| שמי חרוט באותיות מוזהבות על מצבת השיש הקרה. נשמתי מרחפת ממעל ואני צופה בבני משפחתי שהתאספו ובאו ביום השנה ה...מי סופר למותי כדי להתייחד עם זיכרוני. עשרת נכדי רכונים על המצבה, בוהים בכתוב, מנסים להבין את פשר הסמלים העתיקים החרוטים על האבן הניצבת. ת.נ.צ.ב.ה. הם הוגים את הכתוב וממלמלים פסוקים עתיקי יומין וחסרי הגיון. אני לוחץ על השלט שבידי ומרעיד את הקבר. בור ענק נפער והמצבה, הגופה הנרקבת והתולעים המכרסמים אותה נבלעים בו ולא נודע כי באו אל קירבו. בני משפחתי נרתעים לאחור, נפוצים לכל עבר. אני מכוון את השלט למרומי הגבעה שממול ולוחץ ``גלגל``. אבן אדירת מימדים נעתקת ממקומה ומידרדרת מטה, צוברת תנופה ומהירות, רומסת את כל העומד בדרכה, מנפצת את חומת בית הקברות ונוחתת ברעש גדול אל תוך הבור שנפער, קוברת לעד את שארית הזיכרון הדביק.ובעוד גופתי המנותצת ומרוסקת מרקיבה במעמקי האדמה, והנה אני שומע צליל פעמונים ורואה קרן אור מגיחה מבין האפילה. בשארית כוחותיי אני מצליח איכשהו לאסוף עצם ועוד עצם ולהרכיב ממנו שלד מפוחלץ. אני מביט לעבר האור הבוקע מסלע הגרניט השקוע וחיוך של אושר נמרח במקום שבו היו אמורות להיות שפתיי. אנה ניקול סמית שכנה שלי. קבר ליד קבר. |