ספויילר : פוסט זה אינו מכיל מסר חברתי מאחד

יש כמה בונוסים לא מוכרים שזוכים להם רק אלה שגרים בירושלים.

אתמול עמדתי לי ברמזור בוולפסון, מחכה לפנות שמאלה להרצל, כששמעתי מאחורי סירנה.

אמרתי לעצמי שיש אנשים בעולם עם בעיות גדולות משלי, והתכוננתי לעלות על המדרכה כדי לעשות מקום לאמבולנס.

אבל משהו נשמע חשוד. הסירנה הייתה מקוטעת כזאת, והצווי "ימין ימינה, שמאל שמאלה" לא נשמע כמו הפראמדיק הטיפוסי שאתה מצפה לפגוש. ואז נהיה ירוק - והבנתי.

שיירה של לפחות עשרה ג'יפים וניידות מכל הסוגים והצבעים, עשתה את דרכה דרומה, בנתצ של הרצל. אולי הביאו את מהשמו שר ההגנה, להרביץ בו קצת ציונות ביד ושם. או לשחק במפלצת.

עכשיו, אני מבין את צרכי הבטחון , את השיירה הארוכה, ואת זה שאסור להם לעצור מחשש צלף/מתנקש  אלמוני מקרית משה. אבל משהו באדנות הזאת, בהתייחסות אלינו כאל נתינים, מתסכל אותי מאוד, ומזכיר לי את חוסר האונים שבלהיות חפש בצבא. זה מזכיר גם את האמירה של עמרי שרון (לאן נעלמת?) על האינדיאנים. ומה העניין עם הסירנה המקרטעת? יש להם צ'קאלקה מיוחדת, או שזו מיומנות דיג'וי סודית שעוברת מאב לבנו ביחידות האבטחה בשבכ?

לרגע אחד, נוחת עלי מעט אבק כוכבים ממלכתי/בטחוני, ואז אני חוזר לעמוד ברמזור הבא, כדי לעשות פרסה, לצלוח את הכניסה הבלתי אפשרית לבית הכרם, ולחזור לחיי הנתין שלי.

מריר?