יום חמישי בחצות הלילה, הרחובות בירושלים היו שוממים. דמות אפלה שוטטה בסמטאות העיר, מדי פעם עצרה והקשיבה לקולות, לרחשי העיר. אנשים חלפו על פניו וברכו אותו לשלום, הוא חמק ממבטים והמשיך ללכת. נעצר בפתח ישיבה, קולות של תלמידים חכמים, לומדים תורה פלשו לדממת הרחוב. הוא נעמד בפתח דלת הישיבה והקשיב לקולות הבוקעים מאולם הלימוד. תלמיד ישיבה עמד בפתח ועישן סיגריה. ״יהודי״, קרא לעברו, ״מדוע אתה משוטט ברחובות בשעה מאוחרת, קר בחוץ״. ״אין לי לאן ללכת, אני מחפש מקום ללמוד תורה״, ענה לו בקול נמוך. תלמיד הישיבה זרק את הסיגריה לרחוב ורמס אותה ברגלו. ״בוא יהודי יקר, הצטרף אלינו לחברותא, אנו לומדים גמרא״. בצעד מהסס הלך אחרי תלמיד הישיבה, כאשר נכנס לאולם הלימודים השתררה דממה. כל עיני הנמצאים נישאו אליו, הוא היה גבוה וחסון, זקן גדול ולבן עיטר את פניו. עיניו רשפו בתאורת האולם. ״בוא יהודי שב איתנו״, הושיב אותו על כסא ריק בחבורת הלומדים. ״תרצה אולי כוס קפה לחמם את גופך״, שאל אותו. ״תודה״, אמר לו בקול נמוך. לגם באיטיות מכוס הקפה והקשיב לדיון בסוגיות הגמרא. לאחר כמה דקות הצטרף לדיון בסוגיות, תלמידי הישיבה שמעו את דבריו בשקיקה. הפליא אותם בחדות מחשבתו ובעומק ידיעותיו, תלמידים נוספים הצטרפו סביב. מהופנטים הביטו בארשת פניו, הוא היה נבוך, מעולם לא זכה למבטי הערצה. הלילה חלף ביעף והתלמידים החלו לפרוש לחדרם. הוא נשאר לבד באולם והמשיך ללמוד גמרא. רב הישיבה ניגש אליו, ״יהודי בוא איתי לחדרי, אני רוצה לשוחח איתך״. התישב בחדרו הצנוע של הרב על כסא רעוע. ״מה שמך״?, שאל אותו הרב. ״אליהו״, ענה בלחש, ״אליהו בן דוד״. ״מה הסימן על המצח שלך״, הצביע הרב על כתם שחור המקועקע על מצחו. ״אות קין, כבוד הרב, אני רוצח שפל, נטלתי חיי אדם״. הרב נאנח ושאל, ״מתי קרה הדבר בני״. ״לפני ארבעים שנה כבוד הרב, אשתי ואני יצאנו ממסיבה, שיכורים, ההינו צעירים חסרי דעה, נהגתי שיכור ואיבדתי שליטה על הרכב, היא מתה בזרועותיי. הם דנו אותי לעשר שנות מאסר, הריגה ברשלנות פושעת. רצו לשחרר אותי לאחר שבע שנים, לא הסכמתי, לאחר עשר שנים עשיתי עברה נוספת כדי לחזור לכלא. אני הייתי כלוא ארבעים שנה ולמדתי תורה, עדיין לא מצאתי כפרה לי יסוריי נפשי״. דמעות זלגו על על פניו, ״אני קיין, אמות ביסורים״. ״די לך בני, תפסיק לייסר את נפשך, כיפרת על עוונך, אתה מוסמך לרבנות״. ״כן, כבוד הרב״. ״אני זקן״, אמר הרב, ״בקרוב לא אוכל יותר ללמד, מה דעתך להשאר בישיבה וללמד. בבוא היום תחליף אותי בתפקידי, הקשבתי בקשב רב לדבריך, חדות מחשבתך וידיעותיך עולות על שלי. נסתרות דרכי האל. אולי נגזר עליך ללמד תורה ולהדריך אחרים״. הוא שתק ולא ענה, הדקות חלפו. הרב שאל אותו, ״מה תשובתך בני״. ״אנסה כבוד הרב, אני מקווה שאמצא מנוחה לנפשי.״ אלון |