0
בוקר. נכנסתי לכיתה לבדוק שהכול בסדר וכולם נמצאים ואין שאלות ואין בעיות. הכיתה? כיתה של גאונים בחוג למדעי הטבע. לכולם יש בגרות של 5 יחידות במתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, טבע ושאר המקצועות. בחורים טובים חרוצים וממושמעים. חריפים. אני נהנת לשוחח איתם ולעבוד איתם. מיד כשנכנסתי לכיתה החכמה היו תלונות. למה קיבלנו כיתה ללא שולחנות ולמה עם כיסאות עם ידית רחבה לכתיבה. הכיסאות הללו לא נוחים כשצריך להשתמש במחברת בסרגל, במחוגה, ובמרקרים, איפה נניח את כל מכשירי הכתיבה הללו? אני מתנצלת ואומרת שזה מה שניתן לנו הפעם.
הכיתה מתמלאת אט אט ותלונות נוספות עולות מפה ומשם. אין לי מה לומר ולחזור ולומר . אז אני לא אומרת כלום.
לצד קיר הלוח עומד שולחן גדול ומיותם. אני חושבת לעצמי לו לקח אחד מהם את השולחן והצמיד לו כיסא וישב בו היה לו וודאי נוח לכתוב בו. אני חושבת לעצמי ולא אומרת דבר בעניין השולחן, סקרנית וממתינה לבאות לראות מי יהיה זה או זו שיציע זאת.
אף אחד לא מציע ורק הקיטורים נשמעים בחלל הכיתה. אט אט מתמלאת הכיתה. חסרים כיסאות. אני שולחת את הסטודנטים הבאים להביא כיסאות מהכיתות האחרות. הם הביאו והתיישבו.
אח"כ נכנס ביעף סטודנט גבוה נאה וחביב למראה. הוא נכנס סקר את הכיתה ובאחת נחו עיניו על השולחן המיותם הצמוד לקיר ושאל אותי האם הוא יכול להשתמש בו? "בוודאי" : השבתי לו ועיני אורו משמחה ומחיוך לבבי. סוףסוף! נשמתי לרווחה.
הוא העביר את השולחן לצד השני של הכיתה ליד החלון המואר. על השולחן השתקפה קרן שמש עליזה. ויצא להביא כיסא התיישב נינוח ומרוצה מבחירתו היצירתית, הוציא את הקלסר ואת הקלמר ואת מכשירי הכתיבה והתכונן לבאות שמח וטוב לבב.
הכיתה נעשתה שקטה מוכנה ועיניה אלי.
הבטתי בו בחיוך שבע רצון ואמרתי לו. אתה! אתה תהיה זה שיקים חברת סטארט אפ מצליחה ויצליח מאוד בעסקים פוריים. הוא הסתכל עלי מופתע ואמר בהתלהבות מחוייכת : " תודה ! תודה !
אח"כ הפניתי מבטי לשאר הסטודנטים ואמרתי : לרובכם היו טענות על הכיתה ועל אי הנוחות שבה, עמד כאן שולחן מיותם לצד הלוח שאיש לא ראה בו הזדמנות לנוחות והנה הגיע הבחור הזה ( הזכרתי את שמו ) שהבחין מיד בהזדמנות והשתמש בו. לכול אורך החיים צצים בפנינו אינספור הזדמנויות. השאלה היא: האם אנחנו מבחינים בהן?! |