסטודיו שלך, ולכן הרגשת שלא קרה משהו כל כך שונה ביצירה שלך בין היצירות שאת יוצרת בסטודיו לבין אלה שיצרת בפסטיבל.

      מה שחסר לי מאוד, זה התיאור של קהל הצופים שנכנס (בהנחה שנכנס) - איך הוא השפיע עלייך בתהלילך הציור, איך השאלות שלהם השפיעו עלייך, ובכלל כל האינטראקציה עם הקהל בזמן אמת. לא תיארת על זה מילה, וזה חסר כאן, כי ייתכן וכאן היה השינוי הרציני בין היצירה בפסטיבל לבין הסטודיו שלך, שם את לבדך מול המראה.
      אשמח אם תרצי להוסיף על כך.

      ובכלל, אני חושבת שהנושא של גבולות הוא נושא מרתק, ובמיוחד של גבולות העצמי (ביני לבין עצמי) גבולות העצמי מול השאר, גבולות של המרחב האישי הפיזי כמו גם גבולות המרחב האישי הנפשי ושמירה על פרטיות וכו' וכו' וכו'.

      מאחלת לך המשך יצירה פורה עד הפסטיבל הבא, ובעיקר הרגשה שהצלחת להבין או לפרוץ את גבולות העצמי אותן את חוקרת.

      גימל יקרה. כרגיל, קוראת לעומק, לא מוותרת על שום פרט, וכמו תמיד אני חשה שאת יורדת לסוף כוונותיי ולפעמים אף מוסיפה עליהם. כמו שאמרת, נכון גם כשעוסקים בהצהרה מכוונת מראש ב'גבולות', מתברר שיש מגבלות. ובעצם גם העובדה שלא יכלתי למצות את התהליך שם כמו שתיארתי אותו, זה גם סוג של גבול. מאד מעניין מה שכתבת ביחס לצופים. ואת גם צודקת. אני מציעה לך לרדת לתגובות למטה, ראי את תגובותה של רחל סביליה, שכמוך העלתה בדיוק את הנושא הזה ושם גם עניתי לה על כך. שם תוכלי לדעת את דעתי בנושא הזה שנגעת בו וגם צדקת.. נקודה מעניינת שהעלית בסוף דברייך, היא שאלת הגבולות ועניין השמירה על הפרטיות. זה מעניין. זה מעניין במיוחד כשאת כותבת את זה, בתור מי שבאמת חשוב לה מאד גם המרחב הפרטי. אני חייבת לומר שגם אני מקפידה על מרחב פרטי, ולכאורה יש כאן איזו סתירה. כי אני משתתפת בפרוייקט כזה, כי אני כותבת רשומות ומפרסמת, כי אני מציגה את יצירותיי ומחקריי. ובכל זאת, זו פרטיות משום שכל זה נעשה בשפת האמנות, ושפת האמנות היא סמל, ולא פחות ממה שהיא מגלה היא גם בו בזמן מסתירה. ועם כל זאת שאלת הגבולות עדיין קיימת, וזה מה שמעניין. תודה לך על התגובה הרצינית ובכלל על כל המעקב. ותודה על איחולייך.

        19/5/13 07:43:

      צטט: יהודית מליק שירן 2013-05-18 12:58:59

      ראשית, מזל שיש לך מרחב יצירתי ענק, הסטודיו שלך משמעותי מאוד. לפעמים נראה שבד הקנבס יותר גבוה ממך. שנית, בדיקת גבולות יצירה, זה משהו שאת לוקחת לעצמך בדיקה אישית היוצרת בתוכך כלים לחקר אישי. שלישית,את עניין הדיוקנאות או הפנים שאני פוגשת אצלך\ את חוקרת הרבה זמן,יחד איתך אני מגלה דברים חדשים. את בדרכך ואני בדרכי.רביעית, שילוב הצבעים בדיוקנאות, הוא שילוב דרמטי, תוסס, הדיוקן, העיניים, זוויות הפה ,עצמות הלחיים פתאום מקבלות חיים וכל הציור מואנש עד שאפשר לגעת בדמויות לא רק דרך העיניים ודרך רבדי הצבע. הדיוקנאות מדברים אלי בשפתם ומוליכים אותי למחוזותיי. כמו שקורה בשירה, המילים מובילות, בציורים משיכות הצבע פותחות לי עולם לא מוכר להתהלך בתוכו ולהתאהב.

      יהודית יקרה, כמו תמיד, אומר לך גם כאן, שהקריאה שלך תמיד מרתקת אותי, מסקרנת אותי, מרגשת אותי ומוסיפה עוד נדבך למה שכבר יש. זה לא מיותר לומר ולחזור ולומר בכל פעם ( וכך אני עושה) שהרשומות שאני מביאה אמורות לעורר, לגרות ולפתח שיח. אנו עושות זאת מדי פעם ב'פייסבוק' וכדרכינו (משום שזאת דרכינו) גם כאן. הצבעת כאן, בסדר מופתי, על נקודות מסויימות. על החקירה, על החקר האישי שאני מבצעת דרך שימוש באמנות, בג'אנר מסויים, ובכלים מסויימים. צודקת אני בעיצומו של המחקר שעליו כמובן כבר יש לי דוקטורט אבל אני חושבת שאני רק בתחילתו, יש עוד הרבה מאד רבדים לחשוף ולא רק במה שנוגע לי עצמי ( משום שאני במקרה הזה רק שפן נסיונות במעבדה) אלא בכלל, בתחום הזה. גם מבחינת האמנות, גם מבחינת הפסיכולוגיה וגם ברמה הפילוסופית. אני שמחה לדעת שהדיוקנאות מדברים אלייך ומוליכים אותך למחוזותייך, כפי שאת מציינת. מאד שמחה. משום שזו הכוונה, לדעתי, ובשאיפתי, באמנות. הכוונה היא שהדברים יתרוממו מהמימד האישי אל המימד האוניברסלי, שכל אחד יוכל למצוא בזה משהו על עצמו, על העולם, על החיים. תודה על דברייך היפים והחכמים.

        19/5/13 07:36:

      צטט: פילוסופיה 2013-05-18 12:42:21

      בעניי החיים הם מסע לעד לעבר הרמוניה לחיבור אחדותי כולי,כשהסמפתום שלו הוא אושר שקט הרוקד את היצירה המפעמת כלב הכל

      פילוסופיה. אכן, גם בעיני החיים הם מסע השואף לחיבור אחדותי. אך מסע כמו מסע הוא רצוף בהפתעות, התנסויות, ויש בו הכל מכל כל. תודה על ההתייחסות.

        19/5/13 07:34:

      צטט: עJת ה0גולה 2013-05-17 21:49:28

      יפה מאד, כל הכבוד!

      שבת שלום..

      תודה לך ענת ושבוע טוב.

        19/5/13 01:46:

      כשכתבתי הציור האחרון, הכוונה הייתה לציור שרואים אותך עובדת עליו.

      לזה כמובן צוחק

       

      ''

        19/5/13 01:43:

      היום, בקריאה והסתכלות שנייה (בעיקר על הציור האחרון) צבעוניות שונה לחלוטין מבחינתי, קפץ לי לעין משהו שלא ראיתי קודם.

      אני מדברת עלייך וחושבת עלי, או מדברת עלי וחושבת עלייך. חיוך

       

      בכל הצילומים שלך את לובשת שחור (גם אני)

      כל הפורטרטים פה צבעוניים מאד. והאחרון בעיקר (מפה הוא בכלל נראה בטכניקה שונה קצת)

       

      לפני כמה ימים הייתה לי על זה שיחה עם חברה חכמה ברמות, היא אמרה לי שהיא מבינה פתאום למה (אני) לובשת שחור. כי הבפנוכו שלי צבעוני ורועש וגועש בכל צבעי הקשת. למרות שאני תמיד מדברת על שחור ולבן.

       

      אז, אני לא מנסה להסב את "נושא" התגובה אלי, אלא לתת את הקרדיט של התובנה הזו לחברה שלי שלא ראתה את הסרטון ולא מכירה את העבודות שלך ואם היא לא הייתה מדברת איתי עלי, כנראה לא הייתי מגיעה למחשבה הזו כשקראתי והתבוננתי עכשיו שוב בכל מה שכאן.

        19/5/13 01:01:
      מרתק נורית. שתהיה לך שנה נפלאה של התנסות וגילויים. מאוד אוהבת את המקום שאת נותנת לתהליך ואת הקשב המתמיד לעצמך וליצירה.
        18/5/13 14:09:

      אני בהחלט רואה שילוב בין שם הפסטיבל, קב' האנסבל של התיאטרון ומה שהיא עוסקת בו ובין העיסוק שלך ביצירה תוך כדי חקר העצמי וגבולות העצמי.

      נראה לי שבחרת לעבור תהליך מעניין, שחלק ממנו בעצם נגרע בסופו של דבר, בגלל נושא הביטחון, אבל נראה שבכל זאת ההחלטות שלך על בדיקת הגבולות - התנאים שהצבת לעצמך - ציור סביב השעון, ברעב, בעייפות וכדומה, בהחלט יכולים להביא לך מצבים חדשים שיתבטאו בציור. יחד עם זאת, כמו שציינת, עצם זה שיצרת בחדר סגור, השאיר בעצם חלק מתנאי ותהליכי היצירה שלך דומים לאלו שיש לך בסטודיו שלך, ולכן הרגשת שלא קרה משהו כל כך שונה ביצירה שלך בין היצירות שאת יוצרת בסטודיו לבין אלה שיצרת בפסטיבל.



      מה שחסר לי מאוד, זה התיאור של קהל הצופים שנכנס (בהנחה שנכנס) - איך הוא השפיע עלייך בתהלילך הציור, איך השאלות שלהם השפיעו עלייך, ובכלל כל האינטראקציה עם הקהל בזמן אמת. לא תיארת על זה מילה, וזה חסר כאן, כי ייתכן וכאן היה השינוי הרציני בין היצירה בפסטיבל לבין הסטודיו שלך, שם את לבדך מול המראה.
      אשמח אם תרצי להוסיף על כך.

      ובכלל, אני חושבת שהנושא של גבולות הוא נושא מרתק, ובמיוחד של גבולות העצמי (ביני לבין עצמי) גבולות העצמי מול השאר, גבולות של המרחב האישי הפיזי כמו גם גבולות המרחב האישי הנפשי ושמירה על פרטיות וכו' וכו' וכו'.

      מאחלת לך המשך יצירה פורה עד הפסטיבל הבא, ובעיקר הרגשה שהצלחת להבין או לפרוץ את גבולות העצמי אותן את חוקרת.

      ראשית, מזל שיש לך מרחב יצירתי ענק, הסטודיו שלך משמעותי מאוד. לפעמים נראה שבד הקנבס יותר גבוה ממך. שנית, בדיקת גבולות יצירה, זה משהו שאת לוקחת לעצמך בדיקה אישית היוצרת בתוכך כלים לחקר אישי. שלישית,את עניין הדיוקנאות או הפנים שאני פוגשת אצלך\ את חוקרת הרבה זמן,יחד איתך אני מגלה דברים חדשים. את בדרכך ואני בדרכי.רביעית, שילוב הצבעים בדיוקנאות, הוא שילוב דרמטי, תוסס, הדיוקן, העיניים, זוויות הפה ,עצמות הלחיים פתאום מקבלות חיים וכל הציור מואנש עד שאפשר לגעת בדמויות לא רק דרך העיניים ודרך רבדי הצבע. הדיוקנאות מדברים אלי בשפתם ומוליכים אותי למחוזותיי. כמו שקורה בשירה, המילים מובילות, בציורים משיכות הצבע פותחות לי עולם לא מוכר להתהלך בתוכו ולהתאהב.
        18/5/13 12:42:
      בעניי החיים הם מסע לעד לעבר הרמוניה לחיבור אחדותי כולי,כשהסמפתום שלו הוא אושר שקט הרוקד את היצירה המפעמת כלב הכל
        17/5/13 21:49:

      יפה מאד, כל הכבוד!

      שבת שלום..

        17/5/13 15:45:

      צטט: face 2013-05-17 14:40:18

      נורית,

       

      את יודעת, אני לא שואלת שאלה. ברור לי שכן, איך שראיתי את הכותרת. העפת אותי לספר ההוא ולאותה אשה, עם החדר ההוא שלה. וחשבתי לי, ממקום אחר לחלוטין, שכל חדר צריך ו//או חייב מרפסת. אחת כזאת נורא פתוחה. בלי גבולות! עם המון אוויר ליצירה ומחשבה. לעוף לאן וכמה שאת רוצה. 

       

      ואז, אז, ראיתי את הבגדים. ואת הפורטרט שלך, עם המשקפיים והמסגרת והמבט, שבמבט ראשון מכאן, נראה קצת נוזף כזה ואולי לא?... אולי מרוכז. אז לא צריך מרפסת. מסתבר. כשיש עולם שלם של ומשקפיים שדרכן אפשר לראות כמה רחוק ו//או רחוק יותר לפי כל רגע שאת מחליטה.

       

      עכשיו. אני הולכת לקרוא את כל יתר התגובות. ואני כרגיל אשוב.

       

      כיף שאת פה.

       

      צוחק

      יקירתי. איזו תגובה יפה. נכון העניין הזה של אשה- מגדר- חדר משלה, הוא מאד משמעותי כאן. כל אחת יכולה להגידר לה מרחב, לשרטט גבולות, לפרוץ אותם, להגדיר מחדש, לפרוץ וכל הלאה - זה עולם היצירה. עולם שהגבול שלו נדחק לקצה תמיד. תודה לך, מקווה שאת נהנית מהשיח שמתקיים כאן.

        17/5/13 15:42:

      צטט: perach1 2013-05-17 00:36:11

      תודה על השיתוף בפרוייקט .. על גבול הטעם הטוב ! (: סופ"ש נעים

      תודה פרח גם לך. ואני שואלת האם גם במה שנוגע לטעם טוב יכולים השמים להיות הגבול? חיוך

        17/5/13 15:41:

      צטט: רחלסביליה 2013-05-17 06:22:51

      נורית יקרה היה מעניין לראות, לקרא, לחוות את הגבול, שלומך, ובאמת מה נשמע בגליל? היתי סקרנית איפה תהיה ה'תפנית', ואמנם היא לא אחרה לבוא בדמות הצבע הלבן שבא לכסות איזה צבע אחר, ואחר כך שוב לחזור, (למוטב?). מבחינתי היה נחמד לראות אותך בפעולה אמיתית במרחב אמיתי, ולאו דוקא במרחב הכובל של פתרון בעיות מציקות וכו'. אין ספק שנהניתי ואת רמזת לי לפני זה תראי יהיה מעניין. אבל יש לי שאלה, מקוה שלא מאתגרת מדי. בכל התהליך הזה היו המכחולים והצבעים הבד ואפילו המראה והבגדים, ואינני מדברת עליך שאת היא המרכז בכל העבודה הזו וזה יפה, אלא שאני רוצה לראות אם אפשר לראות עוד מרכיב אחד שאיננו שותף למעשה היצירה, אבל הוא מרכיב חשוב מאד לדעתי והוא הצופה ביצירה. כלומר, פעם היוצרים יצרו מה שהזמינו מהם, והצופה היה שותף פעיל. היום היוצרים הוציאו את הצופה מה"תמונה". אז בשביל מי הם יוצרים? רק לעצמם? סתם ככה עלה לי רעיון חתרני שכזה, כי הינו אי שם בגבול לא? את כמובן שאינך חיבת לענות, אולי רק כחומר למחשבה... אני מאד אהבתי את הדיוקן הרך בצבעים עדינים של תכול וירקרק וורד ואת עם הגב למצלמה מוסיפה עוד קו.

      רחל יקרה, כרגיל אני נהנית מהקריאה שלך, מהרצינות שלך, וגם מהאופן שבו את שואלת שאלות. ומאחר ואני מכירה אותך, כך כך טבעי שתשאלי את השאלות האלה. את לוחמת חברתית, הזולת מעניין אותך. ומצאת גם כאן שאלות שנוגעות לזולת. בוודאי שאנסה לענות לך, אנחנו כאן כולנו ( כך אני שואפת, וזה מה שאני רוצה) בשביל הדיון. הרעיון המקורי היה שאם נהיה מוצפים בצופים, ואם צופים יעמדו ויעקבו אחר היצירה, ואם הם ישהו זמן זמן סביר, אשתף אותם ואתן להם ליצור, אם ירצו, ואולי אפילו להתערב ביצירה. כלומר, מאחר ותרמתי את עצמי לכל המעמד הזה, ובמעמד הזה, ייתכן שיהיו מבקרים, אצטרך להחליט בזמן אמת אם יש מקום לצרף אותם. אם מדברים על שאלת הגבולות, אז הרי שגם שיתופם בעבודת הדיוקן שלי, היא עוד חציית גבול. השאלה שלך מעניינת והיא מאד במקום. אבל, זה היה פסטיבל קטן וצנוע, שגדל משנה לשנה לאט לאט. הוא היה במסגרת אינטימית יותר, אני מודה שלשימחתי לא היו צופים שהחליטו להתביית במקום לעקוב וגם להשתתף. גם אם החלטתי מראש שאני אסכים ואתן לזה לקרות, וגם אם הצהרתי מראש על שיתוף פעולה ופריצת גבולות בכל מקרה, הרי שבתוך תוכי, באגו הפרטי שלי כאמן, בבועה שלי כאמן יוצר, הכי נוח היה לי כך. לא הפריעו לי, לא בילבלו לי את המוח ויכלתי להיות בבועת היוצר שלי. תגידי, וגם תהיי צודקת, שאת זה יש לי בסטודיו שלי. במקום שבו מדברים בקול על בדיקת גבולות, היתה צריכה להיות גם סיטואציה כזאת. אבל היא לא הייתה. לא כל המטרות שהצהרנו עליהם מראש הושגו.

        17/5/13 15:33:

      צטט: שטוטית 2013-05-17 00:25:13

      גם לקרוא התגובות זה מעניין.

      שיעור באמנות כפי שאשר כותב

      תודה נורית יקרה

      שבת שלום

      נשיקה

      תודה שטוטית. אני מסכימה אתך, זה נכון בכלל, בעיקר כשאנשים באמת נכנסים לשיח ולא רק מחלקים ברוחב לב מחמאות ( שגם זה בסדר, הבה לא נתייפיף). אכן זה כוונתי לגרות ולעורר שיח באמנות ואני מאד שמחה שזה קורה.

        17/5/13 15:31:

      צטט: אריהיגודה 2013-05-16 18:39:49

      אוףףףףף כל כך קרוב ולא ידעתי ואני רץ בריצת אמוק אחרי הביציות הזרעים והעוברים ושוכח את השאר משהו לנשמה אפשר להחזיר הזמן בחודש?

      אפשר פשוט לעבור את הכביש, להכנס ל'נורית ארט' ולקבל סיור פרטי, עם עוגה וקפה, ושחזור מילולי וויזואלי של כל התהליך. ידידי, איפה אתה בכלל? חוץ מהביציות והזרעונים.

        17/5/13 15:29:

      צטט: סטאר* 2013-05-16 18:33:18

      נורית יקרה, נהנית לקרוא שוב את רשימותייך על תהליך העבודה המעניין ועל יצירותייך . תודה רבה

      תודה לך כוכי יקרה.

        17/5/13 15:29:

      צטט: רפי פרץ 2013-05-16 11:18:27

      תיעוד מקסים של תהליכי יצירה

      תודה לך רפי. אתה תמיד מתפעל מעצם התיעוד, וכאמן אתה כנראה מבין, שבאמת זאת היא אחת הפואנטות. המרחב הוירטואלי בניגוד לתערוכות זמניות בגלריה, מאפשרות תצוגת קבע נצחית, כמו גם תיעוד. קלעת בול לנקודה.

        17/5/13 15:27:

      צטט: mzukan 2013-05-16 10:06:57

      תודה לך נורית שאת מביאה את כל הדקויות לידי בטוי באפן כזה שגם אדם כמוני שלא למד בצורה מסודרת אפילו פרק אחד באמנות, יהיה מסוגל לראות את הדקויות והשינויים, וגם נוח לי להתבונן באותו נושא כשהוא משתנה, מזה אפשר ללמוד הרבה כמו במשואה מתמטית, שמחליטים שגורם אחד ישאר קבוע ורק גורם שני משתנה, ותודה על ההסברים שלך לגבי תהליכי העבודה,גם מהם יש מה ללמוד והרבה, בידידות אשר

      אשר. אתה חזרת, אז גם אני חוזרת. אמרתי, ויש לי רושם שבכל פעם שזה יעלה, אומר זאת שוב. הדבר שהכי משמח אותי, כאשר אני קוראת תגובות של קוראים, שאנשים לומדים מזה משהו. זה מוריד קצת את מפלס האגו והצורך של אמן לפרסם את יצירותיו, וזה מביא אותי למקום שבו אני שמחה לדעת, ורוצה לדעת שמעבר לעובדה שאני יצרתי כאן במה לפרסום יצירותיי ודעותיי, אני גם מוסיפה עוד דעת לאחרים. וכבר הצהרתי שזו כוונתי, וזו מטרתי. אני שמחה לפתוח לאנשים חשיבה וצוהר לעולמו של יוצר, לחשוף בפניהם תהליכי חשיבה ובכך אני מקווה אני תורמת עוד משהו לעולם האמנות, לאנשים ולתרבות. תודה על תגובתך זו ( וגם על האחרות). חיוך

        17/5/13 15:24:

      צטט: איציק אביב 2013-05-16 09:58:37

      מעניין , גם הטקסט וגם היצירות, תרבות לשמה.

      תודה לך איציק. שמחתי על תגובתך. שמחתי שביקרת. תגובות כאלה מעודדות להמשיך ולכתוב.

        17/5/13 14:40:

      נורית,

       

      את יודעת, אני לא שואלת שאלה. ברור לי שכן, איך שראיתי את הכותרת. העפת אותי לספר ההוא ולאותה אשה, עם החדר ההוא שלה. וחשבתי לי, ממקום אחר לחלוטין, שכל חדר צריך ו//או חייב מרפסת. אחת כזאת נורא פתוחה. בלי גבולות! עם המון אוויר ליצירה ומחשבה. לעוף לאן וכמה שאת רוצה. 

       

      ואז, אז, ראיתי את הבגדים. ואת הפורטרט שלך, עם המשקפיים והמסגרת והמבט, שבמבט ראשון מכאן, נראה קצת נוזף כזה ואולי לא?... אולי מרוכז. אז לא צריך מרפסת. מסתבר. כשיש עולם שלם של ומשקפיים שדרכן אפשר לראות כמה רחוק ו//או רחוק יותר לפי כל רגע שאת מחליטה.

       

      עכשיו. אני הולכת לקרוא את כל יתר התגובות. ואני כרגיל אשוב.

       

      כיף שאת פה.

       

      צוחק

        17/5/13 06:22:
      נורית יקרה היה מעניין לראות, לקרא, לחוות את הגבול, שלומך, ובאמת מה נשמע בגליל? היתי סקרנית איפה תהיה ה'תפנית', ואמנם היא לא אחרה לבוא בדמות הצבע הלבן שבא לכסות איזה צבע אחר, ואחר כך שוב לחזור, (למוטב?). מבחינתי היה נחמד לראות אותך בפעולה אמיתית במרחב אמיתי, ולאו דוקא במרחב הכובל של פתרון בעיות מציקות וכו'. אין ספק שנהניתי ואת רמזת לי לפני זה תראי יהיה מעניין. אבל יש לי שאלה, מקוה שלא מאתגרת מדי. בכל התהליך הזה היו המכחולים והצבעים הבד ואפילו המראה והבגדים, ואינני מדברת עליך שאת היא המרכז בכל העבודה הזו וזה יפה, אלא שאני רוצה לראות אם אפשר לראות עוד מרכיב אחד שאיננו שותף למעשה היצירה, אבל הוא מרכיב חשוב מאד לדעתי והוא הצופה ביצירה. כלומר, פעם היוצרים יצרו מה שהזמינו מהם, והצופה היה שותף פעיל. היום היוצרים הוציאו את הצופה מה"תמונה". אז בשביל מי הם יוצרים? רק לעצמם? סתם ככה עלה לי רעיון חתרני שכזה, כי הינו אי שם בגבול לא? את כמובן שאינך חיבת לענות, אולי רק כחומר למחשבה... אני מאד אהבתי את הדיוקן הרך בצבעים עדינים של תכול וירקרק וורד ואת עם הגב למצלמה מוסיפה עוד קו.
        17/5/13 00:36:
      תודה על השיתוף בפרוייקט .. על גבול הטעם הטוב ! (: סופ"ש נעים
        17/5/13 00:25:

      גם לקרוא התגובות זה מעניין.

      שיעור באמנות כפי שאשר כותב

      תודה נורית יקרה

      שבת שלום

      נשיקה

        16/5/13 18:39:
      אוףףףףף כל כך קרוב ולא ידעתי ואני רץ בריצת אמוק אחרי הביציות הזרעים והעוברים ושוכח את השאר משהו לנשמה אפשר להחזיר הזמן בחודש?
        16/5/13 18:33:
      נורית יקרה, נהנית לקרוא שוב את רשימותייך על תהליך העבודה המעניין ועל יצירותייך . תודה רבה
        16/5/13 11:18:
      תיעוד מקסים של תהליכי יצירה
        16/5/13 10:06:
      תודה לך נורית שאת מביאה את כל הדקויות לידי בטוי באפן כזה שגם אדם כמוני שלא למד בצורה מסודרת אפילו פרק אחד באמנות, יהיה מסוגל לראות את הדקויות והשינויים, וגם נוח לי להתבונן באותו נושא כשהוא משתנה, מזה אפשר ללמוד הרבה כמו במשואה מתמטית, שמחליטים שגורם אחד ישאר קבוע ורק גורם שני משתנה, ותודה על ההסברים שלך לגבי תהליכי העבודה,גם מהם יש מה ללמוד והרבה, בידידות אשר
        16/5/13 09:58:
      מעניין , גם הטקסט וגם היצירות, תרבות לשמה.
        16/5/13 08:51:

      צטט: mzukan 2013-05-16 08:27:43

      לפני מן מה שאלתי אותך נורית איך את מספיקה ליצור כמות כזו גדולה של יצירות, אז השבת לי שהיצירות צוירו במרחב של זמן, היו לי ספקות בקשר לתשובה הזו, כי כל נושא בפני עצמו היה מורכב וברור שהושקעה בו עבודה רבה,והנה היום נודע לי שאת מציירת ללא הפסקה וללא מנוחה ברצף לאורך שעות ארוכות ללא שינה ובמעט אוכל,, זה כמעט לקוח ממשנה נזירית כלשהי, יש לי תחושה עמומה, שהקו שבו את מתארת את מתאר דיוקנך התרכך מעט, וגם הצבעוניות והמעבר ים נעשו פחות חדים, ואני חושב ש זה שינוי לטובה, שעושה חסד עם הדמוי של הפרוטרט העצמי, ומוסיף עוד מימד של עומק לפעולה של צילום ראי, גם הגישה של העיקר זו הדרך מוצאת חן בעיני, כי אז אינך משועבדת למשהו שנקבע מראש, אלא זורמת עם ההתפתחות , והמתח שנוצר בינך לבין היצירה, בידידות רבה אשר

      אשר היקר, התקשורת בינינו היא כבר רב מימדית. הרבה ממה שאת מכיר ויודע על יצירתי כבר נחשף אליך דרך הפרסום הרציף ב'פייסבוק' ואחר כך החלקים שבהם אני מרחיבה ומעמיקה, מגיעים לכאן. נכון, אכן שאלת אותי, ואני חייבת להתייחס שוב לשאלתך זו ולדייק בה. רבים מהחומרים שאתה צופה בהם לפעמים שם, הם באמת דברים שנוצרו בשנים קודמות ( ובאמת בדרך כלל ליד כל יצירה שאני פרסמת אני כותבת את תאריך לידתה), אבל נכון שבמקביל אני כל הזמן יוצרת, וכל הזמן נמצאת בתוך עולם היצירה, אם בדרך אחת ואם בדרך אחרת. היצירה שלי מתחלקת בין עבודה בסטודיו, בין הרצאות ( שאני מרצה) בין כתיבת שירה, בין מחקר, ועוד והכל מתחבר עם הכל. כאן, שוב צדקת, זה היה פרוייקט מיוחד שנרתמתי אליו, אבל ההתחלה שלו היא הרבה לפני ונובעת מתוך העיסוק שלי היצירתי והמחקרי בנושא של דיוקן עצמי, כך שהיומיים האלה שבהם באמת דחקתי את הגבול הם יומיים אינטנסיביים ביותר. שוב צדקת, באמת חשבתי לי ביני לביני על סיטואציה נזירית משהו. מעניין מאד מאד ההבחנות שעשית לגבי הדיוקן, גם אני חושבת שחל שינוי כל שהוא בין התוצרים האלה לבין דיוקנאות קודמים, ובאמת זה מה שמעניין בעיני, לבחון את השינויים. אני מודה לך מאד על הקריאה המעמיקה שלך את הרשימה שלי, את ההבנה שלך בכלל ובתחום הזה בפרט ועל ההערות המעניינות והמשתות שלך. תודה איש יקר.

       

        16/5/13 08:45:

      צטט: ~בועז22~ 2013-05-16 07:21:15

      מצד אחד, אני מודה שיש לי בעיה עם המילה, גבול.

      כלומר - סוג של מודעות אל מקום שאותו אין לחצות

      מכול הסיבות הנכונות והראויות.

      מצד שני..., ברור לי שישנן סיבות נכונות וראויות לא

      פחות כדי לחצות..., גבול.

      בעיניי זה גם סוג של כנות עצמית אולטימטיבית לברור

      היטב בין הסיבות לאי-חצייתו של גבול, או לחצייתו...

      ובכול אופן,

      ברור לי גם כן, שגבול (כול עוד הוא מטפורי...) הוא

      סימן כלשהוא למעטפת עכשווית אשר במסגרתה מתנהל

      תהליך מתמשך של שינוי, גם אם הוא לא נחצה...

      מבחינה אומנותית, גבול משמש לבדיקת הכלים העכשוויים

      ולתוצאות עבודתם. יפה בעיניי שאומנים מנסים כול הזמן

      לדחוק במעטפת ולמצוא כלים ותהליכים חדשים, או להשתמש

      בכלים ותהליכים ישנים, כול זאת בדרך לחיפוש ולמציאה של

      תוצאות חדשות.

      יפה!

      בהצלחה!

      בועז היקר, זה בוודאי לא חדש לך לדעת שאני אוהבת את הביקורים והתגובות שלך. אתה תמיד מביא פן חשוב ומעניין שמתייחס ישירות לנקודה המרכזית שבה אני עוסקת. נכון, כאן הפואנטה היא 'גבול' - ואני מציגה אותה דרך העיסוק האמנותי שלי, באותו זמן. יפה פתחת כאן את ההרהורים שלך בעניין גבול, ובעיני זו תוספת נפלאה לדברים שכתבתי כאן. תודה לך קורא יקר ואינטלגנטי.

        16/5/13 08:43:

      צטט: דליה / הפרח 2013-05-16 04:50:49

      כתבה שנהנתי לקרוא. אוהבת את שילוב הצבעים מלאי חיים. תודה..

      תודה לך דליה. שמחה שהגעת לכאן. וכמובן שמחה שאהבת. ברוכה הבאה חיוך

        16/5/13 08:27:
      לפני מן מה שאלתי אותך נורית איך את מספיקה ליצור כמות כזו גדולה של יצירות, אז השבת לי שהיצירות צוירו במרחב של זמן, היו לי ספקות בקשר לתשובה הזו, כי כל נושא בפני עצמו היה מורכב וברור שהושקעה בו עבודה רבה,והנה היום נודע לי שאת מציירת ללא הפסקה וללא מנוחה ברצף לאורך שעות ארוכות ללא שינה ובמעט אוכל,, זה כמעט לקוח ממשנה נזירית כלשהי, יש לי תחושה עמומה, שהקו שבו את מתארת את מתאר דיוקנך התרכך מעט, וגם הצבעוניות והמעבר ים נעשו פחות חדים, ואני חושב ש זה שינוי לטובה, שעושה חסד עם הדמוי של הפרוטרט העצמי, ומוסיף עוד מימד של עומק לפעולה של צילום ראי, גם הגישה של העיקר זו הדרך מוצאת חן בעיני, כי אז אינך משועבדת למשהו שנקבע מראש, אלא זורמת עם ההתפתחות , והמתח שנוצר בינך לבין היצירה, בידידות רבה אשר
        16/5/13 07:21:

      מצד אחד, אני מודה שיש לי בעיה עם המילה, גבול.

      כלומר - סוג של מודעות אל מקום שאותו אין לחצות

      מכול הסיבות הנכונות והראויות.

      מצד שני..., ברור לי שישנן סיבות נכונות וראויות לא

      פחות כדי לחצות..., גבול.

      בעיניי זה גם סוג של כנות עצמית אולטימטיבית לברור

      היטב בין הסיבות לאי-חצייתו של גבול, או לחצייתו...

      ובכול אופן,

      ברור לי גם כן, שגבול (כול עוד הוא מטפורי...) הוא

      סימן כלשהוא למעטפת עכשווית אשר במסגרתה מתנהל

      תהליך מתמשך של שינוי, גם אם הוא לא נחצה...

      מבחינה אומנותית, גבול משמש לבדיקת הכלים העכשוויים

      ולתוצאות עבודתם. יפה בעיניי שאומנים מנסים כול הזמן

      לדחוק במעטפת ולמצוא כלים ותהליכים חדשים, או להשתמש

      בכלים ותהליכים ישנים, כול זאת בדרך לחיפוש ולמציאה של

      תוצאות חדשות.

      יפה!

      בהצלחה!

        16/5/13 04:50:
      כתבה שנהנתי לקרוא. אוהבת את שילוב הצבעים מלאי חיים. תודה..

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין